בדיחה ישנה מספרת על שופט שמוכן לשלם לעמיתו עשרות אלפי שקלים כפיצוי על כך שבנו של הראשון העליב את בתו של האחרון. לאחר שהוא מקבל את הצ'ק, שואל השני: תגיד לי, נפלת על הראש? הרי לי אין בת ולך אין בן, אז למה אתה משלם? עונה הראשון: אתה יודע את זה ואני יודע את זה, אבל לך תדע אצל איזה שופט יפול התיק.
זה ממש לא המצב בנוגע לעתירות נגד שחרור המחבלים בעסקת שליט. אנחנו כבר יודעים מי יהיו השופטים שידונו (יום ב', 17.10.11) בעתירות -
דורית ביניש,
אליעזר ריבלין ו
חנן מלצר - ואנחנו גם יודעים בוודאות של 99% מה תהיה ההחלטה: העתירות יידחו. זה לא רק הניסיון מעסקות קודמות, זה גם ובעיקר כל דרך קבלת ההחלטות סביב העסקה הנוכחית.
בצדק עמד (יום א', 16.10.11)
אטילה שומפלבי, הפרשן הפוליטי של ynet, על כך ששרינו לא טרחו לתת לנו שום הסבר לשינוי של 180 מעלות שביצעו בנוגע לשחרור הסיטונאי של מאות מחבלים מסוכנים ועל הצורה החשאית, החלקית והמטעה בה פורסמה רשימת המשתחררים. לכך יש להוסיף את כל הצד החוקתי-משפטי של ההליך, והתמונה הנוצרת היא עגומה מאוד.
השמינייה ידעה אחר כך
בפועל, את ההחלטה קיבלו שני אנשים:
בנימין נתניהו ו
אהוד ברק. רק לאחר שהסמיכו את דוד מידן לחתום על הסכם העקרונות עם החמאס, יידעו השניים את השמיניה. הממשלה כולה קיבלה דיווח רק לאחר חתימת ההסכם עצמו. במצב דברים זה, הסיכוי שאחד משני הגופים הללו יתנגד לעסקה, היה קלוש ביותר. כך לא מתייחסים לנבחרי ציבור, כך לא מתייחסים לשרים הנושאים באחריות קולקטיבית. בדרך, אגב, זנח נתניהו את הבטחתו מלפני שנתיים להביא את העסקה לאישור הכנסת. זה אותו נתניהו שמתח ביקורת קשה וצודקת על
אריאל שרון, שביזה את הדמוקרטיה בתוכנית ההינתקות. עכשיו הוא עושה את אותו הדבר, ואולי גרוע מכך, כי הוא מפר הבטחה שלו עצמו.
ההליך המינהלי היה לא פחות פגום, כאשר מעליו מרחף מועד ביצוע העסקה: יום ג', 17.10.11. במוצ"ש (15.10.11) הועברו 477 החנינות לאישורו של נשיא המדינה. 477 תיקים, שלכאורה היו אמורים להיבדק לגופם בידי מחלקת החנינות של משרד המשפטים ולקבל חתימה של השר
יעקב נאמן על כל אחת מן ההמלצות לחנינה. רוצים שנאמין שהמשרד ביצע את העבודה הזאת בתוך ארבעה ימים, שמתוכם אחד היה חג ואחד היה שבת ואחד היה יום שישי ואחד היה ערב חג.
אפילו אם נניח שאנשי המשרד עבדו משעה שש בימי רביעי ושישי עד כניסת השבת והחג, יש לנו 10 שעות עבודה בכל יום. בסך-הכל - 20 שעות ל-477 מחבלים. זה אומר: שתי דקות וחצי לכל מחבל, במסגרתם נבדקו כביכול עבירותיו ועונשו ומסוכנותו והתנהגותו. אפילו אם נניח שחמישה צוותים עבדו במקביל, אנחנו מקבלים פחות מרבע שעה לכל אסיר. (ואל תחשבו לרגע שהכינו את החנינות מראש: ראשית, איש לא אמר זאת; שנית, העסקה נרקמה בחשאי; שלישית, זה מנוגד לאופי הישראלי). שלא לדבר על השאלה מתי בדיוק הספיק נאמן - יהודי שומר מצוות - לקרוא את ההמלצות עליהן חתם.
אישורו של הנשיא
שמעון פרס לא פחות בעייתי. נניח שהוא מקדיש לנושא יומיים מלאים של עבודה, 15 שעות בכל יום. מאחר שהוא חייב אישית לחתום על כל חנינה, זה אומר שלכל תיק יוקצבו בממוצע ארבע דקות. מישהו באמת רוצה שנאמין שמדובר במשהו חוץ מאשר חותמת גומי?
כנ"ל לגבי העתירות לבג"ץ. לעותרים היו בערך יומיים עבודה כדי לרוץ ולהגיש את העתירות. חלקם היו צריכים לחכות ולראות מי המחבלים המשתחררים, כדי שיהיה להם מעמד לא רק כעותר ציבורי אלא גם כמי שנפגעים אישית מן השחרור. מאחר שהרשימות פורסמו רק ב-16.10 בבוקר, וכאמור הן היו חלקיות ומטעות, זה הותיר להם שעות בודדות להכין את העתירות ולהגיש אותן. גם הם יודעים שסיכוייהם קלושים ביותר עד בלתי קיימים, גם הם יודעים שמדובר רק במחאה מצפונית, גם הם יודעים שאין להם סיכוי לקבל בצורה אמיתית את יומם בבית המשפט.
ולבסוף: בג"ץ. איזו אפשרות יש לקיים דיון אמיתי ומעמיק בסוגיות הנוקבות שמעלות העתירות, כאשר ברור שיש לפרסם פסק דין בתוך שעות בודדות? איזו אפשרות יש לעסוק בשאלות המוסריות, המשפטיות, המינהליות והחוקתיות הקשות שמעלות העסקה וההתנהלות סביבה? התשובה: אין אפשרות כזו. גם בג"ץ יהיה רק חותמת גומי להחלטה שקיבלו שני אנשים: ראש הממשלה ושר הביטחון.
נכון, מדובר בפיקוח נפש. אך מדובר גם בעסקה בעייתית מאוד, בעלת השלכות מרחיקות לכת על בטחונה של המדינה, על חייהם של אזרחיה ועל הסכנות שבפני חייליה. קשה להימנע מן המחשבה, שנתניהו וברק - שני אנשים מתוחכמים מאוד - בחרו שלא במקרה במועד שבו החליטו לסכם את העסקה. הם לא יכלו למצוא עיתוי טוב יותר מבחינת מניעת דיון ציבורי, מקצועי ומשפטי של ממש בהחלטה שקיבלו.
