מיד עם החזרת רס"ל
גלעד שליט משבי חמאס, פתחו מקורות תקשורתיים רבים - ממוסדים ועצמאיים כאחד - באורגיה של התבוננות פנימית.
ניר וולף מ"ישראל היום" התמקד בחברת יחסי הציבור שהעסיק אביו של גלעד, נועם. תמי שינקמן, שהובילה את המאמץ היח"צני, הגדירה את "הקוד התקשורתי" שלה בראיון ל
גלובס, כ"העצמת רגשות". האסטרטגיה שלה הייתה להפוך את השבי של שליט לטעון רגשי וכך להפוך את החייל "לבן של כולנו".
מן ההגיון התעלמו במכוון.
התפקיד שמילאה התקשורת בסיוע למאבק היח"צני הפך לנושא חם. כתב המדיה של "גלובס", לי-אור אברבך, ראיין את איילה חסון מערוץ 1, את
רוני דניאל מערוץ 2 ואת אלון בן-דוד מערוץ 10. חסון הודתה שהסיקור של שליט היה: "לגמרי לא אובייקטיבי... המדיה גויסה. תראו לדוגמה את הספירה היומית (של ימי שליט בשבי) בכמה מכלי התקשורת".
רק רוני דניאל הכחיש שהוא או התקשורת היו מגויסים לטובת שליט. אלון בן-דוד הסכים עם חסון: "בדיוק כמו בקמפיין המחאה החברתית, התקשורת התגייסה למען שליט".
מונחים כמו "הבן של כולנו", או "הילד", במקום "החייל", שיקפו את סדר היום התקשורתי. שליט לא תואר כחייל חסון המגן על מולדתו, אלא כילד עדין הזקוק לתמיכה ולדאגה.
מעניין להשוות בין ה"לפני" וה"אחרי" במאמריו של
ארי שביט מ
הארץ. במאמר שכתב לפני שנתיים, תמך שביט בעסקה, אך הזהיר מפני תוצאותיה, בציינו כי זו עלולה להוביל לעשרות קורבנות ישראלים. מסקנה זו חוזרת על עצמה במאמר שקדם לשחרור שליט ב-10 באוקטובר: "יש סיבה אחת מכרעת לתמוך בעסקת שליט: הסולידריות הישראלית... ללא תחושה של ערבות הדדית, אין משמעות לחיינו כאן". אך מיד לאחר העסקה שביט כותב: "בוקר ראשון שלאחר אובדן שיקול הדעת והעשתונות. בוקר ראשון לאחר 1,940 ימים ו-1,940 לילות שבהם הקיטש שלט בנו".
לעומת זאת,
רביב דרוקר מערוץ 10 דבק בעקביות בביקורתו על העסקה. בריאיון ל"
דה מרקר", טען דרוקר כי "התקשורת... התנהלה ברגש, בטירוף ובאי-הגיון... היא התנהגה בילדותיות, (המסר היה) תחזירו את גלעד, לא אכפת לנו איך, אנחנו לא רוצים לשמוע מה המחיר".
אפילו נציב תלונות הציבור של
רשות השידור, אלישע שפיגלמן, הצדיק תלונה על הסיקור המוטה של התקשורת, כשהוא מציין "התקשורת כולה - לצערי גם עיתונאי רשות השידור בכלל זה - חרגה מכל כללי האיזון לאורך השנים האחרונות".
האם ההודאה, לאחר מעשה, של חלק מאושיות התקשורת הבכירות בישראל, כי התקשורת נכשלה כישלון חרוץ, היא התפתחות חיובית? הייתכן כי בפעם הבאה לחלק ממעצבי הדעה שלנו יהיו הרהורים שיגרמו להם להתנהג אחרת? לא ממש. הכאה על חטא היא תכונה קבועה בשיח התקשורתי של ישראל. אין חדש תחת השמש.
קל יותר כשהתקשורת תומכת בך
התקשורת, אשר תמכה באופן גורף בשמעון פרס לראשות הממשלה בבחירות של 96', הוכתה בתדהמה לאחר שהתברר דבר ניצחונו של
בנימין נתניהו. אולם רק ימים ספורים לאחר מכן, הודו אנשי תקשורת בהעדפתם את פרס. מי שזכה אחר כך בפרס ישראל,
נחום ברנע, כתב אז ב"עין השביעית" : "ספק אם רוב העיתונאים יכלו להיחשב 'בעד פרס', אבל הם היו בהחלט נגד נתניהו...נתניהו היה צריך להתגבר על התקשורת העוינת. הוא נאלץ להתמודד מול שתי חזיתות שנפתחו נגדו - מפלגת העבודה והתקשורת".
האם ההתבוננות העצמית הזו הובילה לשינוי כלשהו? בעקבות הבחירות של 99', כתבה
אילנה דיין ב"'ג'רוזלם פוסט": "פובליציסטים ובעלי טורים היו כאחד. ניזונים מתוך שנאה, התגייסו בהמוניהם על-מנת לגרום לכישלון של נתניהו".
ראש הממשלה דאז,
אהוד ברק, זכה אז לשבחים על "מנהיגותו" כאשר הוביל את הנסיגה החפוזה של ישראל מלבנון, כשהיא מותירה מאחור את משתפי הפעולה הלבנוניים ומכשירה את הקרקע למצב שהוביל בסופו של דבר למלחמת לבנון השנייה. חנן נווה, כתב רשת ב' בשעתו, הודה מאוחר יותר כי שלושה עורכי חדשות שבניהם הוצבו בלבנון החליטו כי "הצבא חייב לעזוב".
התקשורת שמרה מכל משמר גם על ראש הממשלה לשעבר
אריאל שרון מחקירה פלילית, כאשר החליט, ולאחר מכן גם ביצע, את הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון.
בדיון תחת הכותרת "זמן של מחילה-חשבון נפש ישראלי ערב יום כיפור", שנערך באוניברסיטת בר-אילן ב-2006, הצהיר דוד לנדאו, שהיה אז עורך הארץ: "תמכנו בהינתקות... חשבנו שעצירה של שחיתות גדולה כמו זאת של כיבוש עזה, מצדיקה התעלמות משחיתות קטנה יותר".
ללא התקשורת, המחאות החברתיות האחרונות היו מסתכמות בלא כלום. שכן כפי שכבר סיכמה שרה ב"ק מערוץ 2, ההבדל בין המחאות נגד ההינתקות לבין המחאות החברתיות הוא פשוט: קל יותר כאשר התקשורת תומכת בך.
אם זהו המצב, האם עלינו לסמוך על התקשורת שלנו ולהתייחס אליה ברצינות? האם הם באמת מכים על חטא, או שהם רק מנסים לחמוק מאחריות? האם זהו עוד ניסיון למצוא "נושא חם" למלא בו את הטור ולמכור עוד פרסומות? רק העתיד יוכל להגיד, אבל התחזית אינה נראית מעודדת.
