היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, למד מהר מאוד, למרבה הצער, לפעול בשיטות הפסולות בהן התמחו דורית ביניש ועדנה ארבל, כשאלה כיהנו בתפקיד פרקליט המדינה. שתי אלה נהגו לסחוב עניינים במשך תקופה ארוכה, לעיתים שנים. בדרך זו הפכו את הנילון ו/או את החשוד לבן ערובה בידן. ככל שדובר בבכיר יותר כך גבר כוחן. השתיים חגגו בתקשורת באופן מקומם, ובמקרים לא מעטים הצליחו לתמרן את החשוד, איש פוליטי, לפעול כרצונן.

היועמ"ש וינשטיין נוהג, בימים אלה, באופן דומה, בתלונות שהוגשו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות סדרת הפרסומים של העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 10 (מרס-אפריל 2011). דרוקר ייחס לנתניהו, נוסף לנסיעות היוקרתיות לחו"ל עם רעייתו לצורך הרצאות על-חשבון מזמינים שונים - ובכך אין עבירה פלילית - גם קבלת מימון כפול בנסיעה אחת לחו"ל יחד עם רעייתו. "כמו אולמרט", נטען שוב ושוב.

לא אדם אמיץ

קבלת מימון כפול יכולה, כמובן, להוות תחילת ראיה לעבירה. כזו המצריכה ואף מחייבת חקירה, אם אכן כך אירע. לכן אין אולי פלא כי העיתונאי בן כספית, כזבן ידוע עם לא מעט קבלות, קפץ על ה"גילוי" בלא שטרח לבדוק את העובדות, ניפח עוד יותר את הפרסום השגוי של דרוקר, וייחס לנתניהו עבירה פלילית ברורה "כמו אולמרט", עליו גונן ולטובתו כיזב פעמים רבות במשך תקופה ארוכה. היועמ"ש וינשטיין קיבל כמה וכמה תלונות, גם מגורמי אופוזיציה, ומאז הוא "בודק", "בוחן", "שוקל", וכו' וכו' וכו'. להכרעה טרם הגיע.

וינשטיין אינו נחשב למשפטן מעולה או לאיש אמיץ במיוחד. ההערכה אליו, איך לומר זאת בעדינות, אינה גבוהה. אצל רבים היא מוגבלת ביותר, אם בכלל. ובכל זאת, ניתן לצפות מיועץ משפטי לממשלה, האמור להיות בעל כישורים של שופט בית משפט עליון, לפעול באופן סביר ובלא שיהוי ולקבל החלטות/הכרעות ענייניות, במיוחד כשמדובר בנושאים כל-כך רגישים. אחרי הכל: פרשת המימון הכפול בגין נסיעה אחת, זו המיוחסת לנתניהו על-ידי דרוקר-כספית, מחזיקה מספר מצומצם ביותר של ניירות/מסמכים: כמה חשבוניות וכמה ניירות המתעדים את אמצעי התשלום. מסמכים אלה הוגשו ליועמ"ש מצד כל הנוגעים בדבר. גם מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, הבוחן פרשה זו בכללותה (למעט חשדות לפלילים) העביר ליועמ"ש כמה מסמכים וגם עדות אחת, המזימים את החשדות שהועלו. אך למרות זאת, וינשטיין עדיין "בוחן", שוקל", "בודק" וכו' וכו' וכו'.

החשש שיבולע לנתניהו

ובינתיים, בעוד הוא שוקל בוחן בודק, מוחזק נתניהו כבן ערובה. לכן אין אולי פלא, כי היועמ"ש יכול להתנשא על נתניהו, ו"להורות לו", כפי שדווח, לעצור את חוק העמותות, ואת החוק שנועד לחייב שימועים לשופטי בית המשפט העליון, ועוד ועוד. נתניהו נעתר כמובן להצעותיו הפומביות של וינשטיין, כאילו "מרצון", איך לא, אבל לנו מותר להניח כי נתניהו - שיודע היטב כיצד אפשר ללהטט בניירות ולגרם נזק גם מקום שאין עבירה פלילית - נאלץ לקבל את הוראותיו של וינשטיין, שגם עליו לוחצים, במיוחד מחשש שיבולע לו. אישית, כמובן.

נתניהו אינו בן הערובה היחיד במקומותינו. וינשטיין בעצמו מוחזק כבן ערובה בידי כמה גורמים, ובראשם פרקליט המדינה, משה לדור, האמורים להכריע האם להגיש כתב אישום נגד רעייתו בפרשת העסקת העובד הזר, והאם להרחיב את החקירה גם נגדו - נגד וינשטיין. על-רקע זאת ניתן להבחין בהגנה המוחלטת שמעניק וינשטיין לבכירי הפרקליטות, גם בעניינים בעייתיים ביותר.

העובדה שבכירים ביותר במערכת הציבורית הופכים ואף מתנהגים כבני ערובה, מאיינת את רצון הבוחר ומסכנת את הדמוקרטיה בישראל. לית-מאן דפליג: חברי כנסת, ובהם נתניהו, נבחרו כדי לחוקק חוקים בכנסת ולשמור על ערכי הדמוקרטיה לטובת הציבור. העובדה שנתניהו מוחזק כבן ערובה, עלולה להקשות עליו לבצע את מלאכתו.