האיש שהשתוקק "ללכת"

יש האומרים ששיר מרגש, שיר חזק, הוא זה הנכתב על-ידי משורר השולט במלאכת הכתיבה ועושה זאת בעקבות אירועים המסבים כאב עמוק. ספר השירים של אביחי קמחי "ללכת" הוא ספר שנולד מכאב, בעקבות מחלת הסרטן, כמו גם ספרו הקודם "רשימון סרטן" (פרוזה).

אדם שנגזר עליו סבל, כאב, רגעי פחד וייאוש, אדם שמגיע עד להעזה לשאול את הבורא "למה?" (גם אם הוא שואל זאת בלב בלבד), אדם כזה מסוגל להביט בעיני מלאך המוות או בעיניהם של עמיתיו לסבל. הוא רשאי לכאוב את כאבם ולהביע אותו במילים ישירות, לא מתיפייפות. אדם כזה יכול להעריך נכונה גם את האהבה, גם את הנאמנות וגם את הרגעים הקטנים והיפים של החיים כמו בשיר "המיתר העשירי", ( עמ' 79):

המיתר העשירי

יָמִים רַבִּים סָבַבְתִּי בְּעִירִי
עִטַּרְתִּי אוֹתָה
וְאוֹתָךְ הִכְתַּרְתִּי בְּשִׁירֵי אַהֲבָה.
אֵלַיִךְ נִמְשַׁכְתִּי מֻקָּף
בְּחוֹמוֹתֶיהָ
וְלֹא הֻתַּר לִי לְהַלֵּל לִכְבוֹדָהּ
מִזְמוֹר כַּלָּה.

וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת
בְּצֵאת מוֹעֵד נוֹרָא פַּחַד
וְהוֹד / הֵבִיא הַמִּדְרָשׁ אַגָּדָה:
תִּשְׁעָה מֵיתָרִים בְּלֵב אָדָם
וּבֶן הָעִיר נוֹלַד עִם מֵיתָר עֲשִׂירִי,
שֶׁיּוּכַל הוּא לְהַשְׁלִים מִנְיַן בָּנֶיהָ
לַחֲתֹם כְּתָבְתָּהּ
וּלְתַנּוֹת עִמָּהּ אַהֲבָה.

בַּמֵּיתָר הָעֲשִׂירִי הֻתְּרָה לִי עִירִי
וּמֵאז כְשֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ,
רוֹעֵד הוּא בְּלִבִּי
וְחוֹרֵז אֲנִי לִכְבוֹדָהּ פִּיּוּטִים
וּמַכְתִּירָהּ בְּעַטְרוֹת דּוֹדִים

וְלָךְ הָרְחוֹקָה
הַצְּמֵאָה אֵלַי מֵאֶלֶף תַּעֲנִיּוֹת,
שׁוֹלֵחַ אֶת הַמַּרְווֹת שֶׁבַּמִּלִּים.

בשיר זה נע הכותב בין הקונקרטיות המרומזת של המיתרים לבין צעיף עדין של אהבה, אולי אהבה ערטילאית ואולי ממשית. בזה שהוא בחר במיתר העשירי, הוא מרמז הן על גשר המיתרים, שאם נרצה ואם לא, יהפוך לאחד מסמלי העיר ירושלים. יחד עם זאת הוא מרמז גם על האמרה: "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה מהן לקחה ירושלים". לאזכור זה נוספת גרסה של הכותב ממדרש המצוטט בשיר, ודומה לקודמו. כשהאזכורים הללו ברקע, מתברר שהמשורר מדבר על מיתרי הלב, שמנגנים את יופייה של העיר יחד עם יופייה של האהובה לא ברורה, שאותה הוא מכתיר בשירי אהבה. היא נמצאת ולא נמצאת, כמו מסתתרת בין הסמטאות, או אולי בין המיתרים, מיתרי הלב.

שיר אהבה זה, למרות סממנים של המציאות העכשווית, מזכיר במשהו את כתיבתו של יעקב יעקב, המשורר ששר ירושלים ונע באופן תמידי בין העיר ובין האהובה.

בשיריו הקצרים, בכישרון רב, בביטוי קונקרטי ובשפה מדויקת וחדה, מביא לנו אביחי קמחי את ספר הביכורים שלו בשירה. הקורא שאינו יודע זאת, יכול לחשוב שמדובר במשורר מנוסה, שכבר סלל את דרכו העצמאית, את אופן הביטוי הייחודי במסלול ישיר משולחן עבודתו ומליבו אל הקורא. כך ניתן להתרשם בשיר "עיתוי מביך לשירה" (עמ' 31).

עיתוי מביך לשירה

בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

וּמְשׁוֹרֶרֶת אָמְרָה לִי
שִׁירָה כְּבָר אֵינָהּ מְעַנְיֶינֶת
מַצַּבָה בֶּכִי רַע
אֵין מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהַדְפִּיסה
אֵין בִּשְּׁבִיל מִי וְאֵין בִּשְּׁבִיל מָה
וְהִיא נִבֶּטֶת מֵבוּישׁת
כְּעָלֶה תְּאֵנָה המכסה עֶרְוָה.

שִׁירַת הַמְּשׁוֹרֵר כִּתְגוּבַת הַטוֹקְבֵּקִיסְט
בָּתֵּי הַקָּפֶה הִתְיָתְמוּ מהמְּשׁוֹרֲרִים
מֵעֲצְבֵי הַתּוֹדָעָה וְאַבִּירֵי הָרוֹמַנְטִיקָה
וּפָּסְקָה הַשְּׁאֵלָה לְמָּה הִתְכַּווֵן...
הַבּוּרוֹת כּוּסְתָהּ מֵעָל לִגְדוֹתֵּיהּ
בְּתָכְנִיּוֹת שֶׁל לֶחֶם צַר וְשַׁעֲשׁוּעי לחץ

בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר
בְּעֵת בָּהּ הַשִּׁירָה הִיא
כִּרְצוּעַת עוֹר בְּסַנְדְּלָרִיָּה.

שיר ארס-פואטי זה מבכה את מקום השירה בימינו. ויש מידה מסוימת של צדק בדבר. כאשר חנויות הספרים מוכרים כל ספר במבצע, וספרי השירה נמצאים במדפים האחוריים, אם בכלל, הרי יש על מה להצטער. לפני זמן מה שמעתי מישהו מדבר על כך שיש לו אלפי חברים בפייסבוק אך עבור פגישה של אדם מול אדם, הוא צריך לשלם, להשכיר חבר. גם זה חלק מאותה המגמה ולהתרכז במוחשי, במיידי, בדבר שניתן לגעת בו. יחד עם זאת אינני מסכים שזו "מחלה" שכולם עומדים לחלות בה. ישנם עוד רבים שהרגש חשוב להם, חברות האמת היא מצרך מבוקש, הרומנטיות עדיין בסביבה. וכמו שנותרו עוד סנדלרים כבימי ההורים שלנו, כך יש עדיין משוררים, והם כמו רצועה אחת של סנדל בסנדלרייה בה יש דברים נצרכים נוספים.

אך אין הכותב מסתפק בכך, בתיאור מצב השירה בלבד. הוא פונה גם לאלו שבידם מקל השררה לביקורת והערכת השירה. את זה הוא עושה בצורה מקורית ביותר בשיר "פסאודו משורר". כאן הוא כואב את כאבו של המשורר שממילא נתקל בבעיית הוצאה לאור, פרסום והפצת דבריו, שעבור הם חשובים. לא מספיקות הבעיות האלו, והנה הוא נתקל גם בעורך, במבקר, משורר, סלקטור וכדומה. התייחסות כזאת לשירה ולמבקרים מזכירה את שירו של המשורר עודד גיורי בספרו "מופע רמזור קצר" הוצאת מחוג, 2003 בשיר "השירה":

השירה

הַשִּׁירָה הִיא קְפִיצָה לָרֹחַק.
הַכְּאֵב הוּא קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה שֶׁל
הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלֶה הַשִּׁיר
לְגֹבַהּ נָמוּךְ לְמַדַּי מֵעַל פְּנֵי
הָאֲדָמָה וּמְהַלֵּךְ מְעַט בָּאֲוִיר
עַד רֶגַע הַנְּפִילָה עַל הַקַּרְקַע.

וְהַמְּבַקְּרִים מוֹדְדִים אֶת הַמֶּרְחָק..

והתוצאה ממפגש כזה, של העוסקים בשירה מכל זוויותיה נותנת תחושה של "כמו" עמידה בפני כיתת יורים, לא יכולה להניב יותר מאשר תואר של פסאודו משורר, כמעט משורר. זו הדרך של הותיקים, של אֵלוּ שנמצאים במקומות מפתח, לשמור על הטריטוריה שלהם. את התחושה הזאת מביא הכותב בשירו "פסאודו משורר" (עמ' 40):

פְּסֶאוּדוֹ משורר

זֻמַּנְתִּי לֵוַעֲדָת הַהַסְמָכָה
יָשְׁבוּ שָׁם אַרְבָּעָה (בַּתְּחִלָּה הָיוּ חֲמִשָּׁה)
משׁוֹרֵר מתֻרְגָּם לֵשָּׂפוֹת (אֲפִלּוּ לפולנית)
משׁוֹרֵר צָעִיר וּמַבְטִיחַ כִּנְבוּאָה הַמַּגְשִׁימָה עָצְמָה
עוֹרֵךְ כּתָב עֵת לְסִפְרוּת וְרַק פִּנָּה לֵשִּׁירָה
סֶלֶקְטוֹר שֶׁחָשׁ אֶת טָעַם הַקּוֹרְאִים (וְאַף שֶׁל הָעוֹרֵךְ)
וְנָצִיג הַקּוֹרְאִים (כְּשֶבֵּבּוֹאִי יָצָא לַשְּׁרוּתִים)

אָמְרוּ לִי
הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ הֵם עֲדַיִן לֹא
הַמֵטָפוֹרוֹת הֵם כִּמְעַט
וְהַאָנָלוֹגְיוֹת מָה נֹאמַר, נְבוּבוֹת
אַתָּה מִדַּי אוֹבְּסֶסִיבִי לָחַיִּים
וּבִכְלָל הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ נוֹרָא אִישִׁיִים
כְּבָר לֹא כּוֹתְבִים כָּךְ
וְהָאַהֲבָה הִיא כְּבָר לֹא

הַבֶּט
הַוַעֲדָה מִסְּמִיכָה אוֹתְךָ כְּכִמְעַט מְשׁוֹרֵ
דַּרְגָּה אַחַת לִפְנֵי עַל סַף מְשׁוֹרֵר

הספר "ללכת", המוצע לקורא, כולל חמישה פרקים העוסקים בכל הוויות הקיום, בהם שירים ארס-פואטיים (שדוגמאות מהן פגשנו קודם, מהתשוקה הבלתי ניתנת לשליטה לכתוב ועד לאכזבה שסופגים בשלבי הפרסום), שירי אהבה ושירי משפחה. פתחתי קודם בהתייחסות לשירי האהבה כך גם נחשפנו לשיר אהבה. כעת אני רוצה להתייחס לשירי המשפחה ואפתח בשיר "קדיש קצר": (עמ' 47):

קדיש קצר

לֹא נִפְרַדְנוּ מִמֵּךְ

בִשְׁעוֹתָיִך הָאַחֲרוֹנוֹת
רָאִינוּ אוֹתָך מְדַבֶּרֶת לַמֵתִים
מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׂפַת אִמְּךְ- פַּסֶנְסְיָה.
בִּתְמוּנַת כְּלוּלוֹתַיִךְ הַדָּהוּיָה
שִׂמְלָתֵךְ צְהַבְהַבָּה
גלַדְיוֹלוֹת בְּיָדֶךְ
וְאַהֲבַת חַיַּיִךְ לְצִדֵּךְ
כָּךְ נִזְכֹּר.

כַּסִּי רָאשֵׁךְ בְּמִטְפַּחַת אִמָּא
הַנִּיחִי כַפּוֹת יָדַיִךְ עַל עֵינַיִךְ
וּבִּצְלִילוּת מַחֲשַׁבָתְךְ
בָּרְכִי אוֹתָנוּ
וּבָּנַיִך יֹאמְרוּ
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא

שיר קצרצר זה הוא שיר געגועים לאמא, געגועים המוצגים דרך פריזמה של אזכור פרטים קונקרטיים עליה, כמו התמונה שהקורא כמעט ונוגע בה. והיות שהוא לא הספיק להיפרד מהאם, הוא מבקש לעשות זאת כעת, בראשו, כדי שבניה יוכלו לומר קדיש.
בשורות סְפורות בלבד מצליח הכותב להביא תמונה ממשית, מרגשת, חזקה, אך משאיר ללא תשובה את השאלה, איך קרה מותה. אולי כך היא נשארת חקוקה חזק יותר בלב המשורר והקורא כאחת, וממשיכה לשכון בו לעד.

גם השיר השני מחטיבה זו, השיר לבת במלאות לה 22 שנים הוא מרגש, נוגע בזכות ציון הפרטים הקטנים המוזכרים, כמו בנית הארמון בחול. הדבר היפה בשיר הוא הדרך בה הכותב יוצר את הגשר בין הדורות: הוא - הבת - הנכדה שתיוולד. על-ידי תמונה שהוא מיצר ומעביר בראשו עת הוא מנציח את המעגל הבין דורי. הוא רואה בבת את האמא העתידה שתביא לו נכדה, והוא יטפל בה במסירות ואהבה כמו בביתו, כשהייתה קטנה, (עמ' 49).

ילדתי

לבתי סתיו ליום הולדתה העשרים ושתיים

אֲנִי מַבִּיט בָּךְ בִּשְׁנָתֵךְ
כַּפּוֹת יָדַיִךְ תַּחַת לֶחְיֵךְ
וּבְפָנַיִךְ מִשְׁתַּקֶּפֶת אִמָּא בַּעֲלוּמֶיהָ
הָאוֹמֶרֶת: נַפְשֵׁךְ רְקוּמָה מִחוּטֵי נַפְשִׁי

וּפַעַם אָמַרְתְּ לִי אַבָּא צַיֵּר לִי צִיּוּר
וְלֹא יָדַעְתִּי
עַתָּה אֲנִי מְצַיֵּר לָךְ חֲלוֹם
עַל בִּתֵּךְ שֶׁתִּוָּלֵד בְּאַחַד הַיָּמִים
וְיַלְדוּתֵךְ תִּשְׁתַּקֵּף בְּפָנֶיהָ
עִמָּהּ אֲנִי בּוֹנֶה אַרְמוֹן בַּחוֹל
שׁוֹמֵר עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַגַּלִּים
כַּסֶּכֶר שֶׁרָקַמְתִּי לָךְ

אם קראנו קודם שירי אהבה ומשפחה שהינם ליריקה מודרנית, הרי נופתע כשנפגוש את השער "אמת מארץ תצמח". שער זה כולל שירי מחאה חברתית בהתרסה ישירה, במילים בוטות, חלקם נבואיים, כמו בשיר "חרדת נשים" (עמ' 57).

חרדת נשים

צְנִיעוּת מְכַרְסֶמֶת בְּעִירִי
וַאֲנִי חָרֵד

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה
וּרְאִי
הָעִיר מִתְעַטֶּפֶת שְׁחוֹרִים
בְּטַלִּית מסתירה תְּכֵלֶת
בְצִיצִיוֹת שֶׁבִּכְנָפֶיהָ
שְׁנַיִם אוֹחֲזִים:
באַחַת מַחֲזִיקִים הַחֲרֵדִים
וּבַשְּׁנִיָּה לוֹפְתִים הַחַרְדָּ"לִים

וּבְחֶזְיוֹנָם
תֵּחָנֵךְ בכְּנֶסֶת עֶזְרַת נָשִׁים
וְתִכּוֹן הַסַּנְהֶדְרִין
תֻּשְׁלַם הַפְרָדַת הַמִּינִים
כְּהִלְכוֹת הַהוֹלְכִים בַּשְּׁכוּנָה
בַּת מֵאָה הַשְּׁעָרִים הַנְּעוּלִים.

וּבַאֲדִיקוּת
בְּכִכָּר הַשַּׁבָּת
יִזְעֲקוּ פַּשְׁקְוִילִים - חִלּוּל הַשֵּׁם!

הכותב מעלה נבואה אפוקליפטית לציבור החילוני, של כנסת בה תוקם "עזרת נשים" נפרדת, של שליטה דתית-חרדית עד לבית הנבחרים של העם. אגב, אין הכותב אומר אם הנשים שיהיו ב"עזרת נשים" יהיו חברות כנסת, או נשים שמגיעות לכנסת, בעתיד בו לא יהיו חברות-כנסת, בנבואה "שחורה" זו. וזו רק תמונה אחת מתוך שיר מאדגר זה. צריך הרבה אומץ לומר את הדברים בצורה כה ישירה וכנראה רק אדם שסבל סבל רב מעז לומר זאת ללא פחד.

בחרתי לסיים דווקה בשער הפותח את הספר, אשר לדעתי הוא הפרק המרגש ביותר בספר כולו. שער זה, "כחייה רעה" עוסק במסלול שבין הייאוש לתקווה, במהלך ההתמודדות עם מחלת הסרטן והשיר "ללכת" פותח את המסע, (עמ' 13).

ללכת

הָיִיתִי פַּעַם מֵת מְהַלֵּךְ
וְהֵצַצְתִּי בְּמוֹדָעוֹת הַהוֹלְכִים
מִי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וּמִי בְּטֶרֶם עֵת
וּמִי בְּיִסּוּרִים מְמָרְקִים
וּלְיָדִי הָלְכוּ אֲנָשִׁים חַיִּים.
הִתְקַנֵּאתִי בִּמְטַאֲטֵא הָרְחוֹב וּבְפוֹעֲלֵי הָאַשְׁפָּה
וּבַיָּשִׁישׁ וּבָעוֹבֵד הַתּוֹמֵךְ בּוֹ.
וְלֹא מָנַעְתִּי יָדִי מִפּוֹשְׁטֵי יָד
וְגַם בָּהֶם הִתְקַנֵּאתִי
וְרַק רָצִיתִי לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

וְהָיִיתִי לִמְהַלֵּךְ חַי
וּסְבִיבִי הַהוֹלְכִים
מִי תַּחַת שַׁיִשׁ וּמִי תַּחַת אֶבֶן.
וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם בִּקֵּשׁ שְׁלִיחַ הַקַּדִּישָּׁא
מְחִילָה מֵהַהוֹלֵךְ.
צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת קָרָא אִישׁ מְזֻקָּן
וְהוֹשַׁטְתִּי יָדִי
וְאַחַר הָלַכְתִּי

השיר הזה מאפשר לחוש באופן ממשי את הסבל, את השאלות הקיומיות, את הרגשות העמוקים ביותר ("הִתְקַנֵּאתִי בִּמְטַאֲטֵא הָרְחוֹב וּבְפוֹעֲלֵי הָאַשְׁפָּה"). כל רצונו של הכותב/סובל הוא היכולת הבסיסית, הכל-כך טריוויאלית של הדברים הפשוטים, היום-יומיים שאינם ברורים מאליהם ואנו עלולים לאבד אותם. רק כאשר האדם מאבד אותם הוא מבין שכל דבר בחיים אינו מובן מאליו וצריך להודות וליהנות ממה שיש.

השיר בו ארצה לסיים הוא "בכל יום", (עמ' 19):

בכל יום

סְבִיב הַזְּרוֹעַ בָּהּ הָחְדַּר עֵרוּי
לְטִפְטוּף הָרַעַל הַמְּרַפֵּא
כָּרַכְתִּי אֶת רְצוּעַת הָעוֹר
הִדַּקְתִּי אֶת תַּשְׁמִישׁ הַקִּבֹּרֶת
בֵּרַכְתִּי עַל הַהֲנָחָה
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת הַתַּרְעֵלָה.
וּסְבִיב הָרֹאשׁ הַמֻּכֶּה בִּקְרִינָה
הִנַּחְתִּי רְצוּעַת עוֹר וְתַשְׁמִישׁ
לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינַי
כִּסִּיתִי עַפְעַפָּי בְּכַף יָדִי
וְקָרָאתִי מֵעִמְקֵי הַגֵּיהִנּוֹם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד

שיר קצר זה בו ההשוואה בין היד אשר צריכה לשאת את האינפוזיה המחייה / הארורה / המורעלת לבין היד והראש שישאו את התפילין, השוואה מוזרה ובסיסית זו, כמו נותנת לנו שוב אזכור למחיר החיים מצד אחד, ואולי לכוח האמונה שיכולה לעזור בשעות הקשות, ברגעים שאתה רק עם עצמך ועם הדבר בו אתה מאמין.

לסיכום ניתן לומר שספר חדש זה, שהבאתי ממנו מספר שירים, כולל בתוכו את הלירי, היפה, יחד עם הסבל, ולצד המבט הישיר של הכותב מול גורלו. ובכך הוא מצליח להביא להנאה אסתטית לצד זיכוך הנשמה. חלק גדול משירי הספר הזה מהווים סוג חדש של רומנטיקה מודרנית, המודעת לתחלואי הזמן.