|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
סגל. בין הפטיש לסדן [פלאש 90] רמון. נחצו כל הקווים האדומים [פלאש 90]
קצב. מעורבות פעילה וחסרת תקדים [פלאש 90] זדורוב. פרסומים מגמתיים ומשתלחים

הנוסח המלא של ההרצאה

עורכי דין, אתיקה ותקשורת המונים

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל, דן באופיים של היחסים בין התקשורת לאנשי מערכת המשפט, בשינויים שעברו ובמצבם כיום מיוחד ל-News1: הרצאה שניתנה בלשכת עורכי הדין
24/06/2012  |     |   כתבות   |   פרשת קצב   |   תגובות
טענות תקשורתיות
הטענות להשפעתה של התקשורת חודרות בימינו אלה אל אולמות הדיונים ומועלות חדשות לבקרים בפני שופטים המנסים לנהל דיון משפטי, תוך שקילת חומר הראיות שלפניהם, אך לעיתים נאלצים להתמודד גם מול טענות שאינן משפטיות אלא תקשורתיות, ומול כוחות חיצוניים המאיימים להפוך את עשיית המשפט לדבר מורכב עוד יותר ממה שהוא, וכבר הרחיבו בתי המשפט בעבר על עבודתו הקשה של השופט עת עומד הוא בפני הצורך להכריע את דינו של זה העומד מולו

מעדיפים "חשיפות בלעדיות"
הסיקור החדשותי היום נעשה מהיר וזמין יותר, והאקלים הציבורי מבכר "חשיפות בלעדיות" ו"גילויים חדשים" על-פני עיסוק, אפרורי ומשעמם לעתים, בפרטי-פרטיהן של הסוגיות המסוקרות, ובענייננו – בהוראות חוק, "בכללים ובבני-כללים של משפט". מטבעה מתקשה דעת הקהל לרדת לסופה של העשייה המשפטית. פעמים רבות מתעלת היא עצמה בעקבות כך, ועמה גם המדיה התקשורתית, לסוגיות בהן יכול גם מי שאינו בקיא ברזי הדין לבטא תובנות ערכיות ומוסריות, ובולטת מתוכן היא עבריינותם של אישי ציבור

עו"ד מנסים להשפיע
לא תמיד זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי של עורך הדין והנאשם עומדים נר לרגליהם של עורכי הדין. עורכי דין המופיעים בכלי התקשורת ותחת כל עץ רענן מנסים להשפיע על עמדות בית המשפט במשפט התלוי ועומד כנגד לקוחם. על-אף שבבתי המשפט בישראל מכהנים שופטים מקצועיים הדנים על סמך חומר הראיות המובא בפניהם, הרי שחלק מעורכי הדין חושבים, או שוגים לחשוב, כי יצירת דעת קהל אוהדת ללקוחם בתקשורת עשויה לסייע לו ברבות הימים גם מול בית המשפט הקשוב, כך לשיטתם, להלכי הרוח הציבוריים

מאבק על הלקוחות
ניתן כבר לאבחן את השילוב בין שני הצירים, על-רקע הגידול העצום שחל כאמור במספרם של עורכי הדין, הרי שהתחרות הפנימית הפכה קשה יותר, והופעות תקשורתיות משרתות במובן זה את המאבק בין עורכי הדין על קהל לקוחות עתידי. כך, שהופעות בתקשורת של עורכי דין משרתות שתי מטרות בו זמנית: האחת, פרסום עצמי ללא עלות של עורך הדין בכלי תקשורת ארציים; השנייה, ניהול מאבק תקשורתי-משפטי עבור הלקוח בניסיון לייצר דעת קהל אוהדת לטיעוניו, שלעתים קרובות טרם הושמעו כלל בפני בית המשפט

   רשימות קודמות
  ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי נגד יולי נודלמן

מהו אופיים של היחסים בין התקשורת לאנשי מערכת המשפט לגווניהם? כיצד השתנה הסיקור התקשורתי של עולם המשפט במהלך השנים? מהם השינויים אותם עברו שני ה"שדות" הללו; התקשורתי והמשפטי במהלך השנים אשר הובילו למציאות כפי שהיא כיום? אלו הן רק מקצת מן השאלות אשר יידונו במאמר זה.

מן העניין יהיה להתחיל את ראשיתה של ההתייחסות לשאלות אשר הוצגו בפתיחה, במספר מובאות המשקפות את המציאות המשפטית-תקשורתית בימינו אלו בישראל.

"המשפט חרג מכתליו של בית המשפט... עורכי דין ויחצנים מנסים להשפיע על דעת הקהל כדי להשפיע על השופטים ברעיונות ובדרכים שונות. אלה תופעות שעלולות לכרסם בטוהר ההליך השיפוטי. יש בי אמון רב בשופטי המערכת, הנאמנים לצו מצפונם ולערכי הצדק, אך בה בעת יודעים... לא להיכנע לקול הפופוליסטי ולרעשים מלאכותיים סביבם, שמיועדים להשפיע על החלטותיהם". (נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית ביניש, מתוך: פלג, 2012, עמ' 57).

"בתיקים הציבוריים קיים ניסיון להשפיע לא רק על דעת הקהל, אלא על מערכת האכיפה וגם השפיטה. שופט יושב בתוך עמו, הוא ביטוי שבעצם משקף שהשופט חש מה שקורה במדינה כשמסופר הסיפור בתקשורת ומגיע לתודעתו. יש מי שמבקש להשפיע גם על שופטים. אני מקווה ומאמין שהשפעה כזאת לא קיימת, אך מדובר במגמה שאפשר לזהותה בחלק מהפרסומים". (פרקליט המדינה לדור בכנס בר-אילן 2010 מתוך www.Haaretz.co.il 19/7/2010).

"אם בית המשפט קובע בעניינים ערכיים, גם התקשורת זכאית להביע דעה בענייני משפט". (אמנון דנקנר, מתוך האתר www.News1.co.il 12.02.07).

הדברים בעמודים הבאים ינועו בין שני צירים; הציר המשפטי – בתוכו ומתוכו נתבונן בעבודת עורך הדין וגורמי אכיפת החוק; והציר התקשורתי – בגדרו נעמוד על השינוי שחל במרחב זה במהלך העשורים האחרונים. בהמשך נכיר את גורמי הכוח העיקריים הרלוונטיים לדיוננו והמשפיעים על אופן הסיקור התקשורתי.

שני צירים אלה – התקשורתי והמשפטי – משפיעים ומושפעים האחד מרעהו; ברקע מזדקרת לה שאלת האתיקה של עורכי הדין, וכיצד בתוך "צבת האילוצים" בתוכו הם עובדים, מסוגלים הם עדיין לשמש כ"קציני בית המשפט". הטענות להשפעתה של התקשורת חודרות בימינו אלה אל אולמות הדיונים ומועלות חדשות לבקרים בפני שופטים המנסים לנהל דיון משפטי, תוך שקילת חומר הראיות שלפניהם, אך לעיתים נאלצים להתמודד גם מול טענות שאינן משפטיות אלא תקשורתיות, ומול כוחות חיצוניים המאיימים להפוך את עשיית המשפט לדבר מורכב עוד יותר ממה שהוא, וכבר הרחיבו בתי המשפט בעבר על עבודתו הקשה של השופט עת עומד הוא בפני הצורך להכריע את דינו של זה העומד מולו.

פתח דבר

האתיקה המקצועית של עורכי הדין בעבודתם אל מול כלי התקשורת עומדת למבחן, וזאת על-רקע שני שינויים משמעותיים שחלו בעשורים האחרונים, שינויים שאינם קשורים האחד בשני ושהחלו במנותק האחד מהשני, אך שניהם מתנקזים, חוברים ומשיקים בימינו לכדי השפעה על האופן בו עובדים או ראוי שיעבדו עורכי דין אל מול התקשורת.

שינוי 1 – התפתחות שוק התקשורת בישראל

שוק התקשורת בישראל, שהחל כשוק מונופוליסטי של "שחקן" אחד בלבד; רשות השידור (חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965), עבר שינוי דרמטי עם "פתיחת השמיים" לזכייני תקשורת אחרים, וכיום מדובר על שוק מבוזר ורב ערוצי. בהקשר זה, נחקק חוק הרשות השנייה התש"ן-1990, ובהמשך הוקמה המועצה לשידורי כבלים ולווין מכוח חוק הבזק התשמ"ב-1982. ריבוי ה"קולות" הזה משפיע על חיינו בהקשרים מגוונים, שעה שאחד מהקשרים אלו, והוא החשוב לדיונינו היום, הוא השפעתו על עולם המשפט והאתיקה הנוהגת בו.

במקביל ל"פתיחת השמיים" חלה התקדמות טכנולוגית שיצרה אפשרויות תקשורתיות חדשות שלא ניתן היה לשערן בעבר. בעוד שלפני כעשרים שנה, השידור של מלחמת המפרץ (1991), בשידור חי, נחשב לדבר יוצא דופן וחריג בנוף השידורים החיים, הרי שטכנולוגיות חדשניות, שימוש באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות ואחרות בפרט, הפכו לחלק אינטגראלי מחיינו כיום, וכל אלו מגדילים עוד יותר את יכולות השידור ומאפשרים את קיומם של מדיומי תקשורת רבים ומגוונים.

אך אין עסקינן רק בריבוי קולות "טכני"/מספרי, כזה שאין לו משמעות מהותית תוכנית, אלא בריבוי בעל משמעויות מהותיות נלוות, המשפיעות על אופן הסיקור העיתונאי בימינו אל מול הנוהג בעבר. הסיקור החדשותי היום נעשה מהיר וזמין יותר, והאקלים הציבורי מבכר "חשיפות בלעדיות" ו"גילויים חדשים" על-פני עיסוק, אפרורי ומשעמם לעתים, בפרטי-פרטיהן של הסוגיות המסוקרות, ובענייננו – בהוראות חוק, "בכללים ובבני-כללים של משפט" (כך בבג"צ 5699/07, מיום 26.2.08). מטבעה מתקשה דעת הקהל לרדת לסופה של העשייה המשפטית. פעמים רבות מתעלת היא עצמה בעקבות כך, ועמה גם המדיה התקשורתית, לסוגיות בהן יכול גם מי שאינו בקיא ברזי הדין לבטא תובנות ערכיות ומוסריות, ובולטת מתוכן היא עבריינותם של אישי ציבור (אזרחי, 2007).

שינוי 2 – פתיחת המכללות למשפטים

השינוי השני הוא, כאמור, פתיחת המכללות ללימודי משפטים וריבוי משמעותי במספר עורכי הדין בישראל.

נקודת ההתחלה בנושא זה היא שנת 1948. בשנה זו היו בארץ כ-600 עורכי דין יהודים וכ-400 עורכי דין ערבים בלבד! בתקופת השלטון העות'מאני מספרם של עורכי הדין היה נמוך אף יותר. בהמשך, במהלך השנים וכחלק מהשתכללותו של השוק בכללו, המספרים אומנם גדלו, אך השוק היה מווסת, וזאת בשל מיעוט המוסדות שלימדו את המקצוע. כך לדוגמה, בשנת 1990, למדו 2060 סטודנטים למשפטים בכל המחזורים בכל האוניברסיטאות שבהן למדו מקצוע זה באותה עת (שלוש במספר); האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן. 10 שנים לאחר מכן – בשנת 2000- זינק המספר בחדות עד לפי 4, היינו: ל-9929 סטודנטים שלמדו בעשרה בתי ספר למשפטים. עוד עשור חלף, וב-2010 למדו 15790 סטודנטים ב-14 מוסדות לימוד, כאשר רק 2900 מהם לומדים באוניברסיטאות (אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, www.cbs.gov.il).

הגידול העצום במספרם של עורכי הדין מעורר שאלות מרתקות בתחום איכות הכשרתם של עורכי דין, הדימוי המקצועי שלהם ושל החברה הסובבת, ועוד שאלות שראוי שמומחים מתחום הסוציולוגיה של המקצוע ואנתרופולוגים ייתנו עליהן את הדעת. אין זו המסגרת להרחיב בשאלות אלו ואחרות. אך מספרים אלו הינם בהחלט רלוונטיים לסוגיית האתיקה של עורכי דין, השואפים בסופו של יום גם להתפרנס מעיסוק במקצוע זה. ובעיקר, עת הדברים משיקים לשינוי הראשון שפורט לעיל, היינו – התרחבות והתפתחות טכנולוגיים של כלי התקשורת והתמקצעותם. כך לדוגמה, עולה סוגיית הפרסומת העצמית של עורכי הדין.

פרסומת עצמית של עורכי דין

את תחילת האיסור על פרסומת על-ידי עורכי דין ניתן למצוא בפקודת עורכי הדין משנת 1938. הפקודה פרסמה תשעה מעשים שהוגדרו כ"התנהגות לא מקצועית", ובכללם: "כאשר עורך הדין מפרסם עצמו כעוסק במקצוע עריכת הדין בין בעיתונות ובין באופן אחר שלא הותר על-פי החוק" (ס' 17 לפק' עורכי הדין). איסור גורף זה נאכף על-ידי המועצה המשפטית בצורה קפדנית, כך לדוגמה ב-1957 הורשע עורך דין בהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע "בזאת שגרם לפרסום מודעה בעיתון על נסיעתו לחוץ לארץ בעניין עסקיו" (מתוך הודעה של המועצה המשפטית, התש"ז, 1061, לקוח מתוך מאמרה של זר גוטמן, התשס"ט, עמ' 494).

הסתדרות עורכי הדין בא"י קבעה בעיקרי האתיקה המקצועית שפרסמה "איסור חמור על עורך דין לפרסם את שמו בעיתונות או בדרך אחרת הן במישרין והן בעקיפין" (ס' 35 לעיקרי האתיקה המקצועית של הסתדרות עורכי הדין בא"י – התשי"ח -1958). במהלך השנים חלו שינויים וחל ריכוך בהנחיות הלשכה לעניין איסור הפרסום של עורכי הדין. בשנת 1961, עת נחקק חוק לשכת עורכי הדין, עבר האיסור על פרסומת לאכסניה חדשה – סעיף 55 לחוק.

סעיף 55 לחוק הלשכה, אסר על עורך דין לפרסם את עצמו, אלא בהתאם לכללים שתתקין המועצה הארצית. בכללים אלה תקבענה צורות פרסום מותרות, ובלבד שלא יהא בפרסום כדי להטעות את הציבור או לפגוע בו, או משום פגיעה בכבוד המקצוע. איסור הפרסום הגן בעיקר, כך נהוג לומר, על עורכי הדין החזקים והמבוססים בשוק מפני תחרות של עורכי דין צעירים. בעוד שעבור עורכי הדין הוותיקים והמוכרים פרסומת אינה הכרחית, הרי עבור עורכי דין מתחילים ואנונימיים זו אחת הדרכים האפקטיביות לחדור לשוק. לא ייפלא, אפוא, שחלק מאוד משמעותי מכללי האתיקה שהיו בתוקף עד 1986 – כללים 21-7 – עסקו בנושא זה תחת הכותרת "אמצעים פסולים להשגת עבודה". היו ביניהם, למשל, הוראות האוסרות על עורך דין להודיע על פתיחת משרדו או על סניף חדש של משרדו, למעט לחבריו למקצוע, הוראות הקובעות מה מותר לכתוב בשלט מחוץ למשרד, מהן הפעולות שיש בהן פרסומת לכאורה, ביניהן חתימה בתואר "עורך דין" על מכתב לעיתון, השתתפות בתוכניות רדיו וטלוויזיה, מתן ראיונות לכלי התקשורת ועוד כיוצ"ב. אף הכללים הללו נאכפו באדיקות. כך לדוגמה, הורשע עורך דין שהופיע יחד עם לקוחותיו בתוכנית ראיונות (שם, 496). בית המשפט העליון, בעקבות בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, אכף גם הוא בדווקנות רבה את כללי איסור הפרסום העצמי של עורכי הדין.

דוגמה מייצגת לגישת בית המשפט העליון בנושא ניתן למצוא בעניינו של עורך דין בן-מנשה (על"ע 4/75 – פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד, ל(ב) 197), שיצא למאבק לשינוי דיני האישות במדינה והנהגת נישואין אזרחיים. על עורך הדין פורסמה כתבה באחד העיתונים הארציים, ואליה נלווה ראיון שאותו ביקש מר בן-מנשה לפרסם כדי לתקן מספר טעויות שנפלו, לדעתו, בטיוטת הכתבה. הוא הועמד לדין משמעתי של הלשכה כמי שהפר את האיסור על פרסום עצמי. בית המשפט העליון, מפי השופט (כתוארו אז) לנדוי, אישר את הרשעת בית הדין המשמעתי. השופט לנדוי, קבע בפסק דינו כי אין זה מעלה או מוריד שמטרת הכתבה לא הייתה פרסומת עצמית אלא חלק מהמאבק הציבורי למען נישואין אזרחיים, משום שדי בכך שהפרסומת הייתה מטרה משנית או נלווית. כמו-כן, אין זה מעלה או מוריד שמר בן-מנשה לא התכוון לעשות פרסומת עצמית. לצורך הרשעה, די בהלך רוח של אי-אכפתיות. השופט לנדוי, שדחה את הגישה האמריקנית החדשה באותה תקופה בנושא ("לא כל מה שנאמר על-ידי בית משפט או סופר אמריקני הוא בבחינת 'אורים ותומים' עבורנו, כי לנו דינים וגם השקפות משלנו"), הוסיף מיוזמתו על קביעות בתי הדין המשמעתיים, ופסק כי היה ניתן להרשיע את מר בן-מנשה גם על-פי כלל 2(15) – תחרות בלתי הוגנת – שלדעתו כלל לא דורש יסוד נפשי סובייקטיבי.

ביטוי נוסף לאכיפת איסור הפרסום, אף כי בשינוי מגמה מסוים, בא לידי ביטוי בעניין עו"ד חוטר ישי, שהתראיין למהדורת החדשות כעורך דין של וועד עובדי "אל על" שהתנגדו לפירוק החברה. הוא הורשע בבית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה בעשיית פרסומת אסורה. ערעורו לעליון התקבל ושם נאמר: "הדיבור יעשה לעצמו פרסומת סובל מבחינה לשונית פירושים שונים, עלינו ליתן לו אותה משמעות שיש בה כדי להגשים את תכלית החקיקה... נראה לי כי הופעת עורך דין בכלי התקשורת על-פי בקשתם של אלה בעניין בעל חשיבות ציבורית על-מנת ליתן הסבר ענייני לבעיה משפטית אין לראותה כעשיית פרסומת" (זר-גוטמן, עמ' 497).

שינוי חשוב שעבר על המקצוע בישראל היה התרת פרסומת של עורכי דין (מוגבלת אומנם) כאמצעי להשגת לקוחות. לא אלאה אתכם בכל סיפורי המאבקים לשינוי ס' 55 לחוק וכללי הלשכה, אך כן אזכיר את כללי לשכת עורכי הדין-פרסומת 2001 (מיום 1.3.2001), שבמסגרתם בוטל האיסור הגורף על קיומה של פרסומת ובמקומו קבעה הלשכה כללי פרסומת אחרים, גמישים יותר, אם כי עדיין מוגבלים באופיים והיקפם.

אמצעי שנותר עדיין פסול, וקרוב לודאי שלא ישונה גם בעתיד הנראה לעין, הוא האיסור על שידול לקוחות. גם במדינה כמו ארצות הברית, שם פרסומת עורכי דין הרבה יותר מפותחת ורחבת היקף מאשר אצלנו, חל איסור מוחלט על שידול לקוחות (זר-גוטמן, 2002). עם זאת, בארצות הברית נוהגים עורכי דין לפרסם את עצמם בכל כלי תקשורת אפשרי, וגם התכנים שם הינם מרחיקי לכת. עורכי דין הידועים בשם "רודפי האמבולנסים", מכונים כך בשל הרווחים שהם מנסים להפיק מתאונות דרכים ומתאונות עבודה, ומופיעים בטלוויזיה בשעות הבוקר ומקדמים את עצמם.

משלוח מכתבים מהווה דוגמה בוטה אולי לפרסום של עורך דין את עצמו, שכן המדובר בפרסום כמשמעו של כל פרסום של מוצר צרכני, אך כיום, וביתר שאת, עולה שאלת הפרסום של עורכי דין גם שעה שהם מופיעים בפני כלי תקשורת בהקשרים אינפורמטיביים/"אובייקטיביים", בממשם, כביכול, שתיים מהזכויות המשמעותיות ביותר של המשטר הדמוקרטי, השלובות זו בזו: חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. רבות נכתב גם מפי בתי המשפט השונים על חשיבות הזכויות הללו, ולא כאן המקום להכביר מילים על חשיבותן.

הדיון האם הופעתם של עורכי דין בתקשורת מהווה "פרסום", כפי שאנו מכירים אותו, או פעולת ייצוג לגיטימית של "קולו" של הנאשם המנוע מלדבר, הוא דיון חמקמק שהתחום האפור השורה בו הוא רב, רב אולי יותר מהשחור והלבן. יתר על כן, אם בעבר שללו כללי האתיקה את האפשרות של ראיונות של עורכי דין, הרי שכיום הדברים שונו. היטיב לבטא זאת יושב-הראש של ועדת האתיקה של הלשכה: "מזה זמן שייצוגו של אדם מחייב מעת לעת גם גישה לתקשורת. אין פסול בכך שעורך דין מציג את עמדת הלקוח ברבים, ובלבד שהוא עושה כן במסגרת קידום ענינו המשפטי של הלקוח. עורך הדין הוא לא פעם הדובר המשפטי היעיל ביותר" (ארד- איילון, 2007).

אלא שלעיתים, ואולי אף ברוב המקרים, הנימוקים אינם כה "טהורים". לא תמיד זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי של עורך הדין והנאשם עומדים נר לרגליהם של עורכי הדין. עורכי דין המופיעים בכלי התקשורת ותחת כל עץ רענן מנסים להשפיע על עמדות בית המשפט במשפט התלוי ועומד כנגד לקוחם. על-אף שבבתי המשפט בישראל מכהנים שופטים מקצועיים הדנים על סמך חומר הראיות המובא בפניהם, הרי שחלק מעורכי הדין חושבים, או שוגים לחשוב, כי יצירת דעת קהל אוהדת ללקוחם בתקשורת עשויה לסייע לו ברבות הימים גם מול בית המשפט הקשוב, כך לשיטתם, להלכי הרוח הציבוריים.

קווים לדמותה של "דעת הקהל"

עם התפתחות התופעה של דעת קהל בחברת ההמונים המודרנית, בעיקר החל מן המהפכה הצרפתית, תהליך שהלך והתגבש באמצעות צמיחת העיתונות והתקשורת האלקטרונית - הפכה גם דעת הקהל למרכיב חשוב בתהליך עשיית הצדק בחברה. אולם, בשל מקצועיות ההליכים המשפטיים נוקזו סמכותה וכוחה העיקריים של דעת הקהל לשיפוט מוסרי ופוליטי של עבריינים - בעיקר עברייני הצווארון הלבן (אזרחי, 2007) בית המשפט, בהבינו את חשיבותה של דעת הקהל לתהליך העשייה המשפטית, התייחס בעבר לנושא באומרו את הדברים הבאים:

"אין צורך להכביר מלים על אודות תפקידה החיוני של דעת הקהל בחברה דמוקרטית, כמו גם על תפקיד התקשורת, המספקת לה במה ראשונה במעלה ותורמת להתגבשותה. דעת הקהל, ככל שהיא משקפת את אינטרס הציבור, היא פרמטר שעל תובע לשקול בהכרעותיו, ואף בית המשפט עשוי להביאה בחשבון. ברם, מכך אין משתמע כי על הגבולות, שלא לחינם שורטטו בין שני התחומים, המשפט והתקשורת, לאבד מדמותם. אל לו לזה להסיג את גבולו של זה, אלא במידה המתחייבת מן המטרה המשותפת לשניים, ואין כוונתי לנתוני מידרוג ('רייטינג') כאלה ואחרים.

דא עקא, במציאות של ימינו, עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, נפרש הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי. פרטים מוכמנים מחדרי חקירות נמסרים במהדורות הערב. ראיות, שמקומן בתיקי חקירה, נחשפות בידי כתבים בשמם של 'מקורות יודעי-דבר'. עדי מפתח נשלחים אחר כבוד, לא בידי רשויות החקירה חלילה כי אם בידי עיתונאים, אל מכשיר הפוליגרף למען יראו הכול אם דוברי אמת הם. בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא – הכול תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי".
(השופט אדמונד לוי, מתוך בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם, 26.2.2008).

ראוי לעמוד אף על דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בהקשר הנדון:

"לא אכחד כי קשה שלא לבטא אי נחת מהתנהלות הרשויות ומן הטיפול בהדלפה שעליה נסבה העתירה. התופעה של הדלפה מחדרי החקירות, בעיקר חקירות רגישות ומתוקשרות היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת. המחיר של התנהלות כגון דא הוא כבד והניזוק העיקרי הוא הציבור כולו.

"לאו מילתא זוטרתא היא. על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהא פנייה לסדר היום כאילו לא אירע דבר וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי שכן תפקידם של אנשי המשטרה אינו מחסן אותם מפני חקירה אלא דווקא מציב בפניהם סטנדרטים גובהים במיוחד של חובות אמון, הגינות והקפדה על קיום החוק (דנג"צ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בנבו) (השופט כתוארו אז מצא); בג"צ 10243/03 ארדן נ' היועץ המשפטי לממשלה הנזכר למעלה, 318). משאירעה ההדלפה, היה מקום לערוך בדק בית ולא להמתין לעתירה בעניין ומשנוהלה חקירה היה צורך לפעול בנחישות לאיתור המדליף. כך, לבל יווצר מצב לפיו החושד כי כאשר חלק מן הרשויות אינן ששות לפעול ימצאו דרך לכך, לא תמיד יהא חושד בכשרים; ואיננו מדברים אך במקרה דנא או בו דווקא".
(בג"ץ 1736/10 אביגדור ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, לא פורסם, 2.10.2011).

זאת ועוד, וכאן ניתן כבר לאבחן את השילוב בין שני הצירים, על-רקע הגידול העצום שחל כאמור במספרם של עורכי הדין, הרי שהתחרות הפנימית הפכה קשה יותר, והופעות תקשורתיות משרתות במובן זה את המאבק בין עורכי הדין על קהל לקוחות עתידי. כך, שהופעות בתקשורת של עורכי דין משרתות שתי מטרות בו זמנית: האחת, פרסום עצמי ללא עלות של עורך הדין בכלי תקשורת ארציים; השנייה, ניהול מאבק תקשורתי-משפטי עבור הלקוח בניסיון לייצר דעת קהל אוהדת לטיעוניו, שלעתים קרובות טרם הושמעו כלל בפני בית המשפט.

חשיבותה של דעת הקהל עצומה בחברת ההמונים. לאור זאת נשאלת השאלה: האם השופטים – גם אם הם מקצועיים – הם בלתי ניתנים להשפעה ואינם קשובים לדעת הקהל?

האומנם השופטים בלתי ניתנים להשפעה?

ישנם משפטנים אנשי תקשורת הסוברים שעובדת היותם של השופטים בישראל מקצועיים, אינה מעלה או מורידה מהעובדה שהם יכולים להיות נתונים להשפעה בידי המראות והקולות אליהם הם נחשפים בכלי התקשורת. כך לדוגמה התבטאה בעבר ד"ר אילנה דיין, משפטנית ואשת תקשורת:

"אין שופט שיכול להגיע למשפט כ'לוח חלק'. אלא שהאלטרנטיבה היא השתקה. רק במשטר שבו היינו משתיקים לחלוטין את קצה קצהו של החשד הראשוני ביותר כלפי הנשיא קצב, יכולנו לאפשר לו משפט צדק. בחברה שבוחרת להיות חופשית, המחיר מובנה בעצם הבחירה הזאת. נכון, יש גם אמצע, אבל הוא נגזרת של תרבות ואתוס אחרים שאין לנו בישראל. האמצע הזה הוא משטר תקשורתי פתוח, נאור, ליברלי שמאפשר דיווח שוטף על אנשי ציבור שנחשדים בעבירות, ובה בעת הוא שפוי ואחראי, כלומר לא מאפשר לכל ספין לסחרר את כל המערכת. אגב, קלות הספין במקרים הללו אצלנו היא גם פונקציה של המגע הצפוף שבין אנשי ציבור, הון ותקשורת". (מתוך היישטיין, 2007).

הזירה המשפטית-תקשורתית, אליה מתנקזים גורמים שונים, הפכה לרוחשת ומבעבעת; עורכי דין, ערוצי תקשורת השואפים לרייטינג (שבימינו הוא בעל משמעות כלכלית כבירה לעצם המשך קיומם), עיתונאים הנאבקים אף הם על מטה לחמם בתחום בו התחרות הפכה לקשה שעה ששכרם הוא לעתים זעום, משרדי פרסום החוברים לנאשמים בניסיון לייצר "ספינים" תקשורתיים-משפטיים אשר יסייעו ללקוחם, ועוד כיו"ב.

כך, מתפרסמים להם סקרים (!) תקשורתיים המנסים לאמוד את דעת הקהל כפי שהיא (או אולי לייצר דעת קהל, וישנן אף תיאוריות בתחום חקר התקשורת המדברות על "ספירלת השתיקה" הנוצרת עת רואה הצופה/הקורא הבודד את הסקרים ומחליט לצרף דעתו אל דעת הרוב כפי שהיא משתקפת בסקר, למרות שדעתו האמיתית לעתים קרובות אף אינה כדעת הרוב (ולהרחבה על "ספירלת השתיקה" ראו: נוימן, 1995). ובנוסף, כותרות עיתונאיות המייצרות,בונות ומעצבות את דעת הקהל (יש הטוענים שרק משקפות מגמות קיימות), מתפרסמות לרוב בעניינים משפטיים, בעיקר עת המדובר בשאלת אשמתם של אישי ציבור.

האם ראוי לו לשופט "להקשיב" ל"רחשי הציבור"?

בתי המשפט התייחסו כבר בעבר לסוגיית השפעת דעת הקהל על עבודתם או להיעדר ההשפעה. כך לדוגמה אמר בעבר הש' חיים כהן: "הריצה אחר אמון הציבור כמותה כרדיפה אחר הכבוד – כשאתה רץ אחריו, הוא רק בורח ממך. כשאתה תופס אותו, הוא עשוי להפתיע אותך". (חיים כהן, מתוך ספר שמגר, תשס"ג).

מנגד, אמר הש' חשין: "ביהמ"ש לא יוכל שלא לתת את דעתו לדעות שנשמעות בציבור, ולו כדי להזין ולהפרות מחשבותיו בדרכים לפתרון ובהכרעות אפשריות לסוגיה הציבורית העומדת בפניו להכרעה... אסור לעשות מעשה כדי לרצות את הציבור או חלקים בו. בה בעת, ביהמ"ש לא יתעלם מהלכי הרוח של הציבור". (השופט מישאל חשין, 2002).

תהא אשר תהא העמדה באשר להשפעת עורכי הדין המתפעלים את התקשורת לצרכיהם על המשפט, הרי שמוסכם על הכול, בפראפרזה על שירו של טשרניחובסקי – "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" – כי השופט הינו חלק מהחברה, חלק בלתי נפרד ובלתי מנותק ממנה, וקשוב הוא למתנהל גם בזירה התקשורתית. אם בעבר, ביוון העתיקה, כיכר העיר, ה"אגורא", הייתה כמובנה הפיזי, כיכר העיר, שם היו מתכנסים להם בני העיר על-מנת לקבל החלטות, להשפיע ולהיות מושפעים, הרי שכיום מחליפתה של כיכר העיר היוונית, בעידן ההמוני בו אנו חיים, היא התקשורת, ובה ובתוכה מוחלפות הדעות בכלל, ובתחום המשפט בפרט (כספי ולימור, 1992).

אלא, שכפי שכולנו יודעים וחשים, לעיתים קורה שהקווים נחצים. בפס"ד בעניין רמון אמר בית המשפט את דברו בעניין זה באופן הבא:

"לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן העדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם העדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו במספר מקרים לזיהום עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על-ידי פרסום מילולי של העימות שהיווה חלק אינטגראלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים לרבות צילומים פורסמו ברבים טרם בית המשפט אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית המשפט. תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות לעיתים על-ידי מסרים מוסווים לעיתים בבוטות להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו". (ת"פ 5461/06, מדינת ישראל נ' חיים רמון, לא פורסם, 31.1.2007).

שאלת ה"מנצלים והמנוצלים" במשחק הזה שבין התקשורת-עורכי הדין-המשטרה-בתי המשפט היא שאלה קשה להכרעה. לכל אחד מהגורמים במשוואה האמורה, יש את האינטרסים שלו, ולעיתים כלי התקשורת "תופסים צד" משיקולים שאינם מוכרים או ידועים לציבור צרכני התקשורת. כך, ב"פרשת רמון" היו שטענו שחלקים מהתקשורת נמצאים לצידו של רמון בעוד כלי תקשורת אחרים צידדו בעמדתה של המתלוננת. בין אם כך ובין אם אחרת, לענייננו חשוב לראות שגם עורכי הדין נוטלים חלק במאבק התקשורתי-משפטי הזה, "מפמפמים" חומרים לכלי תקשורת אחד תמורת סיקור הוגן ומסמפט יותר של עמדתם, ובה בעת ממדרים כלי תקשורת אחרים ממידע.

וכך אמר בנושא זה כתב הארץ לענייני משפט, ניר חסון, ביחס ל"פרשת רמון": "ברור שהופעלו לחצים לנסות לשנות באמצעותנו, העיתונאים, את דעת הקהל לגבי הסיפור. התקשורת הופעלה כי היא רצתה להיות מופעלת... התחרות בין כלי התקשורת מגבילה את יכולת ההתמודדות של העיתונאי מול המניפולטור שמזין אותנו בחומרים. הוצאו מסמכים מתוך תיק החקירה ותמיד היה מי שקפץ עליהם. היה ברור שאם אתה לא לוקח את זה, מישהו אחר ייקח את זה. הבעיה היא שהיו אנשים ששירתו רק צד אחד במובהק". (מתוך היישטיין, 2007).

העיתונאים, כאמור, מפעילים ומופעלים, מנצלים ומנוצלים על-ידי כלל הצדדים. להלן דבריו של מר משה גורלי, פרשן משפטי באחד העיתונים הנפוצים, בעניין זה: "השופטים (בפרשת רמון, תוספת שלי, צ"ס), העדיפו לא להתייחס למקורות שמהם קיבלה התקשורת את החומר שלה. התקשורת קיבלה גם חומר מהמדינה לצורך העניין. מן הראוי היה לבטא את הציפיות של בית המשפט מהמערכות שמדליפות לתקשורת" (שם).

פרשת הנשיא קצב

במשפט הנשיא לשעבר קצב עלתה סוגיית השפעת התקשורת במלוא עוזה, בעיקר, כמובן, על-רקע העובדה שדובר במי שכיהן כנשיא מדינה – האזרח מספר 1- בשעת התפוצצות הפרשה.

בית המשפט המחוזי, בהכרעת הדין, התמודד עם טענתו של הנאשם, הנשיא קצב, להגנה מן הצדק מן הטעם של השפעת התקשורת על בית המשפט וחריצת דינו. וכך אמר בהקשר זה בית המשפט:
"כל בר דעת יודע ומבין כי תפקידה של העיתונות הינו לסקר וליידע את הציבור ואילו תפקידו של בית המשפט הוא לשמוע ראיות ולהכריע וכי יש לשמור על גבול ברור ונוקשה בין השניים. בעניינו של הנאשם אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים". (תפ"ח 1015/09 מדינת ישראל נ' משה קצב, לא פורסם, 30.12.2010).

ועוד: "ההתעניינות התקשורתית אינה צריכה, אפוא, להפתיע איש. אך ייחודה של הפרשה הוא, להשקפתי, במעורבותם הפעילה וחסרת התקדים של גיבוריה, כולם, לרבות אלה המלינים היום על האופן בו טיפלה התקשורת בעניינם – בהזנתם, היזומה או הנגררת, של אמצעי התקשורת" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם, 26.2.2008).
וכן: "ואם בכל אלה (ההופעות התקשורתיות של כלל המעורבים בפרשת קצב, צ"ס) לא די, הרי שביום ט"ז באב התשס"ז (31.7.07) התייצבו בא-כוחו של קצב מזה, וא' מבית-הנשיא מזה, להשיב על שאלות הגולשים באחד מאתרי האינטרנט. ועוד כהנה וכהנה רשתות, ערוצים וראיונות, תקצר היריעה מלפרט. לכל אורכה של הפרשה אף היה מי שביקש להשתמש בכלי התקשורת במטרה להכפיש שמן של מתלוננות ולהוציא דיבתן רעה" (בג"ץ 5699/07 פלונית(א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם, 26.2.2008).

ראוי להדגיש, כי בית המשפט הביא מקצת מהפרסומים כנגד הנשיא קצב ויצא כנגד תופעה זו. עם זאת, המשיך ואמר ממש באותו הקשר גם את הדברים הבאים בתארו את "מלחמת הכול בכול": "לכאורה אכן מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק... אמרנו לכאורה ולא בכדי... כי אם על-רקע התנהגות מקבילה של הנאשם ובאי-כוחו אשר לא התנזרו אף הם מכלי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה זה או אחר, אלא החזירו מלחמה שערה והתייחסו לראיות כאלה ואחרות ולעדויות המוכיחות לשיטתם את חפות הנאשם... אין המדובר אפוא על מסע פרסום חד-צדדי ואין המדובר על מתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים". (תפ"ח 1015/09 מדינת ישראל נ' משה קצב, לא פורסם, 30.12.2010).

פרשת תאיר ראדה

אמירות קשות המתייחסות לתפקודה של התקשורת נאמרו אף בהכרעת הדין של הנאשם ברצח הילדה תאיר ראדה שזעזעה את המדינה לפני מספר שנים (תפ"ח 502/07 מדינת ישראל נ' רומן זדורוב, לא פורסם, 14.9.2010). באחרית דבר של הכרעת הדין נאמרו בהקשר הנדון הדברים הבאים:

"לא ניתן לסיים את הכרעת הדין מבלי לציין בצער את חלקה הלא נכון של התקשורת בתיק זה. לא בכדי מכונה התקשורת 'הממלכה השביעית', כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב. מובן העניין שעורר תיק קשה זה, נערה רכה בשנים, נרצחה באכזריות בתחומי בית ספרה. אך, לצד הכוח של התקשורת, עומדת חובה בלתי מעורערת. בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים, אין אנו מדברים בעבירה על ס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד – 1984 (חוק ה'סובידיציה'), אלא בפרסומים, אשר לא פעם היו מגמתיים ומשתלחים. לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים. ראוי לה לתקשורת שתמלא תפקידה ללא מורא, בעוז ובהחלטיות, אך גם תוך שמירה על הרסן והאמת".

אסף שרעף ופרשת ארומה

מקרה מעניין נוסף שממחיש את עירוב התחומים שבין פעולת תקשורת למשפט ניתן למצוא בפס"ד שרעף. מקרה שהיה כך היה: התובע ייצג את גב' מלי לוי, שהגישה תביעת לשון הרע נגד אחד מבעלי רשת הקפה "ארומה", על שהשתמש נגדה בביטויים גסים, בוטים וגזעניים. לאחר שהתביעה התקבלה במישור החבות ונחתם הסכם פשרה בין בעלי הדין לפיו חויב הנתבע לשלם ללקוחה 100,000 שקלים – זכתה הפרשה לסיקור נרחב באמצעי התקשורת.

בפברואר 2007 פורסם בביטאון לשכת עורכי הדין טור דעה שכותרתו: "לא רק הקפה הפוך". במסגרתו, הביע הכותב – מר איתי בן-חורין - את דעתו, כי עורכי הדין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, היות שזירת הקרב של עורכי הדין אינה רק בבתי המשפט אלא אף בתקשורת. להמחשת ולחיזוק עמדתו זו, הביא הכותב כדוגמה את "פרשת ארומה", וציין כי מרגע שהכניסו הצדדים לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה כולה הסתיימה תוך 48 שעות עם "לחיצת יד מחויכת וצ'ק אחד שמן" – כך לדבריו.

הכותב בכתבתו זו, מתח ביקורת על עורך הדין שרעף, עורך דינה של התובעת, באומרו את הדברים הבאים: "אם היה לה עורך דין חכם, ייתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן, וחוסך מהלקוחה שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים'. עבודה טובה של עורך הדין? לא! אבל ממש לא!. ועוד: 'כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו במאה ה-21'. ולסיכום עמדתו זו אמר הכותב: 'ישנם תיקים בהם אי שימוש בתקשורת גורם נזק ללקוח'". (ביטאון לשכת עורכי הדין, פברואר 2007).

בית משפט השלום דחה באוגוסט 2010 תביעת לשון הרע שהגיש עו"ד אסף שרעף נגד לשכת עורכי הדין ויועץ התקשורת איתי בן-חורין, בגין הפרסום האמור. השופט חגי ברנר קבע, שאומנם המדובר בלשון הרע, אך מכיוון שמדובר בהבעת דעה שהעובדות המצוינות בה נכונות - ללשכה ולכתב יש הגנה בחוק. השופט, בפסק דינו, כתב כך:

"התובע דווקא ראוי לשבח ולא לגנאי על שבחר לנהל את העימות המשפטי בזירה הראויה באמת לכך – בית המשפט, ולא באמצעות אמצעי התקשורת כמנהג הקלוקל שרווח לאחרונה במקומותינו, אלא שאין עסקינן מהי הדעה הנכונה אם יש בכלל מושג כזה, אלא אם עובדות הרקע שעל יסודן הביע הנתבע את דעתו השנויה במחלוקת, אכן נכונה". (ת"א 23592/07 שרעף אסף נגד לשכת עורכי הדין בישראל, לא פורסם, 5.8.2010).

עיקרון הסוב-יודיצה

ומה אומר החוק בהקשר זה של תקשורת נטולת בלמים, עורכי דין ואנשי משטרה מחפשי כותרות, ונאשמים שחלקם, כך יש להניח, מתבוננים בפליאה בקרקס התקשורתי-משפטי המתחולל אל מול עיניהם המשתאות? ובכן, עיקרון הסוב-יודיצה אמור היה לספק הגנה ולשמר את המערכת "סטרילית" מהשפעתן של דעת הקהל.

עיקרון הסוב-יודיצה הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, אומר כך: מניעת פגיעה בהליך פלילי. (א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכול אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".

בתי המשפט התייחסו בעבר לחשש של השפעת התקשורת על פסיקות בית המשפט. כך אמר בית המשפט בעבר בשניים מפסקי דינו:

"נרחב הוא התחום, בו יש לשופט שיקול-דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפרסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פרסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים להשפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זו פועלת לעתים באופן מודע על השופט". (ע"פ 696/81 אורלי אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 565, 1983)).

"מוטב להקדים ולומר מיד כי זהו אחד מן המשפטים שהסעירו בשעתו את דעת הקהל. כלי התקשורת עקבו אחריו ואף מעל במת הכנסת נשמעו הדיו. הציבור ראה בפרשה זו סימן לסגנון חדש באורח חיינו, סגנון האלימות וההפחדה. הדאגה מובנת כשלעצמה ואיש לא יציע למנוע את מעצבי דעת הקהל מלעשות את שליחותם ולהוקיע תופעות שליליות הפשות בחברתנו. אך בכך נוצרה גם אווירה המקשה על בית המשפט לעשות את מלאכתו: לעשות דין וצדק עם הנאשם המיוחד העומד לפניו, ללא נטיה וללא דעה קדומה. חוזרים על הכלל שאדם בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו בהליך משפטי תקין, אך גם הכלל המקודש הזה עלול להפוך לנוסחה שגורה חסרת תוכן. היום אין אני מוכן לומר (כפי שאמרתי פעם) שלעולם אין סכנה זו אורבת לשופט, שמקצועו ומאומנותו במלאכת השפיטה. ואני מלא חרדה". (הש' ויתקון, ע"פ 325/76 אלברט סיבוני נ' מדינת ישראל, פ"מ, לא(2), תשל"ד-תשל"ח, 1977).

מפליא אם כן הוא הדבר, שבעידן תקשורת ההמונים של ימינו, על מאפייניה כפי שצוינו בתחילת המאמר, היו שהציעו לבטל כליל (!) את האיסור המדובר (ראו הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 32), התשס"ב-2002, ה"ח 3010), שם נאמר בדברי ההסבר כי אכיפת הסעיף לא מתבצעת מזה שנים רבות, וכי בתקופה בה לא ניתן לעצור את זרימת המידע – הגבלת הפרסום אינה דרושה עוד.

ראוי לומר, כי מתן צו מניעה האוסר על פרסום חומר מחשש להשפעה על הליך שיפוטי הינו צעד חריג, הטומן בחובו פגיעה חמורה בחופש הביטוי, ויש הטוענים כי הוא אף חמור מאשר הפגיעה הנגרמת על-ידי עבירה פלילית המתירה את השמעת הביטוי ורק מענישה בגינה (שגב, המכון הישראלי לדמוקרטיה). כן ראו, על דרך ההיקש בדיני לשון הרע, את ההבחנה בין מניעה מוקדמת של פרסום עתידי (Prior Restraint) הנתפשת כפגיעה רבתי בחופש הביטוי, לבין זכותו של הנפגע לתבוע פיצויים בעקבות הפרסום (ראו לדוגמה: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989).

בפועל, החוק כמעט ואינו נאכף וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, לשון החוק פתוחה לפרשנות ובמקרים רבים קשה להחליט האם פרסום כלשהו מהווה עבירה על החוק. השני, נמתחה ביקורת רבה על החוק כמרחיב מדי ומתנגש עם זכות הציבור לדעת. כתוצאה מכך, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את רשויות התביעה לנהוג בזהירות רבה באכיפת החוק ובהגשת תביעות כנגד העוברים על חוק זה, למעט מקרים בודדים ולאחר שהתיק יועבר לעיונו ויינתן אישור אישי שלו להגשת כתב האישום (מתוך נייר עמדה של מרכז המחקר ולמידע של הכנסת, "אי אכיפת חוקים", מסמך שהוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט, אוקטובר 2001).

זאת ועוד, סעיף 71 בלשונו דהיום (לאחר תיקון 32 משנת 2002), הכולל דרישה ליסוד נפשי של מטרה, צמצם באופן ניכר את היקף האיסור (והשוו ללשון הסעיף עובר לתיקון: "לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו"). לפיכך, על-מנת לבצע עבירה לפי סעיף 71 לא די שיפורסם חומר אשר יש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט, אלא יש צורך לעשות זאת במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, כאשר "ראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע...". הסיומת לסעיף ("והכול אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור") מצביעה על מבחן אובייקטיבי, הקשה מאוד להוכחה. אין מדובר אפוא בשינוי של מה בכך, אלא בהכרעה נורמטיבית של המחוקק, אשר ביקש להעלות על נס את אינטרס חופש הביטוי, על חשבון אינטרס ההגנה על טוהר ההליך השיפוטי.

השופט בדימ. גבריאל שטרסמן מוטרד מהתופעה של חריצת הדין בידי העיתונות: "העיתון איננו בית משפט. אין לו כלים לזה. הוא צריך לדווח על מה שיש ולא לעסוק בעבודת בית המשפט" (מתוך היישטיין, פברואר 2007).

השופט בדימ. אליהו מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, משרטט את גבולות הגזרה בדבריו הבאים: "לתקשורת תפקיד חשוב. ככלל אין מקום לחסום אותה, ואת השימוש בדיני הסוביודיצה יש להגביל למקרים חריגים וחמורים במיוחד של פרסומים המכוונים להשפיע על בית המשפט. עם זאת, על התקשורת לגלות אחריות רבה. עיתונאי המחזיק מקלדת או מיקרופון מחזיק בידו כלי נשק. פרסום בלתי זהיר על הליך התלוי לפני בית המשפט, גם אם אין כל חשש שהוא ישפיע על השופטים, עלול לפגוע בבית המשפט בעקיפין, בכך שיפגע באמון הציבור בצדקת ההחלטה שתתקבל" (שם, פברואר 2007).

השופט בדימ. דן ארבל אמר את דברו בהקשר זה כלהלן: "לא צריך לפגוע בחופש העיתונאי, אבל גם זכותו של אדם למשפט הוגן היא זכות יסוד. למשל, כשמתנהל משפט פלילי, אסור לבית המשפט לדעת על עברו הפלילי של הנאשם. כשעיתון מפרסם את העבר הפלילי שלו, הוא עושה מעשה חמור. היועץ המשפטי עוצם את עיניו, טומן ראשו בחול ולא מתייחס לעניין. כאילו זכות הנאשמים היום היא הפקר. מדוע? כי כביכול הזכות לחופש העיתונות היא מעל לכל. השופטים קוראים עיתונים. מובא אליהם מידע שאסור להם לדעת. זה משפיע עליהם בדרך אסורה. העיתונות כמעט מנהלת את המשפט מעל דפי העיתונות. זו פגיעה חמורה בזכויות הנאשם. איך נאשם יכול להתגונן בעיתונות? שופטים אותו בלי שיוכל להתגונן. אני עושה את כל המאמצים לשכנע את עצמי שזה לא ישפיע עלי, אבל אני לא יכול לערוב לך שזה לא השפיע על-אף שופט. די בכך שלנאשם יש הרגשה של אי צדק" (העין השביעית, שם, פברואר 2007).

בארצות הברית עלה לאחרונה נושא הסוב-יודיצה בהקשר מעניין, בעקבות דבריו של הנשיא אובמה בעניין חוקתיותו של חוק הבריאות הממלכתי, שהנשיא אובמה רואה בו את ה"פנינה שבכתר", החקיקה הסוציאלית שלו. הנושא נידון בפני שופטי בית המשפט העליון האמריקני בתחילת אוגוסט (ועד כמה שידוע לי – עד לכתיבת שורות אלו טרם הוכרע). הנשיא אובמה הכריז עוד בטרם ניתנה החלטה בנדון שהוא בטוח שבית המשפט יפסוק שהחקיקה נעשתה בהתאם לחוקה, ועוד הגדיל ואמר, שכל החלטה אחרת של בית המשפט תהיה "אקטיביזם חריג בהחלט של בית המשפט העליון". בעקבות דבריו אלו, הרוחות סערו, עד כי שר המשפטים הולדר פרסם הודעה מיוחדת בה הדגיש כי הנשיא אינו מפקפק לרגע בסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים שחוקק הקונגרס אם הם עומדים בסתירה לחוקה (מתוך: סיפורים מהעולם, השופט בדימוס גבריאל שטרסמן, עלון השופטים, גיליון 17, אפריל 2012, ציטוט מתוך ניו-יורק טיימס, FIND LAW אתר לשכת עורכי הדין האמריקנית).

ומה אומרים השופטים

השופטים המכהנים נמנעים מלהתראיין על התנהגות התקשורת בחקירות ובתיקים תלויים ועומדים. ד"ר ענת פלג התייחסה למארג יחסי הגומלין בין כלל השחקנים במערכת המשפטית-תקשורתית. בספרה "בדלתיים פתוחות" היא מצטטת שופטים בדימוס המוטרדים אף הם מכוחה של התקשורת.

שופטים בדימוס ושופטים מכהנים שהתראיינו לספרה של ד"ר פלג בעילום שם, הציגו את המורכבות של ההליך השיפוטי תוך קיומו של סיקור תקשורתי. כך,לדוגמה, שופט בית המשפט העליון בדימ., פרופ' יצחק זמיר, טען כי לתקשורת יש השפעה תת הכרתית בעלת חשיבות על השופטים. לדבריו: "התקשורת באה ומציגה אינטרס ציבורי. לדוגמה במקרה ששר מואשם בשוחד והתקשורת באה ואומרת שאם ימשיך בכהונתו יש בזה נזק לטוהר המידות. שופט יקרא עמדה ערכית שכזו ויש בה כדי להרשים. באופן אישי כשופט לא הייתי מודע להשפעת התקשורת על החלטותיי, אבל כשהייתי היועץ המשפטי לממשלה היה לי קריטריון שבחנתי בו את עצמי מדי יום. אמרתי לעצמי: אתה צריך להניח שהחלטה זו תתפרסם מחר בתקשורת, אתה יכול להגן עליה?" (שם, עמ' 75-74).

שלא כשופט זמיר, השופטת דורנר הביעה דאגה מהשפעת התקשורת. לדבריה: "הגיעו לגוזמה. שופט צריך להיות אמיץ כדי לזכות מאונס. כבר שמעתי משופט שאמר בבדיחות הדעת: 'אם אשחרר עבריין מין, אקבל על הראש משלי יחימוביץ'...".

בעניינו של עו"ד קלגסבלד, שהורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים קשה, אמר שופט בית משפט עליון בדימוס, שרואיין בעילום שם: "התפרסמו אז כתבות על קורבנות התאונה שבה הודה עורך דין קלגסבלד, תיארו את האישה ובנה היפים והמתים במכוניתם הקטנה. מולם המכונית הענקית של עורך הדין קלגסבלד העשיר... ודאי שהפרסומים האלה השפיעו על השופט בבית הדין לתעבורה, ולכן הוא החמיר איתו בעונש" (שם, 77).

פן נוסף של השפעת התקשורת על המשפט נוגע לאופן בו שופטים כותבים את פסקי הדין. כך לדוגמה, השופט בדימוס גוטמן טען, כי התקשורת משפיעה על ניסוחן של החלטות שיפוטיות; "שופטים מכוונים את דבריהם לתקשורת". סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט בדימ. דוד בר-אופיר, הצטרף לטענה זו: "פעם העיתונאי משה רונן נתן לי טיפ שאכתוב בכל פסק דין קטע שיתפוס בתקשורת. רונן אמר לי שיעץ זאת גם לשופט דב לוין. מאז זה הוטמע בי. יש פסקי דין שכתבתי כשהייתי מודע לקטע זה או אחר שימשוך תקשורת".

פרופ' אהרן ברק אמר בעבר: "זו שאלה של פילוסופיה שיפוטית: מי הקהל שלך, למי אתה כותב. אני סברתי שיש לכתוב כך שהצדדים יבינו – השופט שמתחתיך, הציבור וגם התקשורת". ועוד בהמשך לכך, שופט בית משפט מחוזי בעילום שם חשף שיטת כתיבה שפיתח בשביל התקשורת: "בפסקי הדין שלי יש נרטיב ברור. אני גם משתמש בהדגשים, באותיות בולד" (שם, 78). השופטת בדימ. רוטלוי אישרה, כי סגנון הכתיבה של גזר דינו של הרוצח יגאל עמיר, יועד לתקשורת (שם, עמ' 78).

ושופטת מכהנת בבית המשפט המחוזי סיכמה את הדברים כך: "לא פעם הייתי צריכה להזהיר את עצמי... לאחר שבתקשורת שיבחו את פסיקתי והגדירו אותי שופטת אמיצה. שאלתי את עצמי האם אני הולכת הפעם לפסוק לטובתו של הממסד כי אני מוגת לב או אפסוק לטובת הנישום כדי שיכתבו שאני אמיצה...זה עשה לי זבנג. העיק עלי" (שם, 78).

מן האמור עד כה ניתן להיווכח, שאף אנחנו, השופטים, מתמודדים עם עצמנו ובתוכנו עם סוגיית התקשורת והיחס הראוי אליה, כמו גם השפעתה, ככל שקיימת היא, עלינו.

לסיכום: כיצד על עורך הדין לנהוג?

מה אפוא מוטל על עורך הדין לעשות וכיצד עליו לנהוג במציאות מורכבת שכזו, לה נחשפנו עד כה, בה מחד-גיסא עליו להיות "קצין בית המשפט", שאמור במשותף עם בית המשפט לסייע בהוצאת הצדק לאור, או לפחות לנהל את המשפט תוך שמירה על כללי פרוצדורה הוגנים, אך מאידך-גיסא הוא מחויב ראש הכול ללקוחו (ס' 2 לחוק לשכת עורכי הדין), וזאת בעולם מורכב של רייטינג, תקשורת לוחצת השואפת למידע מיידי, ולחצי פרנסה של עורכי דין השואפים להמשיך ולעסוק במקצוע שהנתונים מעידים שהוא מהמבוקשים ביותר היום ללימוד?

ביטוי לתפיסה זו אנו מוצאים בסעיף 54 לחוק לשכת עוה"ד (החובה כלפי הלקוח וכלפי ביהמ"ש): כאשר סעיף זה קיים עוד מתקופת פקודת עורכי הדין המקורית מ-1922. הניסוח: "יעזור לביהמ"ש לעשות משפט" הופיע באנגלית כ-"to Administer justice". בהצעת חוק לשכת עורכי הדין, כאשר תרגמו זאת בסעיף 54, נכתב כך: "במילוי תפקידיו יפעל עוה"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לביהמ"ש לעשות צדק". בדיון בקריאה השלישית, הסתדרות עוה"ד ביקשה לשנות זאת, מ"צדק" ל"משפט", וזה, כשלעצמו, מעניין מאוד, שהרי מערכת המשפט היא מערכת צדק במהותה. סעיף 54 הוא סעיף כללי, ובד"כ עושים בו שימוש במצבים בהם מדובר על התנהלות מערכת המשפט.

אם כן, מה יעשה עורך הדין הנמצא לעתים בין הפטיש לסדן? לא אפתיע אתכם באמירה כי אין תשובה קלה, פשוטה וקצרה לשאלה זו.

תחילתה של תשובה לשאלה זו תימצא אולי עת נחזור כולנו אל מושג חשוב ביותר היכול להוות עבורנו מגדלור להמשך התוויית הקשר שבין המשפט לתקשורת. המושג אליו אני מכוון את דבריי הוא
"תום לב". מושג תום הלב, שהררי מילים נכתבו אודותיו, הינו מושג "מלכותי" במשפטנו, כמו גם בשיטות משפט מערביות אחרות (כדבריו של הנשיא בדימ. ברק), והוא גם יכול לבטא את האופן הנכון והראוי להתנהלות הקשר העתידי שבין שתי הזירות הללו. שומה על עורכי הדין (ואנשי המשפט האחרים) להפנים את אופיו המיוחד של עיסוקם, את המסגרת הערכית-אתית במסגרתה הם פועלים ולה הם מחויבים, ומתוכה לגזור את אופן עבודתם אל מול התקשורת לגווניה וענפיה השונים.

אמת, ישנם אילוצים שונים וישנם כוחות ווקטורים רבים הפועלים על העוסק בתחום המשפטי. ברם, דווקא מתוך מציאות כאוטית, כפי שצוירה לעיל, יכולה להיווצר אפשרות ליצירת מערכת ערכית נכונה וכנה עבור כלל העוסקים בתחום המשפט. לא בכדי סקרים שונים שנערכו בשנים האחרונות מעידים על ירידת אמון הציבור במערכת המשפט. בידינו הדבר לשנות מציאות זו גם בעבודה נכונה אל מול התקשורת, שנדמה שכיום היא חובקת כל. אומנם, יש חשיבות גדולה לחקיקה המנסה להסדיר את אופן פעולתם של אנשי תקשורת ואנשי משפט, ואין אני בא להקל ראש בחשיבותה של חקיקה בתחומים אלו, אך ראוי לה לחקיקה שתונח על מצע ערכי יותר של הבנה – למצער של אנשי המשפט - לגבי חשיבות תפקידם החברתי ואופן התפקוד הראוי להם מכוח מעמדם זה.

ביבליוגרפיה

ארד-איילון, ד'. מתוך אתיקה מקצועית 21 (2007).

אזרחי, י'. "בתי-דין של כיכרות?" העין השביעית, 69, 2007.

היישטיין, גילי-דרוב. "מדינת ישראל נגד התקשורת", העין השביעית, 67, 2007.

זר גוטמן, ל'. אתיקה 4, 2007.

זר-גוטמן, ל'. "שמירה על כבוד המקצוע ותדמיתו ופרסומת לעורכי דין", מחקרי משפט כד, התשס"ט.

חשין, מ'. 2002. "אמון הציבור בבית המשפט: תגובה למאמרו של השופט חיים כהן ז"ל ולהרהורי הכפירה שלו במושג אמון הציבור", הדברים נאמרו בערב השקת גיליון 14 של כתב העת "משפט" שנערך בנובמבר 2002 ויוחד לזכרו של השופט חיים כהן.

כהן, ח'. "הרהורי כפירה באמון הציבור", ספר שמגר, ברק, א' ואחרים (עורכים), תשס"ג, חלק שני, ת"א: לשכת עורכי הדין.

כספי, ד; לימור, ח. (1992). המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1990-1948, ת"א: עם עובד.

מרכז המחקר ולמידע של הכנסת (מ.מ.מ), אי אכיפת חוקים, מסמך שהוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט, אוקטובר 2001.

נואלה נוימן, א. (1995). "ספירלת השתיקה: תיאוריה של דעת קהל", בתוך: כספי, ד'. (עורך), תקשורת המונים: זרמים ואסכולות מחקר (עמ' 122- 131). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

פלג, ע. 2012. דלתיים פתוחות, תל אביב: מטר.

"לא רק הקפה הפוך", ביטאון לשכת עורכי הדין, פברואר 2007.

שגב, ר. "ריאיון עם ד"ר ראם שגב לרגל צאתו לאור של הספר חופש הביטוי: הצדקות וסייגים", המכון הישראלי לדמוקרטיה, www.idi.org.il.

פסקי דין שהוזכרו

בד"מ 13/68 הוועד המחוזי נ' עורך דין פלוני, 152, 1971.

על"ע 4/75 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד, ל(ב) 197.

על"ע 13/86 עו"ד חוטר ישי נ' הוועד המחוזי, פ"ד מא (4) 838, 840 (1988).

בג"ץ 5699/07, פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם, 26.2.2008.

5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון, לא פורסם, 31.1.2007.

תפ"ח 502/07 מדינת ישראל נ' רומן זדורוב, לא פורסם, 14.9.2010.

ת"א 23592/07 שרעף אסף נגד לשכת עורכי הדין בישראל, לא פורסם, 5.8.2010.

ע"פ 696/81 אורלי אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 565, 1983.

ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 1989.

ע"פ 325/76 אלברט סיבוני נ' מדינת ישראל, פ"מ, לא(2), תשל"ד-תשל"ח, 1977.

הרצאה בפני חברי לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב – 5.6.12
תאריך:  24/06/2012   |   עודכן:  24/06/2012
צבי סגל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
עורכי דין, אתיקה ותקשורת המונים
תגובות  [ 4 ] מוצגות   [ 4 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
המודיע
25/06/12 06:44
2
המודיע
25/06/12 15:04
3
חוטר
19/03/13 19:00
4
חוטר
19/03/13 19:24
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ההצגה "גולם" שהבמאי איגור ברזין יצר ועיבד על-פי קובץ אגדות על דמות הגולם מפראג, היא יצירת מופת מדהימה. יש בה תנועה, עיצוב מהמם של תאורה ושילובה בהקרנת וידאו על הקיר שניצב ברקע, יש יכולת ציור גרפית שמבצעים השחקנים על החומר דמוי החול שעל הבמה - ונראית בו-זמנית גם על הקיר ברקע; יש מוזיקה מופלאה, שכל משפט שבה מחובר למתרחש על הבמה. בקיצור - משהו מדהים, נועז מלא דמיון, מבוסס על מיסטיקה, ומגרה את הדמיון והחושים של הצופים.
24/06/2012  |  עליס בליטנטל  |   כתבות
את העובדות המרות אי-אפשר לגמד: 44 סוהרים, שוטרים וכבאים נספו בדליקה הענקית בכרמל, והותירו משפחות שכולות, עצובות, מרות נפש, כועסות ומרירות. דוח הביקורת הקטלני שפרסם השבוע מבקר המדינה היוצא, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, לא יכול להוות להן ולו נחמה פורתא.
23/06/2012  |  מיכאל טוכפלד  |   כתבות
ביום ראשון הגיעו ללשכתו של נתניהו השרים ישראל כ"ץ, גדעון סער וגלעד ארדן. ישראל כ”ץ העלה הצעה שנועדה לחסוך מראש הממשלה מבוכה פנים מפלגתית - ההתמודדות בבחירות חשאיות על תפקיד יו"ר נשיאות ועידת הליכוד מול דני דנון ומיכאל איתן. על-פי ההצעה תינעל הוועידה ותהפוך באופן אוטומטי למרכז, וכך יוכל נתניהו לפסוח באלגנטיות על המהלך שנכפה עליו בכינוס הוועידה כשהצירים עלו על הכיסאות וזעקו "חשאית, חשאית!" הוא לא חושש שיפסיד, אבל הישג משמעותי לדנון בהצבעה חשאית יפגע ביוקרתו של יו"ר המפלגה.
23/06/2012  |  סופיה רון-מוריה  |   כתבות
'המלון של פולטי', סדרה בריטית עתיקה בכיכובו של ג'ון קליז, לא איבדה כהוא זה מרעננותה העצבנית. פולטי מנסה לנהל את המלון במכובדות, אך מעטה הנימוס הצונן שלו נפרץ שוב ושוב לטובת זעם על המלצר מנוּאל שלא מבין מילה אחת באנגלית חוץ מצ'יפס, התעללות באורחים (במיוחד אם הם גרמנים, שאז פולטי מטיח בהם חיקויים של היטלר), וניסיון לתלות פוחלץ ראש אייל במשך יום שלם. זוהי אולי הסדרה הפמיניסטית הראשונה, שהרי הגיבור הגברי מוצג כהיסטרי, ילדותי ולוחמני באופן מגוחך, בעוד אשתו קרת המזג וחדרנית פיקחית מצילות את המצב.
23/06/2012  |  חגית כהן  |   כתבות
על דוח מבקר המדינה שמעמעם את אחריותם של כלל חברי הכנסת על קונסיליירי שמגיש תוכנית משפטית ועל מנהל בחברה ציבורית שעשה לעצמו "שפחת מין" וזוכה לתמיכתה של אשת תקשורת
22/06/2012  |  יואב יצחק  |   כתבות
רשימות נוספות   /   פרשת קצב  /  מי ומי    / 
רשימות נוספות   /   פרשת רמון  /  מי ומי    / 
רשימות נוספות   /   רצח הנערה בקצרין  /  מי ומי  
משה קצב שוחרר מהכלא לחתונת בנו  /  עידן יוסף
נדחתה בקשתו של קצב לדיון נוסף בעליון  /  איתמר לוין
פתח לקצב? השב"ס ישקם גם עברייני מין מכחישים  /  איתמר לוין
אבד כבודו של שלי טימן  /  עו"ד יורם שפטל
תולדות האינקוויזיציה במשפט קצב  /  עזרא הראל
מצא מין את מינו  /  שולמית קיסרי
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il