הסיפור של מגרון הוא סיפור קשה. יישוב קטן, שקט, פסטורלי – נעזב בן-לילה. הנרטיב ידוע: המדינה שלחה, האדמות לא שייכות לאיש, ואנו עומדים מכוח הזכות על אדמות הארץ, ו
שלום עכשיו מצאו מי שיעתור על בסיס סיפורי אלף לילה ולילה, ובג"ץ תמיד היה קבלן של הארגון.
האמת, כמובן, מורכבת מכך. אזהרות הולכות ונמשכות על פני תקופה של שנים בדבר אי-חוקיות ההתיישבות במקום זכו להתעלמות גורפת, עד יעבור זעם. ובכן, הוא לא עבר, או שבעצם כן. כעת הוא מאכלס את ליבו של המתיישב המצוי. זה שסבור שמלבדו אין אמת אחרת, שמלבדו אין ימין אידיאולוגי, ובעיקר – שהוא הוא הציונות, ואין בלתו. והזעם הזה מכלה כל חלקה טובה, במיוחד החלקות ביישוב שנרכשו מאותם אלו שעד כה טענותיהם בדבר בעלות על השטח זכו לזלזול במקרה הטוב ודמוניזציה במקרה הרע.
המחט הראשונה לפוצץ את בלון ההתיישבות במגרון עבורי הייתה הידיעה בדבר רכישת הקרקעות. אם עד לנקודה זו טען דובר היישוב כי איש לא גר שם קודם, והוכחות של אותם בעלים אף לא התקבלו בבתי המשפט, העלילה קיבלה תפנית: תושבי מגרון רכשו את הקרקע מאותם פלשתינים. בפועל, השינוי הפתאומי של שימור החוק הפך לרועץ עבור היישוב. טענות שלום עכשיו ושאר העותרים קיבלו לגיטימציה. או שהקרקעות לא שייכות לאף אחד, או שהקרקעות שייכות למישהו. אי-אפשר ששני הדברים שייכים לאותה מציאות.
אז ניסו ליצור איזשהו לובי על ח"כים ושרים מהליכוד על-מנת להכשיר את מה שהתגלה כשרץ בחוק ההסדרה. הבעייתיות שהתגלתה בחוק ההסדרה היא היקף התופעה, בכמה נקודות בדיוק הפכו ההתנחלויות למאחזים בלתי חוקיים? איני יודע. אבל אם נדרש לשם כך חוק, הדבר מעיד על תופעה נרחבת.
נתניהו מול שרון, גוש קטיף ומגרון ההשוואה לגוש קטיף הייתה כמעט מתבקשת. שוב הליכוד, שוב הרס התיישבות, שוב הולך הימין שולל. גם ניסיון העבר עם בגין לא תורם לטיעוני הנגד. אלא שמדובר כאן בעיוות המציאות שוב. נתניהו הוא לא שרון, גוש קטיף אינה מגרון. הסיבה לתמיכתו ארוכת השנים של
אריאל שרון בהתיישבות נבעה ממניעים ביטחוניים, ולכן כשראה הזדמנות לקדם את הביטחון לפי תפישת עולמו, ניאות לקדם את תוכנית השמאל – פינוי רצועת עזה.
מנחם בגין לעומת זאת, ניצב בצד השני של מתרס הימין – לא ביטחון מנחה אותו, אלא אידיאולוגיה. זו הייתה גם הסיבה בגינה הוא הסכים לצאת מסיני – להשיג ביטחון שם, לקדם את הלגיטימציה של ההתיישבות בתוך מה שראה כחבלי ארץ ישראל השלמה. נתניהו מחיל את שתי הגישות, והגישה שלו מזכירה את שמיר, עם ההיצמדות לסטטוס קוו. גם ההקפאה שכה רבים מציינים כבגידה של נתניהו אינה אלא שימור מוחלט של המצב. כמו שמיר, נתניהו נותן לזמן לעשות את שלו.
אז למה שוב הדחפורים עומדים לעלות על ישוב? כי אין החלטה. 45 שנות שחרור או כיבוש אינן קרובות לסיום, להגדרה. בין אם מדובר בהחלה מוחלטת, סיפוח חלקי או עזיבה כוללת – אין החלטה. לא לכאן ולא לכאן. עצם פסיקת בג"ץ בנוגע לשטח שלא נחשב כחלק מישראל היא סיטואציה הזויה במונחים משפטיים. הרי ריבונותו של בג"ץ לא חלה שם. גם לא של מדינת ישראל. אך היא כן חלה על האזרחים, ועליהם בלבד.
והשרים לענייני התיישבות, ששוב ושוב רואים את עצם קיומה של הוועדה כדבר מיותר, לא צריכים להתפטר. אם הגורם המנחה אותם הוא תמיכה אידיאולוגית בהתיישבות – עליהם להישאר, ולוודא שבמגרון יחול שוב העיקרון שהנחה את פינוי גבעת האולפנה – החרבה תיענה רק בהרחבה. בסופו של דבר, גם בשלום עכשיו יבינו שעדיף להשאיר חמישה בתים ולא לבנות חמישים במקומם.
תיקון טעות וסוגיית הר הבית במאמר הקודם שלי כתבתי שאורי צבי גרינברג נמנה על הציבור החילוני, אך בנו, דוד, דרש לתקן אותי. אז מסתבר שאצ"ג אומנם שמר מצוות, אך יותר מכך – תפישת עולמו הדתית הכילה אספקטים לאומיים, ולכן טבעי שיכתוב: "השולט בהר הבית שליט על הארץ כולה".
ובעניין אותו הר. ההפגנה של גרעין בני עקיבא ראשון לציון בארמון הנציב בסימן 'הר הבית בידינו' מציגה את האמת העצובה ביותר של הציבור הדתי-לאומי. הר הבית הוא לא סוגייה העומדת בראש סדר היום הציבורי. חמישים הנערים שהגיעו לשם יכולים להעיד על כך היטב. מעבר לכך, השתתפותם של מיכאל בן-ארי ו
אריה אלדד מעידה על איך נתפס נושא הר הבית בקרב הפוליטיקאים – נושא לקיצוניים בלבד.
איכשהו, גם כאן, מה שהיה לקונצנזוס רחב לפני 45 שנים נמצא בהקפאה מוחלטת, ורק הקיצוניים מצליחים לראות מבעד לקרח. העיוות שיצר את חוסר הריבונות שלנו בהר הבית הפך לנורמה. מאידך-גיסא, נקודת האור היא שמשרד החינוך מעלה את ילדינו אל ההר בסיורים חינוכיים – וכך גדל לו דור שלא ידע חשש מסוגיית הר הבית, ולא יחוש לומר – עלה נעלה, כי יכול נוכל לה.
