הסחרור, אליו נכנסה בשבוע החולף קבוצת אי.די.בי – מחזיקת ובעלת ה
עיתון מעריב, עורר את הדיון הישן-נושן על עתידה של התקשורת. בעצם, פחות על התקשורת בכללה, אלא יותר על עתידה של העיתונות הכתובה. אחרי הכל, באיזו מדינה מתוקנת שמעתם על מערכת עיתון שנסגרת? איפה ראיתם עיתון שמתחיל לשווק את עיתון סוף-השבוע שלו כבר ביום שני? אז זהו, שעתידה של התקשורת הכתובה על-גבי נייר עיתון/כרומו כבר נגזר. נגזר למות. העתיד כולו טמון בתקשורת הכתובה והמיידית.
ביום שישי האחרון פורסמה בתוכנית "אולפן שישי" כתבת תחקיר על עתידה של התקשורת. "לא, אנחנו לא מבכים שוב את מצבנו" אמרו באירוניה הכתבים מאחורי הכתבה. זו הייתה כתבה שכל ייעודה לחקור לאן מתקדמת התקשורת הכתובה, ומה בין הסגירה הצפויה של ערוץ 10 לבין סגירת מעריב? האם אנו עדים לסתימת-פיות לא-דמוקרטית בעליל במדינה שמתיימרת להיות סופר דמוקרטית? האם זה נובע בגלל הצד הפוליטי בו אוחז כל גוף תקשורתי כזה או אחר? האם זהו סימן לכך שאת ראש-הממשלה הנוכחי לא מתחקרים, כי אחרת יום הדין בוא-יבוא?
ובכן, התשובה לכל השאלות הללו טמונה דווקא באמירותיהם של
אלוף בן, העורך הראשי של
עיתון הארץ, ושל
עמוס שוקן, המו"ל של עיתון הארץ. לא, סגירת עיתון מעריב, שסופג אבידות כלכליות קשות, לא נובעת בגלל חשבון פתוח שיש לעיתון עם ראש-הממשלה. ולא, כל מה שקורה בשוק התקשורת הישראלי ממש לא קשור לראש-הממשלה. קשה לומר שנתניהו מבכה את מצבה של התקשורת, שטרחה לצלוב אותו מכל כיוון (ולעיתים בצביעות יתרה...). אבל הוא בהחלט לא הגורם לכוון אליו אצבע מאשימה על מצבה העגום של התקשורת. נכון גם לחלק את עניינה של התקשורת: יש את סיפור ערוץ 10, שהוא דבר אחד (שנובע, בין היתר, בגלל ניהול מאוד כושל של מנהליו, שמתחננים לסיוע כעת ולא מוכנים להודות בפני מועסקיהם שהם פישלו...) ויש את סיפור סגירת עיתון מעריב הכושל, שמאבד את קוראיו כמו ספינה טובעת.
נקודת מבט של קורא מאוכזב
בשורות הבאות אני מעוניין דווקא להתייחס למצבו של עיתון מעריב, תוך התייחסות למצבה ולעתידה של התקשורת הכתובה בארץ. תחילה אתחיל ואומר כי אני נמנה עם קוראיו האדוקים של העיתון. ולתמהוני שצעק לעבר כותבי העיתון כי מדובר בעיתון שמאלני אני רוצה לומר: אתה כנראה לא מבין איפה אתה חי. מדובר, אולי, באחד העיתונים היותר מאוזנים, שבהחלט מצליח להגיש לקוראיו בצורה נאמנה קשת רחבה של כותבים מכל קצוות הקשת הפוליטית. החל מקלמן ליבסקינד ובן-דרור ימיני ועד שי גולדן ו
בן כספית. בקיצור, הארץ זה לא. על-כן, אולי אינני כותב את הדברים מנקודת מבט מספיק אובייקטיבית, אלא דווקא מנקודת-מבט של קורא מאוכזב וכאוב. מה שבטוח זה שבעיניי מעריב (והאתר שלהם, nrg) לא זיהו את המהפכה שקורית כרגע בשוק התוכן והתקשורת, ולא השכילו לנצל אותה לטובת עצמם. כעת, הם מאבדים גובה מהר מאוד.
בל נשכח כי אנו חיים בעולם שכולו טכנולוגיה עתירת-ידע. מעטים האנשים שאינם נמנים עם קהל אוחזי הסמארטפונים. מעטים האנשים שמצליחים להתנתק ממנו. אני גם אחד מהם. השגרה היומיומית מתחילה שם ונגמרת שם. לצערי הרב, קבוצת
ידיעות אחרונות השכילה להבין זאת לפני כולם, והשיקה את המוצר שידע לתת לזה את המענה המיטבי: ynet. לכן, הם נמצאים עוד במשחק. הם עוד רלוונטיים. כיום, כל המידע שאנחנו רק רוצים נמצא בכף ידינו.
יתרה מכך, בעידן בו הטכנולוגיה מנגישה לכף-ידינו את כל המידע הנדרש לנו, הרבה יותר "ירוק" לא לבזבז נייר עיתונים. כולנו הפכנו לאוהבי איכות הסביבה. הכל מגיע למכשירי הסמארטפון מהר, מיידית, ללא כל שהות. כך קורה, שהכותרות של מעריב הם כבר החדשות של אתמול. לכן, לא פלא שנראה ש- "ישראל היום" נותן נוק-אאוט מוחלט לכל מתחריו. אוהבים אותו על היותו ספק תוכן חינמי, ברמה אינטלקטואליות נורמאלית (בשונה מהמתחרה שלו מבית ידיעות אחרונות) בלבד.
העיתונות הכתובה היא פאסה
החשש הגדול של כולם הוא שסגירתו הצפויה של מעריב תסמן את בואו של מבול סגירת כלל הוצאות העיתונים. אחריהם יגיע תורו של הארץ ואז, אולי, ידיעות אחרונות. "ישראל היום" ייסגר, כנראה, כשלא יהיה נתניהו בשלטון וכשיובהר למו"לו כי הפסיק להיות שופר השלטון. הבעיה היא שפה קבור הכלב. למה שנחשוש? עלינו להתרגש מהמפכה, שבאה עלינו לטובה. אנחנו עדים לעוד קפיצת מדרגה היסטורית בתחום התקשורת והתוכן. קפיצת מדרגה שאומרת שכל העיתונים הללו ייסגרו, אם לא ישכילו להדביק את הקדמה הטכנולוגית עתירת-הידע. קפיצת מדרגה שאומרת שהעיתונות הכתובה היא כבר פאסה. היא כבר לא יודעת לעמוד במיידיות שנדרשת לייצור חדשות.
הסקופים האמיתיים מסתתרים כבר בבלוגים השונים ע"ג הרשת, בגרסאות התוכן המקוונות של העיתונים השונים. את מה שחשפו ynet היום בצהריים, כנראה ידפיסו בעמודים הראשונים של הארץ / מעריב / ידיעות אחרונות מחר. ואני שואל אתכם, האם זו עיתונות אמיתית ומהימנה? האם היום, כשאת כל הגרסאות המקוונות של כל העתונים בארץ אפשר לקבל לכף היד שלנו, צריך באמת להזיז לנו שסוגרים את מעריב?
העתיד שייך לאינטרנט ולכותביו
מעריב היא נייר לקמוס. היא דוגמה לקידמה שאנו עדים לה בשוק התקשורת. אין לכך כל קשר למה שקורה בהקשרי ערוץ 10. אף-אחד גם לא סותם פיות. העם פשוט רוצה "צדק חברתי": חבל על הנייר. חבל על המאמץ. בואו נתרכז בהפקה של תוכן איכותי יותר, מיידי יותר וטוב יותר באינטרנט, כך שיהיה נגיש לכולם. ה-"ניו-יורק טיימס" זיהו את הפוטנציאל בזמן, והקדימו להפיק גרסה אינטרנטית בתשלום סמלי. כיום, מדובר בערוץ ההכנסה העיקרי ביותר שלהם. והאמירה על-כך שהכל נובע בגלל העמדה הפוליטית, לכאורה, בה נוקטת התקשורת הכתובה, היא שקר גמור. קשה לי להאמין שמערכות עיתונים נסגרות בגלל ה"שמאלניות" של כותביו.
לכן, בל נבכה את פיטוריהם של עיתונאים איכותיים טובים ורבים. זה הזמן של התקשורת הכתובה – בדגש על בעלי-ההון שלה – לעשות עם עצמם חשבון נפש. בתקופה בה עטיפת דגים בנייר עיתון הופכת להיות פאסה וקריאה של כל מה שמעניין ב-ynet הופכת להיות "אינית", צריכים להתעורר כל יצרני התוכן. העתיד שייך לאינטרנט ולכותביו, שהשכילו לזהות את הפוטנציאל שלו בזמן. כל אותם הצלמים והעיתונאים האיכותיים יכולים להמשיך איתנו באינטרנט, ולשלב שם גם בלוגרים. להפוך את העיתון למוצר עממי יותר, שמדבר אל כל קוראיו השונים מכל שכבות האוכלוסיה. זהו לא סופה של התקשורת הכתובה, כי אם קפיצת המדרגה שכולנו ייחלנו לה כבר מזמן.
