יום חמישי שעבר, בעיצומו של חוה"מ סוכות, היה חגיגי במיוחד. הציבור הרחב, שאינו נמנה עם קומץ האומללים קוראי הארץ, לא חש משהו שונה. אבל מי שנגזר עליו לקרוא את הארץ הבחין בעליל בחגיגיותו של היום. באותו יום נדיר, נעשה חלל האוויר כאן בארץ (לא ב
עיתון הארץ), טהור יותר, צלול יותר. לראשונה מזה שנים שהשופר הפוסט ציוני והפרו פלשתיני לא הופיע, מחמת שביתת העובדים, והוכיח שהעולם ממשיך להתקיים גם בלי האג'נדה המעוותת והמעובדת שמפיץ הארץ.
הארץ הוא נחלתו של השמאל הקיצוני, האנטי ציוני. רק 60% מהבעלות עליו מצויה בידי משפחת שוקן, שאחד מראשיה, העורך הקודם גרשום-גוסטב שוקן, קונן על "קיללת עזרא" (כך בפירוש, במלים אלה), שמנעה התבוללות העם היהודי. הבעלות על השאר נחלקת בין גורמים מפוקפקים: האוליגרך הרוסי נבזלין, המבוקש ע"י מערכת המשפט בארצו, שרכש 20% ממניות העיתון; ומשפחת דוטמונט הגרמנית, בעלת העבר הנאצי המצמרר, שרכשה באמצעות הרשת שבבעלותה 20% מהבעלות על הארץ. זו נודעה כמשפחה נאצית פעילה בימי היטלר ימ"ש, ושהעניקה בימת חינם לטירוף הנאצי, עד שהפכה עצמה חלק בלתי נפרד ממערכת תעמולת הזוועה האנטישמית של גבלס ימ"ש.
בשל קירבתה לשלטון הנאצי רכשו הדומונטים בפרוטות נכסי נדל"ן של יהודים, שאולצו באמצעות חוקי סדום נאציים למכור רכושם רק לגרמנים 'ארים', ובתוך 30 יום. בני המשפחה לבשו מדים נאצים, שלחו את הילדים ל'היטלריוגנד', ואף 'זכו' לקבל מהגסטפו עיטורים על פעילותם הארורה.
מטעמי גילוי נאות יש לציין ביושר כי גורם שלישי – ודווקא מחוג דורשי טובתה של ישראל - מצטרף למעכבי קריסתו של הארץ. זהו
שלדון אדלסון, המו"ל של 'ישראל היום', שמשום מה מדפיס את עיתוניו בבית הדפוס של הארץ, ומזרים מידי חודש לקופתו הריקה של שופר השמאל הרדיקלי מיליונים רבים, שבהיעדרם יקרוס כעץ חלול ויבש.
לא סכנה ולא נעליים סגירת הארץ ולו רק ליום אחד, הבהירה שצווחותיהם של לבלרי הארץ (ו
מעריב, שעתידם המעורפל מאחד אותם), על כך שסגירת עיתוניהם הינה סכנה לדמוקרטיה, אינה אלא ניסיון שקוף לגייס 'אידיוטים מועילים' בציבור הישראלי למלחמת ההישרדות שלהם. אותם אבירי הדמוקרטיה לא רגשו, כשנסגרו כלי תקשורת אחרים. יתירה מזו: עובדי הארץ עצמם פועלים ופעלו בשמחה לקבורת כלי תקשורת אחרים: הארץ באמצעות 'דה מארקר' מנהל קמפיין אכזרי ומרושע נגד מעריב, כדי לקדם את מיתתו הסופית, ובעבר היה זה הארץ שיזם וכונן את הצהובון 'חדשות' במגמה ברורה להחליש את כוחם של ידיעות ומעריב.
אז עכשיו אתם מייבבים, אבירי הדמוקרטיה, על סכנה לדמוקרטיה? עכשיו אתם מדברים על סכנות הון-עיתון? ואיפה הייתם כשבעלי הון מפוקפקים רכשו חלק מהבעלות על מקום עבודתכם?
טענותיהם של עובדי הארץ אינם אלא דברי הבל. לא סכנה ולא נעליים. ביום הזיווני שבו נעדר מחיינו פמפלט התעמולה השמאלני, לא נסתם שום פה. כל שאר העיתונים האחרים ראו אור. כל תחנות הרדיו והטלוויזיה פימפמו, ואתרי האינטרנט קישקשו, כרגיל. הדמוקרטיה לא קרסה. השמש זרחה, השיטה פרחה – ואמות הסיפים לא זעו. איכות האוויר במרחב הציבורי רק השתפרה. ליום אחד.
אם יש סכנה לדמוקרטיה, היא טמונה בין דפי הארץ, שעוסק בעיוות המציאות לטובת האג'נדה הפרו-פלשתינית שלו, ומצייר את ישראל, באמצעות כותבים דוגמת
גדעון לוי,
עמירה הס,
יוסי שריד ורבים אחרים, כמדינה מתועבת. מפלגת הארץ הזעירה, מפיצה באורח שיטתי ועקבי כותרות וסיפורים כוזבים, המעוותים באופן מניפולטיבי את המציאות, עד כי דמותה של ישראל הופכת בעולם למפלצתית. פורומים אנטישמיים קיצוניים, שבחלקם מסתמכים על המהדורה האנגלית של הארץ, מתארים את ישראל כמדינה שאיבדה את הלגיטימיות שלה ואת זכות הקיום שלה. לא אירן מסכנת את שלום העולם אלא הרעיון הציוני.
"מעלנו בתפקידנו" וכששואלים את דורשי רעתה של ישראל בעולם, מניין שאבו את הקש והגבבא שלהם, הם מזדרזים לרחוץ בנקיון כפיהם: "מה אתם רוצים?", הם מצטדקים. "הכל כתוב במהדורה האנגלית של הארץ. אתם מצפים שנהיה פרו ישראלים יותר מהעיתונות שלכם?"
הנה מה שאמרו אנשי הארץ עצמם על עיתונם.
חנוך מרמרי, שערך את העיתון 14 שנה ופרש בטריקת דלת: "הארץ הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת" (6.5.05); ואיש הארץ בהווה
ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה... בנושאים מכריעים אנחנו לא אמרנו את האמת. פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא" (26.11.10). קושט דברי אמת.
אבל למה ללכת רחוק? הנה עדות טריה, ממש מן השבוע שעבר, של פילוסוף וְאֵתיקן, פרופ' אסא כשר, שכידוע רחוק מאוד מלהיות מזוהה עם המחנה הלאומי. הארץ, כך כשר, שיקר וסילף, כדי לשרת את האג'נדה שלו. חד וחלק.
בהתייחסו לפרסום בהארץ, כאילו התיר לבצע ניסויים רפואיים בחיילים ללא ידיעתם, הוא מגולל את "חרושת השקרים" של הארץ. מחמת קוצר היריעה נסתפק בציטוטים מעטים, בקיצורים המתבקשים:
"נתבקשתי להגיש לביהמ"ש המחוזי חוות דעת בנושא זה... כאן נכנס לתמונה כתב אחד של
עיתון הארץ, שתפקידו הקודם היה הכתב לענייני ההתיישבות בשטחים. מוכר היחס של הארץ להתיישבות בשטחים ולא קשה לדמיין את הדרך בה עיתונאי של הארץ מסקר את הנעשה בהתיישבות הזאת... בכתבתו התיימר לתאר את חוות הדעת האתית שלי, ועשה זאת באופן שקרי, בוטה... כבר הכותרת הייתה שקרית, והיא מאפיינת את האג'נדה [של העיתון] ומקבלת ביטוי נוסף, בכתבה עצמה על שקריה...
"אחרי שהתמרמרתי... התבקשתי להכין תגובה 'רשמית'. תגובתי פורסמה בחלקה, אבל מבלי לסלק מן הכתבה את השקרים... התגובה אינה מתפרסמת במהדורה האנגלית של הארץ, שהיא עלון תעמולה עצמאי", דברי פרופ' כשר, שממשיך ומאשים כי הידיעה השקרית פורסמה מתוך מחוייבות העיתון "לטובת אג'נדה פוליטית או אישית שהוא עובד בשירותה". ולסיכום: "כל אחד ואחת יכולים לראות את התהום שבין האמת לבין הארץ. הדעת נותנת שאין המדובר רק בכתבה אחת של עיתונאי זה. הלקח הוא כללי".
טליתו של השופט ואמנם, בהארץ הכל משועבד לטובת האג'נדה הפוליטית של המיעוט. כך למשל מצא העיתון לנכון לבשר, ביום שעם ישראל התייחד עם זכר ששת המיליונים, ביום הזכרון לשואה תשע"ב, בכותרת ראשית לוחמנית: "שכונה חדשה על קרקע פרטית בגדה". את השופט נועם סולברג הגדיר הארץ, "מינוי מדאיג" של "מתנחל מגוש עציון". השופט פיליפ מרקוס הוצג כ"אחד השופטים היותר שנויים במחלוקת... שופט חרדי המתגורר בשכונת הר נוף החרדית". שופטת בית המשפט השלום בכפר סבא נאווה בכור, הוכרזה "בעייתית" כשפסלה מהימנותם של עדים פלשתינים. וכשהשופט
דוד גדול הכריע גם הוא כנגד פלשתינים, פורסם צילומו בעת שיצא מבית הכנסת עם טליתו מקופלת תחת בית שחיו, רֶמז לקורא הנבון: תראו עם מי יש לנו עסק.
העיתונאי
נחום ברנע היטיב לתאר כיצד בהארץ כולם מתיישרים, עוד מימי העורך גרשום-גוסטב שוקן, לפי עמדת הבוס. בכך הסביר כיצד קורה שכל חברי הנהלת הארץ מתעבים יחד את נתניהו, נלחמים יחד בהתנחלויות וב"פשעי הכיבוש", מאשימים יחד את הציונות הדתית במשיחיות מסוכנת, הכל על-פי עמדותיו הפוסט ציוניות של
עמוס שוקן, בנו של הנ"ל. בהקשר אחר כתב ברנע כי "העונש היחיד שמוטל על מי שמכניס את המוצר [העיתון 'ישראל היום'] הביתה, הוא הרגשת אשם על התרומה הקטנה שהוא תורם במו ידיו, להרס הדמוקרטיה הישראלית".
אוי, כמה שהדברים נכונים עשרות מונים לגבי הארץ.
