הנשיא ברק חוסיין אובמה נכנס להיסטוריה העולמית והאמריקנית בפרט כנשיא הראשון של ארצות הברית שצבע עורו שחור. אך לאובמה עצמו לא היה בכך די. על גבי גלי ההתלהבות וההתלהמות מבחירתו, הוא הוכתר בעיני אוהדיו הנלהבים ובעיני עצמו כ"משיח". כאדם שישנה סדרי-עולם. יעלה את ערכו של ה"שחור" ויקטין את השפעתו של ה"לבן". ובמדיניות החוץ יכונן ברית עם האיסלאם על-חשבון דתות אחרות.
צעדו הראשון של אובמה היה נאום פיוס ואפילו חנופה לעולם המוסלמי שנישא מאוניברסיטת קהיר. אך העולם המוסלמי לא האמין לדיבורים, הוא רצה הוכחות. וההוכחה המתבקשת ביותר היא התנערות אמריקנית מהתמיכה במדינת ישראל.
ימי נשיאות ג'ורג' בוש בעקבות לחצי הנשיא אובמה, ממשלת ישראל הסכימה בפומבי ובצורה מחייבת על הקמת שתי מדינות לשני עמים, הסכימה להקפאה קצובה בזמן של הבנייה ביו"ש, מאוחר יותר הסכימה לקבל כעיקרון את גבולות 67' כבסיס למו"מ. אך כל הדברים הללו לא הביאו את הפלשתינים לשולחן המו"מ ולא הניבו עמדה אוהדת מצד הנשיא אובמה ואנשי ממשלו כלפי ממשלת ישראל ככלל וראש הממשלה נתניהו בפרט.
התנהלות זו יצרה מתח רב בין שתי המדינות שהתפרש בעיני אחרים (הפלשתינים, הערבים, האירופים) כנטישה חלקית של הברית ההדוקה בין שתי המדינות כפי שהייתה בתקופת הנשיא הקודם
ג'ורג' בוש והנשיא שלפניו,
ביל קלינטון.
אני מאמין שראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ
ארדואן, לא העז בימי נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן לשלוח ספינה לפריצת המצור על עזה. בימי אובמה הוא העז. מסיבה פשוטה: בוש הפגין נחישות בנושאים שמעניינים את ארה"ב, אובמה הפגין היסוס וחולשה.
הפלשתינים לא העלו בדעתם את המחשבה לפנות לאו"ם ולבקש הכרה כמדינה בימי הנשיא בוש, אך הם יזמו זאת יותר מפעם אחת בימי הנשיא אובמה.
נבחר לשלטון אך למעשה נפל לקח לנשיא אובמה זמן רב להפנים כי אירועים נקבעים על-ידי אינטרסים הדדיים או מנוגדים, ולא לפי הצהרות בתקשורת. האירוע שהבהיר לנשיא אובמה יותר מכל מה נתיניו חושבים עליו, היה בחירות "אמצע הקדנציה". המפלה הייתה צורבת ושמטה מידיו את ה"שלטון המוחלט" שממנו נהנה כאשר מפלגתו הייתה הרוב בשני בתי המחוקקים. המפלה הייתה כה קשה עד כי היה חשש לבחירתו מחדש לנשיא כעבור שנתיים.
כולם מציינים את נצחונו של אובמה על רומני בבחירות שהיו השבוע. אף אחד אינו טורח להתעמק בתוצאות ולציין כי למעשה אובמה נבחר לנשיא אך נחל מפלה. בבחירות 2008 היו לאובמה כ-10 מיליון קולות עודפים על יריבו. בבחירות 2012 היו לו רק כ-3 מיליון קולות עודפים. 7 מיליון מנתיניו הפנו לו עורף. אני לא הייתי מגדיר זאת כהצלחה.
לא מחבב את ישראל ברק אובמה אינו מחבב את מדינת ישראל. אני כותב זאת מתוך אינטואיציה ולא מעובדות בדוקות. אך ברק אובמה מודע לחשיבותם של היהודים בפוליטיקה האמריקנית ובפרט במפלגה הדמוקרטית, ולכן הוא חייב להפגין ידידות עם מדינת ישראל. בנוסף לכך, מדינת ישראל חזקה היא המגן הטוב ביותר של האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון. מי שפקפק אי פעם בכך, בא "האביב הערבי" וטפח על פניו.
לכן הנזק שהנשיא אובמה גורם למדינת ישראל אינו במערכת היחסים הישירה בין המדינות. הנזק נמצא בפרשנות שהפלשתינים, הערבים והאירופים נותנים להתבטאויות שונות שלו, של אנשיו ושל עיתונאים המקורבים אליו, כגון תום פרידמן. הם נוטים להאמין כי ישראל מאבדת את התמיכה המדינית, הדיפלומטית ואולי גם הצבאית של ארה"ב, ולכן ניתן להגביר נגדה את הלחץ הבינלאומי (בעיקר בעצרת האו"ם ובמועצת הביטחון) ולהציף את דעת הקהל העולמית בבדיות על התנהלותה של מדינת ישראל.
אין גבול לטיפשות למותר לציין כי תמיד נמצאו, נמצאים וכנראה גם יימצאו תושבי מדינת ישראל שימחאו כפיים בהתלהבות ולעיתים גם יצטרפו למגמה זו. בהקשר זה ראוי לציין מספר לא קטן של טיפשים וטיפשות בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית השמחים "לאידו" של ראש הממשלה על הבחירה המחודשת של הנשיא אובמה כאילו הוא זה שהתמודד מול אובמה על הנשיאות והפסיד. זו עוד הוכחה כי אין גבול לטיפשות. עברו רק מספר מועט של ימים מאז נבחר אובמה שנית והערכות לגבי יחסו למדינת ישראל ולראש ממשלתה בפרט מקיפות את כל מגוון האפשרויות ההגיוניות.
כפי שהזכרתי לעיל, אני מאמין שמה שיקבע את עומק מערכת היחסים הם האינטרסים ההדדיים ולא אמוציות אישיות. אך מאחר שאנו מכירים את התנהלותו של הנשיא אובמה כבר ארבע שנים, היה עדיף לנו שייבחר נשיא אחר ולכן בחירתו היא יום עצוב לישראל.