הכישלון האמיתי של גנרל פטראוס

באביב 2003 פלשו לעירק כוחות קואליציה בינלאומית בהנהגת ארה"ב, כדי לשים קץ לשלטון העריצות של סדאם חוסיין, וכדי לפטור את העולם מסכנת הנשק הכימי שהיה ברשותו ושבו השתמש בשנת 1988 כדי להכניע את האירנים במלחמה שהחלה שמונה שנים קודם לכן. ערב הפלישה המערבית לעירק ב-2003 הוא העביר את כל מכלי הנשק הכימי והביולוגי לסוריה, כדי שלא ייתפסו בידי כוחות המערב, בדיוק כפי שהניס את מטוסי הקרב שלו לאירן ערב המלחמה לשחרור כוויית מהכיבוש העירקי בינואר 1991.

סדאם נפל ואיתו נפל משטר הרשע שהקים, ובני עירק נשמו לרווחה אוויר חופשי. מאות עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה הופיעו במרחב הציבורי העירקי, ללא שום צנזורה. מותר היה לדבר על הכול, לבקר את הכול, כולל הכיבוש המערבי. לראשונה זה עשרות שנים הותר לשיעים בעירק להקים ארגונים ומפלגות על בסיס עדתי ואף לציין בפומבי את אבלם ביום השנה לרצח חוסיין בן-עלי, יום 'טבח כרבלא' שאירע בשנת 680 לספירה. השיעים, שהם רוב המוסלמים בעירק, חשו, ובדין, שהעתיד שייך להם.

אלא ששני כוחות פעלו נגד השיעים: האחד הוא האוכלוסיה הסונית, המיעוט ששלט ברוב השיעי תחת חרבו השלופה של סדאם, מיעוט שהפסיד את כל הקופה השמנה שעליה ישב כל השנים והשני הוא מיליציה שיעית אכזרית בשם 'צבא המהדי'.

הסונים, בצר להם, פנו לספונסר הסוני העשיר בעולם, הסעודים, ואלה פתחו את לבם וכיסם כדי לסייע לאחיהם, המדוכאים החדשים של עירק. ג'יהאדיסטים חסרי בית, שנמלטו מהאש ומהגופרית שהטילו האמריקנים על שרידי אל-קאעידה באפגניסטן, עברו לעירק כדי לנהל משם את מלחמתם בכופרים, הנוצרים והשיעים כאחד. "אל-קאעידה של ארץ הנהריים", תחת פיקודו של אבו מוסעב א-זרקאווי, זרעה מוות ברחובות, בשווקים, במסגדים ובכנסיות, רק כדי לערער את שלטון הרוב השיעי שכדי לבססו שילמה הקואליציה הזרה בדם ובכסף רבים כל כך.

'צבא המהדי', המיליציה השיעית, הוא אכזרי לא פחות מאל-קאעידה. בראשו עמד מוקתדא א-סאדר, נצר למשפחת אצולה שיעית וחבר טוב של חסן נסראללה. הכסף, הנשק והתחמושת של מיליציה זו הגיעו מאירן, ואנשיה התמחו במלאכת הרצח והחבלה במחנות אימונים של משמרות המהפכה. תקופה קצרה אחרי השתלטות הקואליציה המערבית על עירק מצאו חייליה את עצמם תחת אש צולבת שיעית-סונית, בין צבא המהדי ואל-קאעידה. שני הצדדים נלחמו בעת ובעונה אחת זה נגד זה ונגד הקואליציה, וזו נאלצה להגן על עצמה מפני שניהם. עם זאת, אל-קאעידה זכתה לטיפול מערבי מיוחד שחיסל אותה כמעט לחלוטין, ואילו צבא המהדי השיעי, למרות המכות שנפלו עליו, ממשיך עד היום להיות כוח משפיע בפוליטיקה הפנימית בעירק. אבו מוסעב א-זרקאווי חוסל, ואילו מוקתדא א-סאדר חי ובועט.

שיקולים פוליטיים וכלכליים הפריעו למלחמתם של כוחות הקואליציה שבראשם עמד חלק מהזמן פטראוס נגד ההתנגדות העירקית: האמריקנים מעולם לא הפעילו לחץ אמיתי על הסעודים להפסיק לתמוך בהתנגדות הסונית, למרות שהיא הפילה חללים אמריקנים רבים, בעיקר מפני שסעודיה מספקת נפט למדינות המערב. מנגד, למרות שלאמריקנים היו הוכחות רבות שאירן מעורבת עד צווארה בהתנגדות השיעית, הם מעולם לא הגישו לאירן חשבון על דם החללים האמריקנים שהנשק האירני שפך בעירק. הבית הלבן, הן בימי בוש הן בימי אובמה, פחד מפני פתיחת חזית חדשה באירן בעוד צבא ארה"ב שקוע עמוק בביצה האפגאנית ובתופת העירקית.

סבלנות מדינות הקואליציה פקעה במהירות, שכן הן לא ראו תועלת בכך שחייליהן מסתובבים בעירק כמו תרנגולות בין כיתת יורים חסרת מגבלות ושורת מטרות. בזו אחר זו משכו מדינות אלה את כוחותיהן מהביצה הרותחת, נוטשות מאחור, לנפשם ולמותם, את העירקים המקיזים זה את דמו של זה, וכולם את דמם של הזרים. בסוף 2011 הסיגה ארה"ב את כוחותיה מעירק על-פי הבטחת הבחירות של אובמה, והשאירה מאחוריה מערכת פוליטית עירקית שברירית ומפוררת, בשל סכסוכים נצחיים בין קבוצות אתניות (ערבים, כורדים, תורכמנים), שבטיות (החברה בעירק מורכבת מיותר משבעים שבטים), דתיות (שמונה דתות יש בעירק) ועדתיות (סונים, שיעים, צופים, סלפים וכמה כנסיות נוצריות), שמעולם לא הצליחו להתעלות מעל הכיתתיות ולהפוך לעם עירקי מאוחד בעל תודעת עם.

הפוליטיקאים העירקים מושחתים עד עצמותיהם, ומוּנָעים משיקולים שבטיים, משפחתיים, כיתתיים וכלכליים שאין ביניהם ובין טובת המדינה דבר וחצי דבר. רבים מהם מואשמים במעורבות בטרור עד כדי כך שטארק אל-האשמי, הסגן הסוני של ראש הממשלה השיעי, נורי אל-מאלכי, נאלץ לברוח מעירק בשל שמועות ו"עדויות" שארגן כמה פיגועים רצחניים נגד שיעים לפני שנים מעטות. ארגוני הביטחון והמשפט – צבא, משטרה, מודיעין ובתי משפט – חשודים כל העת שהם משרתים אינטרסים כיתתיים, ופעילותם נתפשת בקרב האוכלוסיה כלא לגיטימית.

המערכת הפוליטית הכושלת בעירק אפשרה לאירן לנצל את חולשתה כדי לקנות חלק מהפוליטיקאים, לחסל אחרים ולאיים על הנותרים שיתנהגו יפה, על-פי התכתיב מטהרן, עוד כאשר כוחות הקואליציה היו בעירק. השליטה האירנית עליהם התחזקה שבעתיים לאחר היציאה של הכוחות האמריקניים, שאינם נמצאים עוד על אדמת עירק כדי להגן על המערכת העירקית השברירית. המצב כיום הוא שאירן למעשה קובעת את הנעשה בעירק ומכתיבה לפוליטיקאים העירקים את האג'נדה שלה, בפרט בעניינים הקשורים למלחמה בסוריה.

השליטה האירנית מתבטאת בכמה עניינים המוכיחים את עוצמתה. לפני כשנה שלחה אירן לסוריה קבוצה של כמה עשרות צלפים כדי לסייע לכוחותיו של אסד למגר את המרידה נגדו. כמה מהצלפים האירנים נתפסו חיים בידי הצבא הסורי החופשי, והובאו אל מול מצלמה. הם סיפרו בפרסית שוטפת מי שלח אותם לסוריה ולאיזו מטרה, והסרטון – שסיפק הוכחה מצולמת למעורבות אירן ברצח סורים שואפי חירות – עורר ביקורת קשה על אירן. כתוצאה מכך הוציאו האירנים את צלפיהם מסוריה ודרשו מעירק לשלוח במקומם צלפים עירקים, כדי שאם ייתפסו ידברו למצלמה בערבית ולא בפרסית.

אלא שהעניין לא מצטמצם בצלפים. בחודשים האחרונים שיעים רבים מסתננים מעירק כדי לסייע לאסד לטבוח בסונים של סוריה, והשלטון השיעי בעירק מעלים עין מחצייתם של אלו את הגבולות באורח בלתי חוקי. מנגד מסתננים מעירק לסוריה גם סונים שרוצים לסייע לאחיהם הנלחמים בכל כוחותיהם בשלטון העריצות של אסד. הסיוע העירקי השיעי הוא הפירות שקוצר היום השלטון הסורי ממה שזרע בשנים 2003 עד 2008, כשהתנדב להיות הגשר שדרכו עברו הג'יהאדיסטים של חיזבאללה מלבנון לעירק כדי להרוס את חיי העירקים. עכשיו הג'יהאדיסטים העירקים מקצרים את חיי הסורים בשירות האירנים. עירק כיום היא חלק בלתי נפרד מהקואליציה השיעית בהנהגת אירן הנלחמת מלחמת חורמה בקואליציה הסונית שחברות בה טורקיה, קטר, סעודיה, ירדן ומדינות סוניות נוספות.

עניין נוסף המוכיח את השליטה האירנית בעירק הוא כספי: מכיוון שהכלכלה הסורית לא מתפקדת, לאסד אין כסף לשלם משכורות לחייליו ולקציניו. הוא ביקש מאירן סיוע בכסף מזומן מחשש שחייליו יערקו אם לא ישלם להם, וזו הורתה לשלטון העירקי להעביר לאסד מדי חודש עשרות מיליוני דולרים במזומן כדי לממן את הצבא, את המודיעין ואת כנופיות השַבִּיחָה הרצחניות הפועלות למען השארתו בחיים ובשלטון.

עניין כספי נוסף הוא הסנקציות המוטלות על אירן, שגרמו להוצאת דיקטטורת האייתוללות ממערכת הסליקה הבינלאומית 'סוויפט', וכתוצאה מכך אין אפשרות להעביר כסף לאירן. לקוחות שעדיין רוכשים נפט וגז מאירן מעבירים את תשלומיהם לחברות ממשלתיות עירקיות, ואלה מוצאות דרכים להעביר את הכסף לאירן.

במארס השנה נערכה בבגדד ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, אבל בהוראה של ראש הממשלה נורי אל-מאלכי הוצאו משדה התעופה הבינלאומי של בגדד כל החיילים ואנשי הביטחון העירקים ואת מקומם תפסו אירנים. האיש שניצח על מלאכת ההכנות לוועידת הפסגה היה האיש החזק בבגדד: שגריר אירן, שהוא כנראה גם אחד הבכירים במשמרות המהפכה. הוא היה זה שקבע מי ידבר ומי לא, והתוצאה הייתה שכמחצית משליטי ערב לא הגיעו לפסגה מפני שידעו מי עומד מאחוריה. הסיבה למעורבות האירנית בוועידת הפסגה הערבית הייתה רצונם של האייתוללות להראות לעולם שאחרי תקופת הטרור והמוות האומללה ששררה בעירק בעת הכיבוש האמריקני הגיעה לארץ הנהריים תקופת רגיעה ושלווה בחסות ההגמוניה האירנית.

חשוב להזכיר שארה"ב ניהלה סידרת דיונים עם אירן לפני הנסיגה על האופן שבו תתנהל המדינה לאחר הנסיגה, אך הדיונים הללו לא הניבו כל תוצאה בגלל סיבה פשוטה: האירנים הבינו שארה"ב מצויה בלחץ בגלל הבטחת הנשיא אובמה לסגת מאירן בתקופת כהונתו הראשונה. מרגע שהוא הודיע על כך, איבדה ארה"ב את יכולתה ללחוץ על אירן בעניין זה.

במהלך השנתיים האחרונות פוליטיקאים עירקים רבים עלו לרגל לטהרן, בעוד האחראים האירנים מיעטו להגיע לבגדד. עובדה זו מסמלת את יחסי הכוחות בין עירק ואירן, שכן ביחסים בינלאומיים ידוע הכלל שהחשוב פחות מגיע לביקור אצל החשוב פעמים רבות יותר משהחשוב מגיע אל החשוב פחות ממנו (רק לשם ההשוואה: כמה פעמים ביקרו נשיאי ארה"ב בישראל, וכמה פעמים ראשי ממשלת ישראל נסעו לוושינגטון כדי לקבל קצת תשומת לב בבית הלבן?). ברבים מביקורי הפוליטיקאים העירקים בטהרן נחתמו הסכמי "שיתוף פעולה" שמשמעותם היא רתימת עירק לעגלה האירנית.

הגנרל האירני קאסם סולימאני, כיום מפקד כוח 'קודס', מרבה בהצהרות על עירק, ועירקים רבים משוכנעים שהוא השולט במדינה זו באמצעות חייליו חסרי הרחמים הפושטים על כל עירקי שאיננו מוצא חן בעיניהם. לא כל העירקים תומכים בשליטה האירנית, ואפילו לא כל השיעים רוצים בה, אלא שמתנגדי אירן מסכנים את חייהם ואת חיי קרוביהם: לפני שנתיים ביקר בישראל מית'אל אל-אלוסי, פוליטיקאי עירקי סוני וחבר פרלמנט, מייסד מפלגת 'האומה' הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. ביקוריו בישראל והאג'נדה החילונית של פעילותו הפוליטית הביאו לכמה ניסיונות רצח שכוונו אליו, ובאחת הפעמים נרצחו שני בניו שהיו במכוניתו.

הצטרפותה של עירק לאירן הופכת את ארץ הנהריים לקרש קפיצה להמשך התפשטות ההגמוניה האירנית לכיוון כווית, בחריין, קטר, האמירויות - ועד גולת הכותרת של חצי האי הערבי: סעודיה. האייתוללות חולמים להחזיר את ההגמוניה השיעית על מכה ומדינה, ובכך להחזיר ליושנה את עטרת השליטה של "אַהְל אלבַּיְת", בני המשפחה של מוחמד, כלומר השיעים, לעמדת ההנהגה האיסלאמית, זו שנגזלה מהח'ליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, באמצע המאה השביעית. השלמת ההשתלטות האירנית על המפרץ תעביר לשליטתם יותר ממחצית עתודות הנפט והגז של כל העולם, ובמצב כזה הם יוכלו להשפיע ככל שירצו על כלכלת העולם, ובפרט כלכלת אירופה - הכופרת, המתירנית והמטריאליסטית. עירק היא חוליה חיונית בשרשרת שאירן כורכת סביב צווארם של בני המפרץ והעולם כולו.

האם בשביל זה בא העולם המערבי ב-2003 לשחרר את עירק מהעריצות של סדאם? האם זו הייתה המטרה שלמענה הקריבו מדינות המערב את חייהם של יותר מארבעת אלפים חיילים? האם היה מוצדק להשקיע יותר מטריליון דולר – אלף מיליארדים – כדי שעירק תצורף לקואליציה האירנית? האם הביא נשיא ארה"ב בחשבון את ההתפתחות הזו כשהוציא את כוחותיו מעירק לפני כשנה? האם הסיבה ליציאה מעירק הייתה קיום הבטחה ממערכת הבחירות הקודמת, ותחמושת לקראת מערכת הבחירות הנוכחית, והשיקולים המדיניים והביטחוניים היו – אם בכלל – רק במקום השני?

אם נשיא ארה"ב לא הביא בחשבון את האפשרות שעירק תהפוך לגרורה של אירן הרי שהוא הוכיח את בורותו בעניינים החשובים ביותר והקריטיים ביותר הקשורים לביטחון הלאומי האמריקני. הבעיה היא שהיו רבים שהתריעו באמצעות התקשורת על האפשרות הזו. מאמרים רבים שפורסמו בתקופה שקדמה ליציאת כוחות ארה"ב מעירק התריעו במפורש מפני האפשרות שבעקבות הנסיגה תהפוך עירק השסועה והמדממת, הרעועה והמוחלשת, לטרף קל עבור האירנים. לדוגמה, השבועון 'ניוזוויק' כתב זאת במפורש באוגוסט 2010, יותר משנה לפני יציאת הכוחות האמריקניים מעירק. היה מי שהעדיף להתעלם מההתרעות הללו, אולי בגלל מערכת הבחירות שהתקרבה במהירות.