ליברמן נתן, ליברמן לקח

מה שהכה את כולם בהלם, כולל חברי הסיעה, היה הדחתו מהרשימה של סגן השר דני איילון. איילון הודח מהרשימה ברגע האחרון, כמעט בשידור ישיר. חברי הסיעה טוענים - וייתכן שהם דוברי אמת – שהדבר התגלה להם בשעה רבע לשבע, רבע שעה לפני שהוצגה רשימת המפלגה לכנסת לפני חברי המרכז במלון בירושלים. אגב, הרשימה אושרה ברוב של כ-ו-ל-ם פרט לנמנע אחד. כפי שהסבירה לאחר מכן מזכ"לית ישראל ביתנו פאינה קירשנבאום, האישה החזקה במפלגה שעומדת על-פי הערכות של גורמים במפלגה לרשת את תיק התיירות, זאת הייתה דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה אחרת.

בנאום שנשא כשהציג את הרשימה הזכיר ליברמן לטובה את מיסז'ניקוב, והביע תקווה שיחזור לאחר שייקח פסק זמן מהפוליטיקה. את איילון לא הזכיר ולו במילה אחת. כאילו מי שעדיין משמש סגנו התאדה כלא היה. את האוויר באולם אפשר היה לחתוך בסכין בשל המתח שמילא את המקום. זאת הייתה הוצאה להורג בלי הקראת גזר דין.

ביממה שאחרי ניסו רבים לספק הסברים. עלו השערות שונות ומשונות. למשל, שאיילון הסתכסך בזמנו עם סילבן שלום כששלום כיהן כשר החוץ ועל כן ליברמן העדיף שלא לשלבו ברשימה המשותפת. הסבר הזוי לחלוטין. ליברמן לא אמור לדאוג לרגשותיהם של שרי הליכוד כשהוא מרכיב את רשימתו לכנסת, מה גם ששלום לא נמנה עם ידידיו הקרובים של יו"ר ישראל ביתנו.

היו שסיפרו כי במשרד החוץ שמעו את איילון אומר במהלך השנה האחרונה שנגד ליברמן יוגש כתב אישום ואז הוא, איילון, ישמש שר החוץ. זה כבר נשמע יותר סביר. אם נכון הדבר, איילון הפר את הקודים של המפלגה. יש מי שמעריך שאיילון שילם מחיר על הדלפות לתקשורת. ואולי סתם כי גילה עצמאות יתר. קשה לדעת בוודאות.

הסיפור אינו שחור-לבן. איילון חוסל פוליטית מבלי שקיבל הסברים. זה מצמרר. מצד שני, הוא נכנס למערכת הפוליטית חינם, ללא מאמצים. את המחיר שילם כעת.

שני מסלולים עמדו לפניו כשבחר להיכנס לפוליטיקה. הוא יכול היה להתמודד במפלגה גדולה, דוגמת הליכוד. ייתכן שלאחר קדנציה או שתיים - ואולי הרבה יותר, כמו שקרה למיקי איתן - היה נפלט החוצה מכיוון שהמתפקדים היו מראים לו את הדלת. הנה, מיקי איתן הולך עכשיו הביתה. ייתכן שהוא ממורמר, אבל לא מושפל.

איילון, בדומה לרבים אחרים, ניצל את ההזדמנות להיכנס לכנסת בלי לעבוד קשה, בלי לגייס תורמים ולכתת רגליים בסניפי המפלגה. אבל אי-אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. ליברמן נתן, ליברמן לקח.

מי שאוהב ארוחות חינם לא יכול לבוא בטענות אל בעל המסעדה כשהוא מחליט ללא הסברים להוציא אותו החוצה.

בניגוד למערכות בחירות קודמות, הפעם ההבדלים בין המפלגות הגדולות התחדדו, וטוב שכך. דנון, אלקין וחוטובלי ניצבים מול מרב מיכאלי, סתיו שפיר ונינו אבסדזה

על פניה, המערכת הפוליטית עברה טלטלות ומהפכים לקראת סגירת הרשימות לכנסת. אבל כשמתבוננים מקרוב, כל השינויים מלבד האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הם שינויים קוסמטיים.

שבוע קודם לכן בחרו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, את רשימותיהן לכנסת. מהצד השמאלי של המתרס תקפו את הליכוד על כך שהציג נבחרת ימנית מדי. מהצד הימני תקפו את העבודה על כך שהציגה נבחרת שמאלנית.

כולם צודקים, וטוב שכך. זה יובל שנים נהוג אצלנו לחשוב שמפלגה החפצה בשלטון חייבת להתחזות בבחירות. הליכוד למפלגה שמאלית יותר, העבודה למפלגה ימנית יותר. מי שירמה את הבוחר ביתר הצלחה ייקח את הקופה וירכיב את הממשלה.

ולא היא. אף אחד מהמתחזים לא לוקח את מה שמכונה קולות המרכז. מצביעי המרכז מוצאים להם מדי ארבע שנים (או שלוש וחצי, תלוי באורך הקדנציה) טרנד חדש. מפלגה של מצב רוח שמוגדרת כמפלגת מרכז.

המפץ של שרון, שהוליד את המפלגה שהייתה כולה התחזות אחת גדולה, שם קץ לאסכולת התחפושות גם אם לא לחלוטין. המערכת הפוליטית חוזרת לכללי המשחק הישנים והטובים. מפלגת ימין-מרכז מתייצבת מול מפלגת שמאל-מרכז כשמתפקדי שתי המפלגות דאגו להבליט את ההבדלים. דנון, אלקין וחוטובלי ניצבים מול מרב מיכאלי, סתיו שפיר ונינו אבסדזה.

גוש השמאל (ואיתו מפלגות המרכז) יפעל להבליט במערכת הבחירות את הנושא החברתי-כלכלי שמשתלם פחות לליכוד. עם זאת, הוא יעלה גם את הנושא המדיני לאור החלטת הממשלה על בניית 3,000 יחידות דיור במעלה-אדומים וביו"ש. הליכוד יבליט את הסוגיות הביטחוניות.

הסיעות החרדיות, שלא כמו בבחירות הקודמות, חוזרות לשבת על הגדר. ב-2008 הצהיר אלי ישי מראש שימליץ על נתניהו כמועמד להרכבת הממשלה. יהדות התורה לא הבטיחה דבר אך שידרה שהיא שייכת לגוש הימין, ואחרי הבחירות נתנה ללא קשיים את הסכמתה להמליץ על נתניהו.

הפעם המצב שונה. שלי יחימוביץ', בשונה מציפי לבני, מקובלת על הסיעות החרדיות. לא זו בלבד, על הפרק סוגיית החלופה לחוק טל, ויהדות התורה יוצאת מנקודת הנחה – מוצדקת - שגוש השמאל יספק סחורה טובה יותר מבחינת החרדים מאשר גוש הימין. גוש השמאל מאז ומתמיד היה נכון לשלם עבור שותפות עם הסיעות החרדיות מחיר גבוה יותר. שס תיגרר אחרי יהדות התורה. כשאלקין מדבר על אופציה שלפיה תקום ממשלה ללא חרדים, הוא לא מתכוון להחלטה אסטרטגית של נתניהו, אלא לשינוי יחסי הכוחות. הסיעות החרדיות פתוחות להצעות, רק שלא בטוח שיחימוביץ', גם בתמיכתן, תוכל להרכיב ממשלה.

במרכז כמו במרכז, חוזר על עצמו הסיפור הישן והקלאסי. בכל מערכת בחירות קמה מפלגת מרכז חדשה, לפעמים שתיים, שהיא ההבטחה הגדולה. היא מתחילה ב-20 מנדטים בסקרים ומגיעה לקו הגמר עם שבעה-שמונה. ממפלגת המרכז של איציק מרדכי, עבור דרך שינוי של לפיד האב (היא הגיעה אומנם ל-15, אך הצלחתה הייתה חד-פעמית) ומפלגת הגמלאים, וכלה ברשימת לפיד הבן. לפיד פתח את הקמפיין כשהוא מצטייר כהבטחה גדולה והפתעה ענקית, ונכנס בסופו של דבר למערכה עם רשימה משעממת וקמפיין מגמגם שקשה לזכור את מסריו המרכזיים. הוא יכהן כשר מדרג הביניים והמפלגה ככל הנראה לא תאריך ימים מעבר לקדנציה, במקרה הטוב שתיים. חזרנו לכללי המשחק הקודמים.

שני רסיסי מפלגות נותרו מהמפץ הגדול של שרון. קדימה א' של שאול מופז וקדימה ב' של ציפי לבני.

מפלגת השלטון המיועדת בת 28 המנדטים התפוררה אל מול עינינו כמגדל קלפים כשהפליטים נסים לכל עבר. שניים, נחמן שי ונינו אבסדזה, נהגו בחוכמה ומצאו בית פוליטי חדש במפלגת העבודה. אחרים - אבי דיכטר, אריה ביבי, יוליה שמאלוב-ברקוביץ' - ניסו את מזלם בליכוד ולא הצליחו. כמה מהבולטים במפלגה - דליה איציק, רוני בר-און, יעקב אדרי - הלכו שלשום הביתה. עתניאל שנלר, שצפה את סופה של קדימה כבר בתחילת הקדנציה, הלך הביתה עוד קודם. השאר התחלקו בין שתי הרשימות. את רשימתה של קדימה הרכיב שאול מופז כשאהוד אולמרט שותף למהלך. אולמרט לא מתמודד אך הבטיח לקדימה את תמיכתו וברכתו. הוא משמש סוג של הרב עובדיה יוסף של המפלגה. תוך פחות מחודשיים נדע כמה מ-11 הח"כים שהציגה שלשום קדימה ייכנסו לכנסת. אותה שאלה מתעוררת לגבי לבני ששברה חזק שמאלה. המפלגה שהקימה חתמה על הסכם עודפים עם מרצ, כשלבני מאגפת משמאל את שלי יחימוביץ'.

תם הפרק של קדימה. כל שלושת ראשי המפלגה, אולמרט, לבני ומופז, שותפים לכישלון. אבל הבעיה של המפלגה הייתה מובנית: היא נולדה עם מום שמנע ממנה להתפתח. לא שעל המפה הפוליטית הישראלית אין מקום לכוח נוסף שיכול להתגלות כהפתעה גדולה; את הנישה זיהה נכון משה כחלון כששקל התמודדות בראש מפלגה נפרדת: מפלגה שמשלבת אג'נדה שמאלית כלכלית-חברתית עם השקפה ימנית מדינית-ביטחונית. הבוחר הישראלי ברובו לא אוהב את הערבים ולא אוהב את הטייקונים. רק שלכחלון לא היו כלים פוליטיים למימוש הרעיון.

קדימה הלכה בדיוק בכיוון ההפוך. אולמרט ולבני עיצבו מפלגה בעלת אג'נדה כלכלית ימנית ואג'נדה שמאלית מדינית. שילוב קטלני שאולי מתאים לאליטות אבל מבריח את רוב הציבור בישראל.