האדם חוזר אל משפּחת האדם

סִפרה של ציפּי שַחרור מיועד לילדים, כנבטים צעירים של אנשים בוגרים, וגם לכלל המין האנושי. הספר קורא לאדם לחזור לשליחותו הקדומה מאז נברא.

וכך נֶאֱמר במדרש:

"שעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נְטלו והחזירו על כל אילנֵי גן עדן ואָמר לו: רְאֵה מעשַׂי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי, בשבילךָ בראתי. תֵן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קלקלתָ אין מי שֶיתקן אחרֶיךָ (קֹהלת רבה ז, י"ג).

על-פי תפיסה קדומה זו, האדם מחויב לשמור על העולם, על הטבע כולו, על כלל הבריאה והיצורים החיים. כל תפיסה אקולוגית מבטאת בדרך זו או אחרת את האיזון הקיים בטבע ואת הצורך של כולנו לשמור על האיזון בעולם, מתוך הנחה שכל הֲפרה של האיזון עלולה להביא על העולם פורענות או חורבן.

בסיפור של ציפי שחרור, חַיות היער הן שמבינות מֶסר זה והן אלה שֶקמוֹת למְחות על הפרַת האיזון בטבע. הן אלה שקמות וטוענות שיש בְּעולם החי "חַיה שבִּפנים", חיה המחבלת בעולם החי, מאיימת על שלמותו של העולם ומסַכֶּנת את הישׂרדותם של היצורים החיים בעולם. בעלי החיים מגלים בהדרגה שיש בעולם יצור שגונב מכל היצורים המנסים לשׂרוד בעולם החי את אוצרותיהם. כך נעלמות רעמת האריה, פרוות הארנבת, נוצות הטווס, חַטֵי הפילים, זנבות השועלים, חברבורות הנמרים, שריונות הצבים וכנפות השַחרורים.
הסופרת ציפי שחרור לא שכחה אֶת השַחרור, ובדרך זו היא מבטאת את ההזדהות האישית שלה עם פגיעת האדם בטבע. למרות שֶכּכותבת היא מייצגת את האדם, באמצעות סיפורה שבו היא מבטאת את מצוקת השַחרור, היא מבטאת בדרך זו עד כמה עמוקה האמפתיה שלה עם עולם החי. מצוקת השחרור היא מצוקתה שלה, באשר היא לא רק אדם, היא גם שחרור.

האירוניה בעלילה של ספר זה, שלא האדם הוא זה שמתפכח ומכיר באחריותו כלפי העולם ויצוריו החיים. היצורים החיים ביער הם אלה שקמים וקוראים לו לקחת אחריות על מעשׂיו. המסר שלהם: האדם אינו יכול לבזוז את כל אוצרות בעלי החיים והטבע, מתוך תפיסה של "אָכוֹל ושָתֹה כי מחר נָמות" (ישעיהו כ"ב, 13).

על-פי תפיסת התורה, האדם קיבל את האחריות לשלומו של העולם. אך המגבלה שלו היא האנוכיוּת שלו, החשיבה שלו על רְווחָיו האישיים בלבד, הרצון שלו להפגין את שליטתו בעולם בכל מחיר, גם במחיר פגיעה באוצרות טבע וביצורים חיים. האדם הוא זה שמֵפר את האיזון בטבע ובעולם החי, והחיות הֵן אלה שקוראות אותו לסדר.
בסיפור של ציפי שחרור, החיות הן אלה שמחפשׂות מיהי "החיה שבִּפנים", מיהי החיה המזיקה לכל חיות היער. הפואנטה המתריסה מכָּה בנו כאגרוף: החיה שבִּפנים היא ה א ד ם. הוא רואה עצמו נזר הבריאה, נעלֶה על כל היצורים החיים, אך הוא זה שנתפס בעלילה זו כ ח י ה. מסרים קשים אלה מובאים בחרוזים קלילים, שזורמים יפה ותואמים את הגילים הצעירים של הקוראים, ולכן ניתן להזדהות אתם למרות חריפותם.

החיות הקמות למחות נגד האדם יודעות למנות גם את מעלותיו:

הן הביטו, מלאות תדהמה/ הן חָכמה לו לרוב ובִינה/ גם מילים לו וגם מנגינה/ כִשרונות לו אין סוף, מלוא חפנַיים! / ונוסף על אלה תבונת כפַּיים./ מדוע גזל את אוצרותינו?/ מדוע פָּגע בכבודנו?/ הן הטיחו כל זאת לעברו בחֵימה/ והיצור רק הקשיב בדממה. (עמ' 25).

האדם משתמש בחיוֹת כדי להעשיר את עצמו, כדי לקשֵט את עצמו, כדי לנַכס לעצמו את אוצרותיהם של היצורים החיים בעולם: הוא משתמש בפרווֹת השועלים, בנוצוֹת הטווסים, בחַטי הפילים וכו'.

החיות הן שמסבּות את תשׂומת לבּו של האדם שהוא זה שקיבל מן האל את מתנת האל לבנות את העולם:

החיות המשיכו לִמנות סגולותיו/ לדַבּר אל לבּו, להאיר את עיניו:/ הטֶבע נתן בידיךָ כישרון/ לִבנות לך בית, טירה או ארמון/ זה שריונךָ! אלה קוציךָ!/ כל העולם כולו בידיךָ" (עמ' 27).

המסר של הספר לילדים הוא מסר נוקב: אִם האדם רוצה להיקרא אדם, עליו לתקן עצמו ולהיות ראוי לַשֵם אדם, להיות ראוי להתקבל בעולם היצורים החיים. אדם מתוקן יוכל לקיים עולם מתוקן. זהו הערך הבסיסי בתפיסה היהודית, הערך של "תיקון עולם".
הסיפור מתאר את פעולות התיקון שהאדם עושׂה, ולאחר שהוא משלים את תיקונו, מגיעה שעתו להיות אדם:

מיהר ולבש חולצה ומכנסיים/ חָבש כובע, הרכיב משקפיים/ גָרב גרביים, נָעל נעליים/ גָלש מההר חדש ותם/ וחָזר את משפחת האדם (עמ' 31).

המסר הוא שרק בדרך של תיקון עולם יכול האדם לשוב למרכז הבריאה ולקיים את מעמדו כנֵזר הבריאה.

המסר של היצורים החיים בעולם בדבריהם לאדם, שעליו לרַסֵן את עַצמו, כדי לשמור על האיזונים הנכונים בעולם. באמצעות עלילה סיפורית על חיות ביער, אנו מתוודעים לַקריאה של חיות היער כלפי האדם לשמור על האיזון העדין בטבע, ובכך לתרום לקיומו של העולם.

החיות הן שקוראות לאדם להכיר בכך שאינו עומד מעל הטבע ויצוריו. האדם על-פי זעקתן של החיות הוא חלק מעולם החי, חלק מן הטבע. החיות קמות ותובעות להכיר בערכו של עולם החי, בערכו של הטבע על כל מי שנכלל בו. האדם, על-פי מחאתן של החיות, הוא חלק מן הטבע. ברגע שהאדם רואה עצמו כניצב מעל הטבע כולו, הוא מגיע ליוהרה כאילו יש לו זכות בלעדית על הטבע ויצוריו החיים. האדם היהיר סבור אז, שהוא יכול לנצל הכול לטובתו האישית. רק שמירה של האדם על הטבע ויצוריו תַקְנֶה לו מעמַד- עַל בעולם, רק שמירה של האדם על העולם תַקנֶה לו את כבודו ואת ייחודו כאדם.

בתפיסה היהודית הדברים יוצגו כנאמנות של היהודי ל"יִראת שמים", וכך כותב המדרש: "אין לו לקב"ה בבית גְנזיו, אלא אוצר של יראת שמים" (ברכות לג, ע"ב). כלומר: אם האדם ישתמש בחופש הבחירה שלו לשמור על הטבע ועל עולם החי, יהיה ראוי להיקרא אדם.

הספר מצטרף לספרי ילדים נוספים המעשירים את חשיבת הילדים ומודעותם לנזקים הסביבתיים השונים שהאדם גורם לעולם: זיהום מקורות מים, מפגעים סביבתיים, פליטת עשן בכל מקום, קרינה מסוכנת, פגיעה במשאבי טבע וכיו"ב.

ספרה של ציפי שחרור מחנך בדרך של סיפור ובחרוזים קלילים וקצביים לשמור על האיזון שבין האדם והטבע. האדם צריך להתעלות מעל האנוכיות הטבועה בו ולשמור על עולם החי והצומח. רק כך תישמר ההרמוניה שבטבע.

הספר של ציפי שחרור כתוב מתוך רגישות מוסרית ומתוך נאמנות לתפיסה הקדומה המובעת במדרש שהבאתי בפתח מאמרי: "תֵן דעתך שלֹא תקלקל ותחריב את עולמי, שאִם קלקלתָ- אין מי שיתקן אחריךָ".