אדוני היושב-ראש, חברות וחברים.
בספרו "המלחמה על הבית" מתאר רן כהן, חבר כנסת לשעבר מרצ וממרצ, מורי ורבי הפוליטי, את אחד ממהלכי החקיקה המפוארים שיצאו מהבית הזה. חוק שהיה לא רק הליך פרלמנטרי, אלא גם מאבק חברתי ושינוי פוליטי ותודעתי: חוק הדיור הציבורי. וכך כותב כהן, אני מצטטת: "אני משוכנע כי ללא סולידריות החברה הישראלית לא תחזיק מעמד ותתפרק. יש לשנות את המציאות על-מנת שחסרי הרכוש יהיו לבעלי רכוש בסיסי. חוק הדיור הציבורי היה מופת של מהלך, שעורר בתודעתם של עשרות אם לא מאות אלפים את התחושה שהמדינה, בכל זאת, היא גם שלהם". סוף ציטוט.
תביעת הבעלות המחודשת על המדינה, הקריאה שהמדינה היא גם שלנו, היא שעמדה יותר מכל דבר אחר במוקד המאבק החברתי של קיץ 2011. מאבק שהתחיל למעשה הרבה קודם לכן, ושעדיין לא הסתיים.
בפעם הראשונה בחיי דרכתי כאן, בבניין הזה, בשלהי קיץ 2003, לצידו של רן כהן. יחד איתו יצאתי אל מדרכות הכביש שמוביל ממשרד ראש הממשלה למשרד האוצר - ממש כאן, בחוץ. הן היו עמוסות אוהלים, מחצלות, אימהות וילדים, שיצאו לרחוב למחות נגד מדיניות כלכלית שהפנתה להן עורף. הן הלכו ברגל מרחבי הארץ לירושלים בעקבות אישה אמיצה בשם ויקי כנפו, שפשוט לא יכלה לשתוק. שם פגשתי נשים שהתבצרו בדירות הדיור הציבורי, מגוננות בגופן על ילדיהן. שמונה שנים מאוחר יותר, ב-2011, פעילות ופעילי הדיור הציבורי מתייצבים לצידן מול נציגי החוק, שמגיעים עם צו פינוי לבית היחיד של משפחות, שאין להן לאן ללכת.
זאת תזכורת כואבת לידיעה שחוק לא תמיד שווה צדק. שם פגשתי משפחה, הורים לשלושה ילדים. הוא חייל בצבא הקבע, היא סוכנת נסיעות. את ביתם איבדו לבנק. לעבודה ולבתי-הספר יצאו בכל בוקר מהאוהל על המדרכה, כאן, מחוץ לכנסת.
כמו משה סילמן זכרונו לברכה, לא מדובר היה בטרגדיה אישית, מדובר בתופעה. תופעה שנקראת "העובדים העניים". גורלם של נשים ואנשים אלה הוא תוצאה של החלטות ספציפיות שהתקבלו כאן, בבניין הזה, ובבניינים שסביבו. אם להשתמש בלשונו של רן כהן: "ממשלת ישראל הפכה את בעלי הרכוש לחסרי רכוש".
זו לא טעות, זו מדיניות - צעקנו ברחובות ב-2011. זו לא טעות, זו מדיניות שהביאה לכך שקורת גג אינה דבר מובן מאליו, לא בקנייה ולא בשכירות. זו לא טעות, זו מדיניות שהפכה חינוך איכותי לעניין של מעמד. שבגללה תור לרופא כבר לא קשור למי הגיע קודם לקופת-חולים, אלא בשאלה אם יש לו או לה ביטוח משלים או ביטוח פרטי.
זו לא טעות, זו מדיניות שהביאה לכך שחיסכון ופנסיה נמחקו מהלקסיקון של דור שלם, ובמקומם חדרו מושגים כמו קבלני שירותים ומיקור חוץ.
וזו לא טעות, זו מדיניות שהביאה לכך שעל-אף מהפכת ההפרטה, ואולי דווקא בגללה, המדינה הותירה בידיה פרויקט אחד עצום ויומרני: הכיבוש. פרויקט שכלא את ישראל לסחרור קטלני ומסוכן; שמעמיד את הדמוקרטיה בסימן שאלה; שמעמיק את שנאת הזרים ואת הגזענות, כאן, בתוכנו, ושמציב, לראשונה זה דורות, סכנה ברורה ומוחשית לעצם הישרדותה של המדינה.
אוהבים לדבר היום על מות האידאולוגיות. אבל בישראל ניכרת היטב השפעתה הממארת, ההרסנית, של אידאולוגיה אחת, שבה מה שקרוי המדיני ומה שקרוי החברתי הולכים יד ביד. יד אחת מפרקת את מדינת הרווחה, השנייה מעמיקה את השליטה בשטחים הכבושים. יד אחת שוללת זכויות חברתיות, והשנייה אינה מכירה בזכויות אדם. יד אחת מזהה אויבים בכל פינה: באקדמיה, בספרות ובין ידידינו הטובים בעולם; והשנייה דורשת, בשם הביטחון, לדחות לעתיד לא ידוע את הדיון בתרבות, בחינוך ובסביבה.
מנקודת מבט זו, זה לא מקרה שאותן ממשלות שהעשירו שכבה דקה, באמצעות מכירתם והפקרתם של המשאבים הציבוריים, הן אלה שהפכו את הכיבוש לפרויקט המרכזי של ישראל זה שנות דור. הן אלה שהפכו סוג מסוים מאוד של ציניות וחלקלקות מרוצה מעצמה, לסימן ההיכר של הפוליטיקה ושל הפוליטיקאים. הן אלה שהשקיעו את מיטב המרץ, את טובי המוחות, בטמינת הראש בחול, בסגידה לכוח הזרוע ולמבחן התוצאה בו נכשלו שוב ושוב ושוב.
זו לא טעות, זו מדיניות, והכנסת היוצאת ביטאה את המדיניות הזאת באופן המובהק היותר. כנסת וממשלה שהפכו את הקיפאון ואת הבידוד המדיני לתוכנית פעולה, ואת התביעה העממית לצדק חברתי הפכו למושא ללעג. כנסת שממנה יצאו יוזמות החקיקה המופרכות ביותר, הלאומניות והמגוחכות ביותר שידעה ישראל. כנסת שעסקה באובססיביות בכבוד הלאומי. וככל שדרשה אותו בקולניות מלאכותית, כך הפכה פחות ופחות ראויה לו.
קיץ 2011 סימן מפנה פוליטי עמוק ויסודי בישראל. הגם שאינני בטוחה שכל הנוגעים בדבר מבינים אותו או מכירים בו. הוא התרחש חרף ניסיונותיו שלו לטשטש את היותו פוליטי. הוא דחף דור שלם, את הדור שלי, אל הפוליטיקה. אל פוליטיקה יצירתית, אטרקטיבית ומרגשת. אל פוליטיקה שאינה מתרחשת רק בכנסת. בזכות קיץ 2011 שיח הנאמנות והפחד פינה את מקומו לשיח התקווה והצדק. מי שהעדיף לראות במאבק החברתי אופנה חולפת, קיבל תשובה מהדהדת בקלפי. מי שלא הבין את התשובה, יישמע אותה בקול גדול יותר בשנים הקרובות.
עצם המספר חסר התקדים של חברות וחברי כנסת חדשים, מספר שיא - הגם שעדיין נמוך באופן מקומם של נשים וגיל שהולך ויורד - מבטא תביעה חד-משמעית לשינוי. זאת תהיה טרגדיה היסטורית, שלא לומר איוולת פוליטית, להתעלם מהדרישה הזו.
אם יש לקח אחד מקיץ 2011 הוא שישראל זקוקה לתיקון, שהיא זקוקה להתחלה חדשה. ישראל שאני רוצה לחיות בה היא ישראל בת-קיימא. דבר מה בר-קיימא הוא דבר שיכול להתקיים לאורך זמן, לתמיד, מפני שהמשאבים והאנרגיה שהוא מייצר ומחדש שווים או עולים על אלה שהוא מכלה. ישראל בת-קיימא היא ישראל שתוכל להתקיים לאורך זמן, לתמיד. ישראל שתהיה מקיימת - שתקיים לכל תושביה ותושבותיה חינוך, בריאות ורווחה מצוינים; שהעוני בה לא מתחלק לפי צבע, מגדר או לאום. זו ישראל שחיה בשלום עם סביבתה הנופית, החופית, הגיאוגרפית והפוליטית. ישראל שמוצאת במזרח התיכון בית, שאינה כובשת עם אחר.
ישראל בת-קיימא היא ישראל שמארגנת מחדש את דחף כיבוש המרחב, את תפיסת הגבעות, את הסלילה, האספלט והמלט, ומגיעה לעידן של צמיחה חכמה, של פיתוח בר-קיימא, של תכנון נבון, נגיש, שקוף וצודק; זו ישראל חסכנית במשאבים ובקרקע, ישראל צנועה, ישראל משתלבת ולא משתלטת; זו ישראל שהתכנון והכלכלה בה משרתים את האדם ואת החברה ולא להפך. ישראל שמשקיעה בתשתית האנושית, בעיר, ברחוב, באוטובוס, ולא במיזמים צרכניים ומגלומניים; זו ישראל שהתחבורה בה איכותית ומתפקדת, מקשרת ביעילות ובזול בין שכונות המגורים, מקומות העבודה, חוף הים, בתי-החולים ואתרי התרבות - 364 ימים בשנה, ולא חולמת רק על כבישים בתשלום וחניוני ענק במרכזי הקניות. ישראל שמחלקת את משאבי הטבע הציבוריים ואת הרווחים והמסים מהם בצורה שוויונית וצודקת.
ישראל בת-קיימא היא ישראל בטוחה ומוגנת. ישראל שהביטחון בה אינו מתבטא רק בהתבצרות ובהתחמשות, שהאלימות בה היא מוצא אחרון ולא ראשון; זו ישראל שרואה ביותר ממיליון וחצי פלשתינים אזרחים שווים לכל דבר ועניין, ולא איום אוטומטי. ישראל שמבינה שהביטחון מתחיל קודם כל בבית, בעבודה, ברחוב ובקהילה.
לפי מחקר של קואליציית מדד הביטחון לנשים - מלחמות, הפצצות ופיגועים מעוררים בנשים פחות פחד מאשר אלימות מינית, דאגות כלכליות ודאגה ליקירים להן. עבור שיעור משמעותי של נשים בישראל, הבית ומוסדות המדינה מהווים מקור לפחד ולא להגנה ולביטחון.
ישראל בת-קיימא היא ישראל שמסוגלת להכיל בתוכה את זהותן וזהותם התרבותית של קהילות וקבוצות אתניות שחיות בה, ואינה חוששת לבטא הכלה זו בתכנים במערכת החינוך, בתקציבי התרבות ובייצוג במוקדי קבלת ההחלטות; זו ישראל שאינה כופה אחידות, אלא רואה בריבוי את סוד כוחה. ישראל שיודעת להשלים עם עברה, לאחוז בו על הצלחותיו ועל פלאיו וגם על שגיאותיו ועוולותיו, ולהביט לעבר העתיד בתקווה ובאומץ.
אני גאה להשתייך לתנועה שמשלבת תפישת עולם שלמה ומגובשת עם אפקטיביות פוליטית וציבורית. אבותינו ואמותינו הפוליטיים שייסדו והובילו את התנועה הזו, ביחד עם עמיתי ועמיתותי מעוררי ההשראה לסיעת מרצ היום, אחראים לכמה מההישגים הבולטים שידע הבית הזה.
אני גאה ומתרגשת להצטרף אליהן ואליהם. אני מגיעה לכאן מלאה באמונה ובביטחון שהשינוי שתבענו, אזרחיות ואזרחי ישראל, אינו רק אפשרי אלא הכרחי. אני מגיעה לכאן כשליחה וכנציגה של ציבור גדול שיכולתו להדהד, ללוות, וגם לבקר את שנעשה בבית הזה, ומהיום גם אותי, היא מהנכסים החשובים של כולנו. לכם ולכן, תודה רבה על האמון ועל ההשראה.
