מניה וביה, ללא כל התרעה מוקדמת, נחשפתי לידיעה מרעישה וזעקנית באחד העיתונים המקווים: נתניהו זימן בבהילות את ועדת העורכים. למבוגרים שבינינו שעדיין הזיכרון איתן דיו, כותרת כזו מזכירה עתי מצוקה של חיל ורעדה שמא שוב אנו בפתחה של מלחמה. המטוסים הרבים שחגו מעל ביתי לא הוסיפו מרגוע, בלשון המעטה. החלטתי להצליב מקורות, כלומר עיתונאים יודעי דבר ופרשנים מהירי דיבור וככאלה שאצבעותיהם זזות במהירות על המקלדת, להתנסות בכישורים של קורא גמרא, סוג של איפכא מסתברא, ולמרבה הצער, נידונתי להמתנה מורטת שערות(כאן המקום להבהיר שלא זו הסיבה לקרחת הגדולה העוטה את ראשי).
מה עם האמינות?
ככל שהזמן חלף ופסטיבל מיסטר X נפתח, כך הלכה ונסדקה בי, שוב, אמונתי בדיווחים העיתונאים. מצער היה לגלות את עומק הבורות בכל הפרשה, ומאידך את היהירות והיוהרה של מי שדיווחו לנו. התחרות מי יהיה חתום על סקופ זה או אחר הפכה להיות לפרודיה מכוערת, נלעגת, ובמיוחד בלתי מקצועית. מיד נדרכו מערכות התקשורת והחלו לירות מכל הבא ליד. יאמרו יודעי דבר שבעידן הנוכחי כל שניה חשובה. נכון אך מה עם המידע ומה עם האמינות? הם אינם חשובים אלא רק הדברת הריקה מכל תוכן?
במצעד האיוולת הזה נטלו חלק רבים וטובים. כל כלי תקשורת נעמד מול הפרשה כשהפוליטיקה ופנקסנות הקטנה הם העיקר. מלבבי השלטון הריעו ואילו המקטרגים השמיצו. לא שהיה על מה אך העיקר הפעילות. למשמע הדיווחים הראשונים והפרשנויות ניתן היה לחשוב שהמדובר באחת הפרשות המלוכלכות ביותר שהיו עלי אדמות מדינת הקודש. ככל שתכפו השעות התברר שלא כצעקתה: מיסטר X לא באמת הועלם. משפחתו ידע על מעצרו, עורכי דין ליוו אותו, בתי המשפט היו בתמונה ואישרו כל הליך. גם הרכב של בית המשפט העליון בו אני מאמין לחלוטין, בדק ואישר את ההליכים:
דורית ביניש,
עדנה ארבל ו
מרים נאור. מי שיקרא את פסקי הדין של שלוש שופטות אלה ומה שמשתמע מהם יבין שהשלוש לא היו מעולם כה אסרטיביות כפי שהיו עם מערכות הביטחון למיניהן.
יותר מוץ מבר
"העובדות" אותן גילו כלי התקשורת התבררו כבדיות. מוצע לחברי, בצנעה רבה, לא לחגוג על מה שנגלה לעיני הבריות עד היום. לתקשורת תפקיד מרכזי בפיקוח ובקרה על מערכות השלטון. שמעתי יותר מפעם אחת את הטענה לפיה היום אין כל סיכוי למסתורין בגלל הדיפוזיות של כלי התקשורת והטכנולוגיה הכה מפותחת. ודווקא בעתות כאלה יש להיזהר היטב, מבחינת לבור מוץ מבר. לדעתי הצנועה, מה שנערם עד היום הוא דווקא יותר מוץ מבר. ימים יגידו מי צודק.
אסור להניח לשלטון לעשות כבשלו. נדמה שהלקח החשוב נלמד בכל הקשור לניסיונות הסרה של מחדלים איומים. פרשת קו 300 הייתה, לעניות דעתי, קו פרשת המים. כולם למדו שיעור והבינו שבגולם קם על יוצרו. יש להניח שגם ראשי מערכות הביטחון נזהרים שבעתיים מאז אותה פרשה אומללה. נכון שישנן שאלות קשות שעדיין טעונות בדיקה מעמיקה, החל מסיבות המוות של אותו מיסטר X, קבלת ההחלטות לגביו בדרגים הבכירים ביותר, היעדר מידע בנושא זה בתת הוועדה לשירותים מיוחדים של ועדת החוץ והביטחון וכלה בהתנהלות המערכות השונות לאחר חשיפת מותו של אדם בנסיבות כאלה ואחרות. דוח השופטת בלטמן אשר בדקה את הנושא עשוי לשפוך אור לגבי שאלות רבות.
גם חברי העיתונאים חייבים ללמוד מפרשה זו. תהיינה דעותינו הפוליטיות חלוקות, אהבותינו ושנאותינו גדולות או קטנות, יש לזכור שחיי אדם עומדים מנגד. אסור להתפתות ליצר הפרסום והתחרות, במיוחד כשדנים בסוגיות כה רגישות. פיקוח ובקרה כן. הטלת רפש למען רווחים פוליטיים או שנאה יוקדת, לא.
