סטריכנין בעטיפת צלופן

משרד ראש הממשלה סבר לתומו שהוא זה שמארגן את הביקור, אולם את הביקור אירגנו בפועל הנשיא אובמה, השגרירות בישראל וכוחות העזר המקומיים. הם שהכתיבו את העיתוי, הם שקבעו מה ייכלל ומה לא ייכלל, הם שקבעו אילו נושאים סמליים (החרמת הסטודנטים מאריאל, למשל) ומהותיים (פולארד) יהיו חלק ממנו והם שתזמרו ברקע את המסרים העיקריים ואת דרך הבאתם בפני הציבור הישראלי (לא בכנסת, אלא בבנייני האומה, למשל); ועוד.

אף שבעת כתיבת שורות אלה הביקור טרם הסתיים, ניתן כבר אתה להעריך את עיקר תוצאותיו: הכותרת מייצגת זאת היטב לטעמי - סטריכנין בעטיפת צלופן. וכל כך למה?

ראשית, הביקור נערך תחת מסווה מאורגן היטב של מיעוט ציפיות. בפועל אכן היו לו מעט מאוד תוצאות אופרטיביות נוחות לישראל. סוגיית אירן נותרה בלתי פתורה, סוריה - מה שלא היה ברור לפני הביקור אינו ברור יותר לאחריו, ומה שברור אינו מבשר טובות לישראל. הוסר אפילו האיום המרומז מאפשרות פעולה ישראלית להשפעה על המאורעות בסוריה, למעט אולי בשאלת השימוש בנשק כימי. וגם כאן כל הדרכים מובילות לקהילה הבינלאומית, שאת יכולותיה האמיתיות אנו מכירים היטב, ואת רגישותה לביטחונה של ישראל חווינו לעיתים מזומנות בשנים האחרונות.

שנית, בשאלה הפלשתינית הורדמה ישראל באמנות רבה ע"י פיזור ידיעות מוקדמות שהנושא אינו במוקד תשומת הלב, אין לגביו ציפיות מיוחדות ובוודאי שאין תוכנית אמריקנית להוביל מהלך משמעותי מיידי בנושא זה. בפועל, ההיפך הוא הנכון. באמצעות מהלך מבריק של נאום מניפולטיבי בבנייני האומה, נאום אובמאי טיפוסי יש לומר, החזיר הנשיא האמריקני את הנושא למרכז הבמה הפוליטית. בנושא זה כמו גם בנושא האירני, לימד את ביבי פרק בהלכות דיפלומטיית-על בינלאומית. אחרי זעקות שבר של הפרידמנים בארה"ב על התערבות ישראלית במסע הבחירות שם, התערבות שאם הייתה, הייתה בקול ענות חלושה ובטכניקה פרימיטיבית, בא אובמה לכאן וברגל גסה הוא פונה לציבור הישראלי מעל לראשי המנהיגים הפוליטיים שלו, בפומבי, בביקור ממלכתי וקורא לו לפנות ולפעול נגד מנהיגותו הנבחרת. אם זו אינה התערבות גסה בעניינים הפנימיים של מדינה ידידה, אינני יודע התערבות גסה מהי.

ציבור ישראלי נאיבי

אבל לא רק זאת עשה אובמה באותו מהלך מבריק מבחינתו ומבזה מבחינתנו, הוא גם מנסה באותה הזדמנות להסביר לציבור הישראלי הנאיבי וצמא-החיבוקים שהחלטותיו בבחירות האחרונות שאך זה הסתיימו, הן חסרות שחר ושגויות. והן כאלה משום שהן אינן תואמות את רצונו של הנציב העליון החדש לישראל - אובמה. אצל אובמה מדינה פלשתינית יותר חשובה מהרצון הלאומי של עם ישראל שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. אצל אובמה המציאות הבלתי-יציבה של המזרח התיכון אינה שיקול של ביטחון לאומי בסיסי, רק מראית העין של חלק מהעם הפלשתיני (במידה שקיים דבר כזה) היושב במקרה או שלא במקרה ביהודה ושומרון. ומה עם הפלשתינים הפזורים בכל המזרח התיכון - עזה, ירדן, סוריה, לבנון עירק ומדינות המפרץ ועוד; כיצד הוא מציע לטפל בהם? האם גם הם משתלבים בתוכנית "שתי מדינות הלאום" אותה דיקלם לנו עד זרא? ומה עם סיום הסכסוך? האם יש לו שמץ של רמז מצד הערבים שהקמת מדינת ננס סמי-פלשתינית תספק את הגחמות הערביות? ואם לא תספק?! אצל אובמה, רצונה של ארה"ב להקטין את מחויבויותיה הבינלאומיות במזרח התיכון, אינו מחייב את ישראל בת-בריתה ליתר זהירות, אלא לשקט שיקל על ארה"ב במהלכיה... . הכל עטוף בחיבוקים "ונשיקות", הבטחות יפות שאין מאחוריהן התחייבות קשיחה לאורך זמן. ראינו כבר בעבר את דרכם של נשיאים אמריקנים - כל נשיא חדש "זכאי" לבצע הערכה מחדש של התחייבויות קודמיו או את התחייבויותיו שלו, ולך תסמוך עליהם.

אבל הסוגיה הפלשתינית, שכבר 20 שנה מובלת ע"י ארה"ב בכיוון שגוי בהשראתם של ישראלים חסרי אחריות, שהיום כאז ראש וראשון להם הוא הנשיא פרס, אינה המהלך המעליב ביותר של הנשיא אובמה מול העם בישראל. במסווה של ידיד ודואג הוא הופך במחי יד אחת את העם היושב בציון לחבורת אינפנטילים שאינם יודעים מה טוב עבורם. בשני משפטים קצרים הוא מסביר לנו שהחלטותינו בבחירות חופשיות שהסתיימו אך זה עתה, הן בעיניו כקליפות השום. שהרי העם בישראל קבע באופן ברור שסדר העדיפויות שלו בקדנציה הקרובה הוא שבעיות הפנים קודמות לבעיות הדו-צדדיות מול הפלשתינים! מצד אחד הוא מבטיח לחזק את ישראל ולספק לה כיפות מכיפות שונות, ומן הצד השני הוא פועל במודע ובמכוון בניגוד לצורך לאומי בסיסי לחזק מבפנים את החברה בישראל, בין היתר לנוכח איומי הערבים, אבל גם לנוכח המשברים הכלכליים העולמיים. אינני מקבל-דו-פרצופיות זו, ואינני מתרשם מטכניקת הנאום הבאה כתחליף לטיפול בבעיות מהותיות, לדרך ארץ בפני ידידים גם אם הם קטנים וחלשים יותר ולהגינות בסיסית - מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה.

כל הדברים הללו מתרחשים על-רקע העקשנות והסרבנות הנמשכות אצל הפלשתינים. נכון, אובמה שילם מס שפתיים אחד, שהיה בו משום הליכה מצומצמת כלפי הטיעונים הישראלים, כאשר קרא לאבו מאזן לחזור ללא תנאים מוקדמים לשולחן המו"מ; אז מה?! ... תשובתו השלילית של אבו מאזן ניתנה לכך באותו מעמד, ובכל זאת בחר הנשיא האמריקני בדרך שבחר.

הגיע לישראל על גלי ההבנה שבקדנציה הקודמת שגה

שלישית, אובמה הגיע לישראל על גלי ההבנה שבקדנציה הקודמת שגה כאשר ביקש לפתור סכסוך ארוך שנים מורכב ובעייתי ביותר במחי יד אחת. כל הקדנציה הראשונה שלו עמדה בסימן שגיאות אלה שהזיקו לארה"ב, לאזור ולסיכויים שיתפתח בו איזה שהוא תהליך מדיני משמעותי. בינתיים התחולל כאן ה"אביב הערבי" או ה"חורף הערבי" והוא עדיין בעיצומו. אובמה הוטעה כנראה ע"י יועציו בקדנציה הראשונה לגבי מה שניתן או לא ניתן להשיג בסכסוך הישראלי ערבי, ומתוך טעויות אלה ואחרות גיבש גישה שגויה וכולנו שילמנו על-כך מחיר. לקח טעויות אלה נלמד רק באופן חלקי בביקור זה. הפעם אובמה מבקש - וכבר ציינתי קודם שבדרך מוזרה למדי - לבנות אמון ישראלי כלפי כוונותיו, שכן במהותן הן כוונות טובות. הפעם סגנונו אכן טוב בהרבה, כדרי התנהלותו חייכניות ונינוחות יותר, הוא שופע לבביות מופגנת ושפת הגוף שלו סובלנית יותר; אין ספק הוא גם התבגר וגם הפיק לקחים. אולם את הלקחים המהותיים ביותר, אלה הנוגעים למהות הסכסוך ויסודותיו העמוקים ביותר, את אלה החטיא גם הפעם, כנראה שוב בהשראת יועצי אחיתופל מכאן ומשם. אמון הוא מרכיב חשוב בשיתוף-פעולה, אבל אין בו די. חייבים להתחולל שינויים פסיכולוגיים, גיאופוליטיים כלכליים ואחרים, שיתמכו באמון ובכוונות הטובות, או למצער יקלו עליהם לקדם שינוי מקיף. שינויים כאלה לא התחוללו כאן.

השגיאה הבסיסית של אובמה ושלמנהיגים אמריקנים אחרים בניסיונם לקדם הסדר באזור, הוא בשימת הדגש במאמציהם על יחסי ישראל והפלשתינים. זו אינה הבעיה האמתית. העם הפלשתיני הומצא לאחר מלחמת השחרור וטופח שנים רבות ע"י הליגה הערבית כמכשיר נגד ישראל. האיום האמיתי על ישראל נובע מכלל העולם הערבי ולא מחלקו המגדיר עצמו כיום כ"עם הפלשתיני". לכן, יצירת תנאים לשינוי חייבת לכלול כתנאי מוקדם שינוי עמדות של מדינות הליגה הערבית כלפי קיומה של מדינת לאום יהודית באזור, החיה בשלום עם כלל המדינות האחרות. סביב תנאי יסודי זה ניתן לרקום מסכת שבה נעלם לחלוטין חלום השיבה, משוקמים הפליטים (ובעצם דורות ההמשך של הפליטים המקוריים) המפוזרים באזור בארצות מושבם כיום ומתעצב פתרון מדיני-ביטחוני-כלכלי בין ירדן, הרשות הפלשתינית וישראל במתכונת של קונפדרציה בין ישראל לפדרציה ירדנית-פלשתינית. פתרון זה משתרע על כל השטח הוגדר בשעתו כתחום המנדט הבריטי על פלשתינה. רק הסדר כזה מייצר מציאות חדשה שעל בסיסה יש לו סיכוי להצליח ורק לארה"ב יש עדיין (ולא לזמן בלתי מוגבל) ההשפעה והיכולת המדינית-כלכלית להניעו קדימה.

גם מבחינה זו, פתרון שתי המדינות הוא אנכרוניזם, ותמיכתו של אובמה בפתרון זה פעם נוספת, הוא החמצה אדירה. את המנוף שיכול היה לספק לו ביקור בנוסח הביקור הנוכחי, בזבז הנשיא אובמה על תוכנית סרק ועל ניסיון כושל להוביל את הציבור הישראלי בדרך חתחתים חסרת סיכוי, כשתוך כדי כך הוא מחבקו מבחוץ ומבזה את רצונותיו והחלטותיו הדמוקרטיות. ספק אם אנו רשאים לראות בכך מעשה ידידותי.

רביעית, הביקור עמד בסימן של עודף אדיר בסכרין כמעט בכל פן גלוי שלו. המעברים הקיצוניים מאפוקליפסה שבדרך ל"אהבת דוד ליהונתן" שנתגלתה כאן במלוא עוצמתה, נראה גם צבועה וגם מופרזת; סליחה, אבל זה לא יו-יו. אני מאמין בפרץ של כעס הרבה יותר משאני מאמין ב"אהבה מאוחרת ממבט ראשון". קשרים-קרובים נרקמים לאט וביסודיות והם פועל יוצא של היכרות, הערכה, השלמה, הזדהות ודרך ארץ. תיקון שגיאות הוא לגיטימי, אבל גם לכך יש כללי משחק סבירים ובלתי סבירים. דומה ששני הצדדים לא דיברו זה אלא זה סימלצו יחסים קרובים במציאות וירטואלית למדי. עד כמה תורמות תהפוכות כאלה לאמון ואמינות -יעשה כל אחד את החשבון לעצמו; אני סקפטי למדי.

לסכום: עוד בטרם הסתיים הביקור באופן רשמי, ניתן להעריך במידה רבה של סבירות שמדובר בהחמצה רצינית, שכל הצדדים יוצאים ממנה חבולים - יש מי שחש זאת מיד ויש מי שהדברים יתחוורו לו בעוד זמן-מה. אם נמשיך בדרך זו, אינני סבור שהנשיא אובמה יגיע לישראל פעם נוספת כנשיא ארה"ב. לפיכך, אם ביקש אובמה לשוות לביקור זה באמת נופך של ביקור לימודים וניסיון לרדת לעומקם של דברים, היה עליו לתמוך בביקור בעל אופי אחר ולהכינו בשיתוף עם גורמים שלא נחשף לרצונותיהם, עמדותיהם וחששותיהם בעבר. היה עליו לכבד את רצונו והחלטותיו של העם בישראל, ורק לאחר שיבשילו התנאים לכך, להגיע ל"ביקור עבודה". השעטנז בביקור זה הוא הרע במרבו. סביר להניח שגם ממשלת ישראל אשמה בתוצאות בהן מסתיים הביקור, משום שלא נקטה יוזמות ראליות (להבדיל מיוזמות פורמליות והצהרתיות לצעדים חסרי- שחר וחסרי-תכלית) שיכלו לסייע לארה"ב לגבש תוכניות ברות-סיכוי שמקובלות על ישראל. אולם, משום שארה"ב היא הכוח המוביל וישראל נגררת אחריה לא מעט (ולא הייתה מעיזה לומר לנשיא האמריקני אל תבוא עכשיו זה לא מתאים ולא יעיל...) , מרבית האחריות רובצת בכל זאת על ה"אח הגדול".