נושאים מעטים בלבד עומדים בפני חופש הביטוי. למרבה מזלנו, אנחנו חיים במדינת ישראל ולא במצרים שבה נעצר קומיקאי שהעז למתוח ביקורת על הראיס. אבל גם כאן אצלנו ישנם נושאי טאבו בעיני רוב מוחלט של העיתונאים.

כך לדוגמה ברור לצנזורה הצבאית שכמעט כל העיתונאים בישראל, בוודאי היהודים והציונים שבהם, לא יפרסמו באופן מכוון פרטים שעלולים לפגוע בבטחון המדינה. דברים אלה נאמרים בפה מלא על-ידי ראשי הצנזורה, שמודים כי באופן גורף נמסרות ידיעות בנושאים הרגישים הללו לאישור לפני פרסום.

נושא נוסף שברור לכל שלא יכול לעלות לדפוס הוא הסתה לרצח. מאז ימי רצח רבין, שם הפכה ההסתה לסיסמה והצנזור לאינפלציוני, ברור לכל שלא ניתן לפרסם בראש חוצות קריאות לרצח בני אדם. בשם הנורמה החשובה הזאת כבר נחקרו בישראל, בצדק רב, רבנים שהיו חתומים על כתבים תורניים שקראו להריגת ערבים.

על כן נשגב מבינתי כיצד נטל לעצמו עיתון אחד, הארץ, חירות לא ברורה לפרסם קריאה לרצח ישראלים.

העיתונאית(?) עמירה הס פרסמה היום (ד', 3.4.13) מאמר שנפתח במילים הבאות: "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש". לא נגעתי במילה. עוד כתבה שהרבה פעמים יידוי האבנים בפועל נובע משעמום, מעודף הורמונים, מחקיינות, מהתרברבות ומתחרות. עם זאת ציינה כי "בתחביר הפנימי של יחסי שולט-זר נשלט - יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים".

האירוניה הגדולה היא שיממה לפני פרסום המאמר הרשיע בית הדין הצבאי במחנה עופר פלשתיני בשני מעשי רצח - של אשר פלמר ושל בנו התינוק יונתן - לאחר שזה גרם למותם כשיידה אבן לעבר מכוניתם. זאת, למרות שבשבוע שעבר פורסם באותו עיתון לאנשים-חושבים-את-עצמם שאב בית הדין טען בעבר שזריקת אבנים היא בסך-הכל מעשה קונדֵס. כעת, מגיעה הכרעת הדין התקדימית וקובעת - אבן שנזרקת לעבר מכונית מסוכנת אף יותר מקליע שנורה מרכב חולף.

במקרים של בכור ז'אן שנהרג מפגיעת אבן שהושלכה עליו על-ידי ערבי מג'סר א-זרקא מגשר בכביש החוף, של אמיתי קפאח שנרגם למוות באזור עטרות, של התינוק יהודה שוהם שנרצח בגיל חמישה חודשים ביידוי אבנים ושל אשר ויונתן פלמר שנרצחו סמוך לחלחול - היה זה רצח במבחן התוצאה. משנקבע על-ידי בית המשפט שיידוי אבנים שהוביל למוות הוא רצח ומתוך הנחה שכל יידוי אבנים לעבר רכב נוסע יכול להסתיים במוות, הרי שכל יידוי אבנים הוא לפחות ניסיון רצח וככזה יש להתייחס אליו.

העובדה שמאמרה של הס צוטט באתר אל קודס של החמאס רק מוכיחה את הלגיטימציה שהיא נותנת בו למי שמבקש לרצוח ישראלים.

מכיוון שעיתון הארץ מעל בקרדיט הציבורי שניתן לו והסית לרצח, אין מנוס מפתיחת חקירה משטרתית נגד המוציא לאור שלו, עמוס שוקן, נגד עורך העיתון, אלוף בן, וכמובן נגד עמירה הס. לא ניתן להסתפק בתלונות שיוגשו מן הסתם על-ידי גופי ימין אל היועץ המשפטי לממשלה בנושא. היועץ המשפטי לממשלה כבר הוכיח את חדלות מעשיו ובוודאי כאשר מדובר בתלונה נגד מוסד נחשב כל כך בעיני קובעי המדיניות, כעיתון הארץ, לא יהיה לו אינטרס לקדם את החקירה. על אנשים רבים ככל שניתן להטריח את עצמם לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריהם ולהתלונן אישית נגד שוקן, בן והס בגין הסתה לרצח.

טענה לחופש הביטוי אינה יכולה לכסות את ערוות עיתון הארץ שהתגלתה לעיני כל ואשר הוכיחה שיש מי שמבדיל שם בין דם לדם - בין דמו של מי שמותר להרוג לבין דם כל אדם אחר - ובין דין לדין. עמירה הס הייתה יכולה לנסח את זה כך: נמאסתם, יא צבועים.