אין ספק כי ביקור הנשיא אובמה בישראל, המסרים, ההתחייבות, ההתנהלות והחמימות, הם פרמטרים ששינו באופן דרמטי לחיוב את תמונת מערכת היחסים הקיימת בין ההנהגה הישראלית הנבחרת וראשה לבין הממשל האמריקני, תמונה שמסתבר שעוותה, ולא רק בתוכניות סטירה כ"ארץ נהדרת". וזאת, גם אחרי סינון הנימוסים וההליכות המתחייבים מהדיפלומטיה והיותו של אובמה אורח.
דווקא משום כך תמוהה וכואבת ובלתי נתפסת ההתעלמות, והמשך העוול חסר הפרופורציה הנעשה ליהונתן
פולארד הנמק בכלא האמריקני זה עשרות שנים, ויש לתמוה על השקט ועל חוסר אזכור הדרישה בפומבי ע"י ממשלתנו. אם כללי הטקס, הקרבה והידידות מאפשרים את היציאה מחדרי חדרים אל בנייני האומה, אין שום סיבה לשתיקה הרועמת הישראלית בעניין דרישה פומבית לשחרורו של יהונתן פולארד. ההשתדלות הדיפלומטית מיצתה את עצמה ונכשלה (אם בכלל הייתה). המחויבות של מדינת ישראל לפולארד שונה, אך איננה פחותה מן המחויבות ל
גלעד שליט, ודאי אחרי עשרות שנים בכלא. והעניין חמור פי כמה אם נכונה הדעה כי הסיבה היא ששחרורו של פולארד יחשוף פרטי הפרשה, בהם עובדות שיגרמו אי נעימות, בלשון המעטה, לאי אילו אישים שהיו אז מעורבים.
לא פחות בלתי מובנת העובדה שבמערכת יחסים הזו והקודמות משך השנים, ועוד לפני מלחמת ששת הימים, לא נמצא העוז לדרוש בתוקף ולא להרפות מהדבר הבסיסי הנדרש בין מדינות בעלות קשרים דיפלומטיים - ההכרה ההדדית בבירתן. העובדה שעד היום השגרירות של ארצות הברית ממוקמת בתל אביב הוא חור שחור בלתי מובן ובלתי נסלח. אנחנו לא בדקנו איזה שבט אינדיאני הוכחד ו/או הוגלה מוושינגטון ואיזה עבדים עסקו בבנייתה. ירושלים הייתה והינה הבירה של מדינת היהודים ושל העם היהודי. העובדה שהערבים הם מכחישי שואה והיסטוריה וימציאו היסטוריה פלשתינית דמיונית, איננה פוטרת את אמריקה. שם לומדים ויודעים שהמלך דוד קנה את ירושלים בדמים תרתי משמע כבר לפני 3000 שנה.
נאומו רחב היריעה של אובמה בבנייני האומה הציג את בסיס הסכסוך הישראלי פלשתיני ופתרונו בתמונת ראי של שמאלן ישראלי מצוי, אוטופי, אשר המציאות, הניסיון והכרת הפרטנר - "מוסריותו" ומסורתו ויחסו המיוחד לחיים ככלל ולחיי אדם בפרט, קל וחומר לחיי יהודי - הם פועל יוצא של "הכיבוש" ב1967. הכיבוש הוא שורש וסיבת הסכסוך, ומשם כאילו מתחילה ההיסטוריה העקובה מדם של סדרות הטרור והרצח של יהודים ללא הבחנה בארץ ובחו"ל. שם נקודת ההתחלה - "הכיבוש" של יהודה ושומרון. כאילו עד 1967 שררה האידיליה במקומותינו, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי רבץ. ואילו האמת היא שהשנאה והרצח מלווים את התקומה היהודית בארצנו יותר ממאה שנות פוגרומים, "מאורעות" ומלחמות בשל ה"כיבוש" (החזרה הביתה), מן הפסיעה הראשונה על אדמת המכורה, מן החריש והבניין הראשון בארץ ישראל.
לכן מדהימה המלצת הנשיא אובמה על הכתובת, על האיש מכחיש השואה אבו מאזן, כי הוא הפרטנר האולטימטיבי למשא-ומתן וסיום הסכסוך. מה עוד שבתחילת נאומו הזכיר הנשיא את הנסיגה מעזה ואת שליטת ארגון טרור בעזה ואת המשמעות הביטחונית לחיי תושבי ישראל מאז, אך כנראה כותבי נאומו שכחו או פסחו בכוונה על העובדה כי לפרטנר הזה נמסרה עזה ובשיטה הדמוקרטית המשולבת הנהוגה בחברה הערבית עבר השלטון ברצועת עזה לארגון טרור, ואין ספק שהתמונה תחזור על עצמה בכל שטח "משוחרר" שייכבש על-ידי ארגון או מספר ארגוני טרור בשם כזה או אחר. אין צורך להיות מר ביטחון או אסטרטג מדופלם כדי לחזות את המשמעות הקיומית של מדינת ישראל וחיי תושביה מן הפתרון המוצע.
