יום לאחר ששר האוצר,
יאיר לפיד, הטיל את פצצת המיסים שלו, כאשר למעשנים הכרוניים התברר, לחרדתם, כי מחירה של קופסת סיגריות האמירה עוד בשקלים אחדים, ראיינה
יעל דן בתוכניתה "עושים צהריים" בגלי צה"ל זוג נשוי ששרוי במצוקה קיומית קשה וחריפה.
בחצי אוזן אחת שבה האזנתי (שלושה חצאים אחרים הורעשו בקידוחים סביבתיים) קלטתי כי אף שהמשכורת המשותפת שלהם, לא די בה לכלכלת משפחתם, הם מוציאים מדי חודש כ-1,200 שקל על סיגריות. כשהמראיינת הרגישה שאלה האם המצב אינו מחייב צמצום ההוצאה על סעיף זה, הם השיבו לא כתשובה, אשר ממנה למדתי דבר חדש על אודות עישון, דבר שכיוון אותי אל זווית אחרת לראות בה את העישון.
הם אמרו שהעישון מרגיע אותם. שהוא המעט שנותר, המעט שמותר. אלמלא העישון, למדתי בין השורות, עצביהם המתוחים ייקרעו. סבלנותם תפקע. הם עלולים לעשות מעשים שלא ייעשו. הם עלולים להיות מסוכנים לסביבה.
שיישרף העולם. הם ימשיכו לעשן.
כעס אבוד אין לי זכות לשפוט אותם על מה שנראה לי כסדר עדיפויות שגוי בכלכלת ביתם. אין לי זכות להטיף להם להפסיק לצרוך סיגריות, אף לא לצמצם את צריכתם. כמי שלא עישן מעודו ולא יודע על איזה צורך העישון עונה, לא מותר לי לייעץ להם מה לעשות עם כספם בכלל ולא להוציא אותו על סיגריות בפרט. סיגריות עבורם אינן מותרות. הן מצרך יסוד. הכי קל להטיף להם, לכעוס עליהם. לייסר אותם, הכי קל להוקיעם. זה מיותר. זה אבוד.
האם הם לא יכולים להפסיק בגלל שהם מכורים? האם הם לא רוצים להפסיק בגלל שאין להם סיבה מוצדקת, מספיקה, להפסיק? האם הם לא מפסיקים משום שיש להם (עדיין?) כסף מספיק לקניית סיגריות?
אני יודע שאין לי תשובה אף לא על אחת מהשאלות.
הבנתי מהם שבעוד זמן קטן הם אמורים לשוב ולהתגורר בחוץ, על דשא, במאהל מאולתר של אנשים כמוהם, אשר לא יכולים לממן שכר דירה. מן הסתם בזמן המת שבו לא ינסו, לשווא, להרוג את השעמום ולא יצליחו, הם יישבו, יקטרו, ובעיקר - יעשנו. יציתו סיגריה בסיגריה, ימעכו בזעם את בדליהן החרוכים של הסיגריות המי-סופר-כמה שיעשנו, עד שחייהם, שכבר כיום עולים בעשן, יישרפו כליל.
