נצחונו של שר התחבורה ישראל כץ בקרב על יו"ר מזכירות הליכוד, לא היה רק ניצחון על "שלושה שרים בכירים" או הפתעה מיני או רבתי. הניצחון הזה הוכיח לא רק את כוחו של כץ אלא את העובדה ששלושת השרים אינם כלל "בכירים" ומנגד הוכח כי כוחו של נתניהו בראש מפלגת הליכוד פשוט דועך, וכי אנו באמת נמצאים בפני הקרב על היורש במפלגה הזו.
ישראל כץ פילס לעצמו דרך מלאה מהמורות עד שהגיע למה שהגיע. הוא עבד קשה בימים שהיה עוזרו של
אריאל שרון ובאותם ימים לשרון היה מחנה קטן והשלישי והקטן בגודלו בליכוד , וגם זאת בזכות ה"בולדוזר" ששמו ישראל כץ. אי לכך לא פלא שכץ לא כל כך מהר מצא את עצמו בתוך ח"כי הליכוד גם לאחר שעזב את שרון וזאת לעומת חבריו שכבר כיהנו כח"כים עוד מסוף שנות ה-80 , ובראשם
צחי הנגבי, שאף כיהן כשר לפני שחברו לשעבר מאוניברסיטת י"ם וצילו בהתאחדות הסטודנטים הארצית - ישראל כץ, כיהן כח"כ.
גם יו"ר סטודנטים אחר, מאוניברסיטה צדדית כמו ב"ש -
סילבן שלום שמו, חלף באותם ימים על פני כץ וכך גם
מיכאל רצון מ"צעירי הליכוד" ואחרים. אבל ברגע שכץ נכנס לפרלמנט הרי שגם טנק כבר לא יכול היה להוציאו. הוא בנה את עצמו פחות על דיבורים ורעשנות ויותר על אנשי שטח ולכן בפחות מעשור הוא הפך למעשה לכוח המוביל , החזק והאמיתי שלאחר סיום עידן נתניהו. ישראל כץ התנהל אומנם בכבדות פוליטית - כלפי חוץ, אך בביטחון יוצא מהכלל והיה צמוד לשטח, קרי- לפעילי הליכוד הכי פשוטים.
למרות היותו יו"ר אגודות הסטודנטים בי"ם ובארצית הוא עצמו צמח מהשטח. הוא גדל במושב קטן בדרום הארץ, ששמו כפר אחים, בבית דתי של עובדי אדמה פשוטים אך עשויים ללא חת ובצל עיירת הפיתוח העממית קריית מלאכי. הוא למד להתחבר לעם הפשוט, לדתיים ולאקדמיה גם יחד ומנגד למד לא לקפוץ יותר מדי מהר קדימה, כולל לא להיאחז בתפקידים יוקרתיים מדי אלא תמיד להיות במקום ששם פוקדים חברים שמחר יצביעו ויכריעו את הכף. גם בתפקידי השרים הרי שלא אצה לו הדרך למשרות מיניסטריאליות מבריקות - שמהן קל להתחלק פוליטית (אוצר, משפטים, ביטחון פנים, חינוך וכו'), אלא העדיף תפקידים מיניסטריאליים שמהם בונים פעילים ומוצאים תמיכה עממית דרך מינויים , כמו משרדי החקלאות והתחבורה. היום הוא יכול לצחוק ולפלוט כי ההתמדה הייתה משתלמת.
אבל למרות ההישג הגדול שלו הרי שמן העבר השני הניצחון שלו לא היה באמת על "שלושה שרים בכירים". השלושה הללו הם בדיוק ההיפך מכץ: בועת סבון עם הרבה רעש וקצף. שניים מהם -
גלעד ארדן ו
גדעון סער, הם בעצם ילדי טיפוחיו של נתניהו שצמחו בליכוד שנים רבות לאחר נסיקתו של כץ.
בלי נתניהו ספק אם הם היו היום ח"כים מהמניין בליכוד. ה"שטח" שלהם - כפעילים, הם בעצם אנשי נתניהו. השלישי - סילבן שלום, שאב את כוחו מהעיתון של אשתו ומהטרמפ שהעניק לו השר לעבר מה"ליברלים" שבליכוד -
יצחק מודעי המנוח. ללא שני אלה היה נשאר סילבן שלום עיתונאי וותיק ותו' לא. יכול להיות שארדן תמיד היה פטריוט של הליכוד אבל סער למשל, עבר דרך ארוכה עד שנחת בליכוד כאשר צמח במפלגת "התחיה" המנוחה ואח"כ עבר לרסיסה ש"התנפח" לממדי מפלגת "צומת" של
רפאל איתן המנוח - משם נזרק אח"כ סער (אז סרצי'נסקי...) בצעירותו ע"י הבוס רפו'ל, ואח"כ הגיע "מולדת" של
רחבעם זאבי בימיו הגדולים, עד שלבסוף נאסף הפליט ונחת בליכוד בעזרתו המרבית של חברו דאז ...ישראל כץ!
לא במקרה לא העז נתניהו להתערב הפעם. רק לפני זמן לא רב חפץ היה להתמודד בעצמו על אחד התפקידים של ראשות ארגוני הליכוד אבל נתניהו הבין שהפעם - לאחר האכזבה בבחירות ולאחר קדנציה שלישית בעייתית עם שותפים קואליציוניים לא פחות בעיתיים, עליו להבין כי הפסד בהתמודדות זוטא בליכוד כמוהו כהקדמת סוף הדרך. נתניהו קיווה אולי שכץ ייעצר אבל זה לא קרה ומי שמכיר את כץ יודע בדיוק מהו היעד הבא שלו ואיפה הוא מתכנן לשלוח את ארדן , סער ושלום. לא במקרה כץ ואנשיו היו פושרים בעניין המיזוג עם "ישראל בתינו".
כץ ידע שהמיזוג הזה עלול להוליד את ניסיון המלכתו של ליברמן - עוד פעיל שטח שצמח תחת מנהיגותו של כץ באוניברסיטת י"ם,לראש הליכוד ע"י נתניהו. אבל עכשיו, לאחר הניצחון על שלושת השרים של נתניהו, כץ חייב להפריד את המיזוג הזה. לליברמן אין עוד מלאי של "סחורה אלקטוראלית" מחבר העמים והוא בונה על אנשי הליכוד עצמם. אם כץ רוצה פעם - וכנראה בקרוב, לרשת את נתניהו הרי שעליו לסמן את ליברמן בתור ה"בא בתור" ואילו את גב' מירי רגב עליו לקרב.
