ביקורת על ספרו של
דרור זייגרמן - המהפך הליברלי, מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, 2013 הוצאת שוקן, ירושלים ות"א, ע"מ 374:
"כפעיל בתאי הסטודנטים "הליברלים" וכחבר כנסת מטעם מפלגה זו חשבתי שהתפיסה המחקרית ותדמית הציבורית של מפלגה זו הן שגויות: תדמית של מפלגה פרזיטית בעל מנהיגות חיוורת חסרת עמוד שדרה ובסיס אלקטוראלי"(עמ' 9), מסביר זייגרמן את רציונל מחקרו, כחוקר משתתף פוליטית, מה שהביאו לכתיבת דוקטורט: "ההשלכות הפוליטיות של מיזוגים מפלגתיים,מסגרת עיון וחקר המקרה: הפלגה "הליברלית" בישראל"(עמ' 10).
מבחינה מחקרית עומדת מפלגת "הציונים הכללים" שהפכה בשנות השישים ל"מפלגה הליברלית" במרכז הספר כש"הטענה המהותית בספר היא שתרומתה של המפלגה "הליברלית" הייתה תנאי הכרחי להשגת השלטון בישראל על-ידי הליכוד בראשות מנחם בגין".
כאן עולות שאלת המחקר הבסיסית:
מהן ההשלכות הפוליטיות של חבירה, המתקיימת בין שתי מפלגות שקיים שוני ביניהן במבנה הארגוני, במערך האידיאולוגי, בקהלי היעד ובהיסטוריה הפרלמנטרית?. מדובר בחבירה לא לצורך העלאת הסיכוי לעבור את אחוז החסימה אלא ליצור "פרוטו-קואליציה" (ויליאם רייקר), להשגת השלטון.
הספר בוחן הן את המיזוג משנת 1961 שבין הציונים הכלליים למפלגה הפוגרסיבית, שיצר את המפלגה הליברלית והן את המיזוג בינה לחירות שיצר את גח"ל, ולבסוף את הקמת הליכוד ב-1973. הצלחה או כישלון מיזוג מפלגות תלויה במידה רבה "בחבירה בין מפלגות שאינן מתחרות על פלחי בוחרים הממוקמים באותו מימד, אלא על מפלגות המצליחות לגייס תומכים כל אחת בממד שבו היא "מתמחה" (עמ' 28).
זייגרמן מוצא דמיון בכך למודל המסביר הצלחת פירמות של עורכי דין ורואי חשבון לפי תפיסת אנתוני דאונס "שמפלגות במערכת האלקטוראלית שואפות לזכות בנתח שוק מקסימאלי, והן מונעות על-ידי מקסימיזציה של קולות ובנקודת זמן נתונה, כלומר מועד הבחירות"(עמ' 29). השורה התחתונה היא הטענה ש" המוצר הסופי שנוצר כתוצאה מהמשא והמתן שונה וחדש מזה שנוצר על-ידי מפלגות A ו- B בנפרד "(עמ' 31).
במקום אחר טוען המחבר ש"הצלחת מיזוגי מפלגות תלויה בכך שהישגיהם באזורי בחבירה ובמגזרים אינם זהים, ויש שוני בהדגשים האידיאולוגים של שתי המפלגות... הסיכוי של מיזוג של שתי מפלגות להרחיק את המפלגה הדומיננטית מעמדת החציון ולגבור עליה בבחירות גדול, כשהחבירה נעשית בין מפלגות שהממדים האידיאולוגים שלהן משלימים זה את זה. כאשר ציבור הבוחרים המצביעים בעבור שתי המפלגות אינו זהה,.קיים סיכוי הצלחה גדול"(עמ' 12).
לאור הדמיון בין "הציונים הכללים" למפלגה הפוגרסיבית, לעומת השוני בין הליברלים לחירות, מסביר המחבר מדוע המיזוג הראשון לא שרד יותר מקדנציה אחת, אבל למרות השוני בין חירות למפלגה הליברלית הוא מסביר ש"מבנה המערכת הפוליטית לא אפשר לגח"ל השגת ניצחון במערכות הבחירות של 1965 ו-1969. השיטה היחסית הנהוגה בארץ הציבה במרכז המפה כמה מפלגות. בבחירות 1965 ניצבו במרכז המפה רפ"י, הפוגרסיבית, ואפילו מפא"י נחשבה במידת מה כמפלגת מרכז.
תנועת "החרות" זכתה למקסם את האלקטורט שלה. לעומת זאת, הציפייה שהאלקטורט " הליברלי" יתמוך בגח"ל התבדתה: חלק גדול ממנו תמך במפלגות המרכז האחרות. גח"ל לא הצליח במערכות בחירות אלו לשכנע את ציבור בוחרי המרכז, שתנועת " החרות" אכן מיתנה את האידיאולוגיה שלה ועזבה את הקצה הימני. תהליך זה התרחש רק ב-1973 , לאחר שגח"ל התרחב והוקם " הליכוד"(עמ' 41).
כאן כמובן נשארת שאלת השאלות, כיצד מסביר המודל שבונה זייגרמן את אי הצלחתה האלקטוראלית של גח"ל לעומת הצלחת הליכוד?
זייגרמן משתמש במונח לגיטימציה בהקשר זה וטוען שבהסכם גח"ל הועמדה "חרות" " במרכז המפה הפוליטית בישראל. "חרות" קיבלה מ" הליברלים" לגיטימציה"(עמ' 169). לא רק זאת אלא שמקבלת הלגיטימציה ניצבת לדידו במעמד גבוה לעומת נותנת הלגיטימציה עד כדי הטענה ש"למפלגה " הליברלית" נדרשו שלושים שנה כדי להיווכח, שאחרי שהגשימה את חלום המהפך הפוליטי והגיעה לשלטון, היא ביצעה את תפקידה ואין לה עוד תפקיד במפה הפוליטית. לד"ש נדרש פחות משנה כדי להגיע לאותו מצב. בשני המצבים היה בגין הנהנה העיקרי מקיומן ומפעילותן של שתי מפלגות אלה."הליברלים" הביאו את בגין למעגל השלטון, וד"ש גרמה למפולת במחנה השמאל שהביאו למהפך 1977"(עמ' 260.,ראה גם השפעת מלחמת יום כיפור, עמ' 324-325 ).
אולם כאן ניתן לחלץ הסבר שאינו עולה בקנה אחד עם זה של המחבר ולטעון שגח"ל כמיזוג לא מיצה עצמו אלקטוראלית, וזה של הליכוד עשה כן אבל לא בשל הלגיטימציה שנתנה המפלגה הליברלית אלא בשל מספר סיבות ובהן כרסומה של ד"ש בעבודה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת שמובאת בספר ש"תרומת המפלגה "הליברלית" הייתה תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, למהפך שחולל "הליכוד" ב-1977"(עמ' 317), מה שמעקר את עיקר טענת מחקר הספר.
לא ברור מדוע יש בעייתיות בטיעון על משך הגדלת הליכוד כוחו , גם לאחר העלמות ד"ש ( וכי אין קשר ישיר לשתיים?) תוך זכייה ב"נתח גדול יותר מהאלקטורט "הליברלי – מרכזי", ומפליא שהמחבר נזהר בדבריו וגורס ש"אין ספר זה מתיימר לנתח מגמות האלו"(עמ' 325).
קושי מתודולוגי נוסף מצוי בטענה שמאחר ש"המערכת הפוליטית הישראלית היא ייחודית, קשה למצוא מערכות דומות לה בעולם. לכן נבחרה המתודולוגיה של חקר מקרה יחיד בונה השערה. קשה במקרה כזה לבחור מתודולוגיה השוואתית"(שם). אולם בסיכום הספר הוא גורס ש"בספר זה נעשה ניסיון לשלב את המחקר הכמותי והמחקר איכותי. על סמך ניתוח דפוסי הצבעה מוצגת תיאוריה בנושא מיזוגי מפלגות, חקר המקרה מנסה לאושש תיאוריה זו ופותח פתח למחקרים השוואתיים רחבים בנושא"(עמ' 326-327).
אולם למרות הביקורת על הספר יש לתו תרומה בעיקר בשרטוט ההתגבשות של הליברליזם הציוני. תחילת הדרך כנראה מצויה בהקמת "הסתדרות האזרח" (1918), הקמת שני זרמים ציוניים כללים בשנת 1935" זרם א' שנקרא "ההתאחדות העולמית של הציונים הכליים", וזרם ב', שנקרא "ברית הציונים הכלליים"(עמ' 57). בשנת 1954 הפכו "הציונים הכללים" למפלגה הראשונה שקיימה בחירות אישיות בסניפים (עמ' 101. על הציונים הכלליים כמפלגה פוליטית מהקמת המדינה ועד 1959 ראה עמ' 82- 124).
טרם הקמת הליכוד היו מחשבות על יצירת מערך מפלגתי בהשתתפות גח"ל (אפילו ללא חרות) רפ"י והמרכז החופשי (עמ' 179- 181), כשלהקמת הליכוד קדמה התארגנות תא סטודנטים מאוחד של גח"ל, המרכז החופשי והרשימה הממלכתית באוניברסיטה העברית (עמ' 221).
המחבר מגמד את חלקו של אריק שרון בהקמת הליכוד ואליבא דיוסף תמיר "הליכוד" היה קם גם אילולא שרון"(עמ' 226), למרות שרטוט המחבר את המפלגה הליברלית כנושאת את דגל הליברליזם (בעוד חרות מייצגת את הפועלים ומדגישה את החקיקה הסוציאלית, עמ' 82), והסתמכות על פרופ' יעקב טלמון בעמידה על הליברליזם של המפלגה הציונית, יש בכל זאת מקום לשלוש הערות:
- לא הציונים הכלליים ולא המפלגה הליברלית צידדו בלאום אזרחי המובן מאוד מתפיסת האידיאולוגיה הליברלית.
- תפיסתן המפלגתית הייתה כלכלית צרה ולא ליברלית עמוקה שלא לדבר שלא הייתה ליברטיאנית.
- דווקא בתקופת שלטון הליכוד (1980),ו-(2011), קמו מהתרסה ליברלית שתי תנועות: הראשונה "תנועת עצמאות" בראשות פרופ' עזרה זוהר והשנייה המפלגה הליברלית החדשה שרצה בבחירות 2013 יחד עם רשימת עלה ירוק.
אך למרות זאת יש בספר זה מספיק מידע כדי שיהיה ספר עזר משמעותי לתלמידי מדע המדינה.
