הלבד הוא בר סיכוי רק אם הוא ביחד

ההיסטוריה מקדימה את כותביה ובוודאי את פרשניה. היא אינה מביטה לאחור כדי להשוות עצמה למה שכבר היה וכבר פורש וכבר ירד והועלה שוב אין ספור פעמים על שולחן ניתוחי הפוסט מורטם. אי-אפשר כמובן למחוק מספרי החוכמה את הפסוק "מה שהיה הוא שיהיה", אף על-פי שכל מה שיהיה אי-אפשר לו שכבר היה. ועל כן צריך לצפות כי הדרמה הבינלאומית המתרחשת בימים אלה מול עיני העולם כולו על הבמה הסורית, יזמן סביב לשולחן הוירטואלי של מומחי האקטואליה הגלובלית את טובי האנליסטים של העבר כדי לכפות על המציאות אותה אין הם יכולים להקיף את המאפיינים של המציאות שכבר חלפה מן העולם.

תעשיית החדשות משולה למולך ענק שאי-אפשר להשביע את רעבונו והוא תובע בשר האירוע עוד בטרם קרם עור וגידים. אין לו כמובן זמן להמתין למה שיתפתח במערכות הבאות בסוריה. אי-אפשר לו כלל לדון בשעת מעשה על המשמעות של איום צבאי שמחיש הטלת נשק דיפלומטי למערכה. הוא יבלע את האיום שלא מומש - ככשלון, מפני שהוא לא מומש. אין לו את היכולת להתבונן בצי אמריקני על חופי סוריה כפי שאולי מתבוננים בו הרוסים והסורים. הם רואים אולי כי הצי הזה נחוש לירות והם מקדימים רפואת שיחות למכת טילים. החדשות קצרות הרוח רואות כי האוניות לא ירו ומשכנעות את המולך הרעב כי אם לא ירו גם לא יירו.

כללי המשחק החדש

לא בטוח כלל כי טהרן לומדת מכך כי כל הנדרים האמריקנים הם בטלים ומבוטלים ולא יארע לה דבר אם תתחמש גם הלכה גם למעשה בנשק גרעיני. משביעים את המולך בנבואות כי טהרן, כפי שהיא מוכרת, לועגת לנשיא הפאציפיסטי שאפילו שהוא אומר קו אדום הוא נשאר עיוור צבעים. אך יתכן כי להפך, כי הם ראו את הצי הערוך לתקוף, ומאמינים כי כן יעשה אם ההסכמים לא יבשילו לפירוק הרעל הכימי ועל כן יירו גם על סוריה וגם על טהרן אם זו לא תבלום את שאיפותיה הניציות. המולך מעדיף לבלוע מיד את אמריקה רכת השילדה, התבוסתנית. הוא לא ממתין לברר אם לא אירע משהו חדש לחלוטין בעולם.

רוסיה אינה המעצמה שהייתה. בעבר, השאלה מי ימצמץ ראשון הייתה רלוונטית. היום? לא בטוח כלל ועיקר. אין לרוסיה יכולת להביא את ארצות הברית לכלל מיצמוץ. האינטרס שלה הוא להציל מתוך ההיערכות הגלובאלית החדשה את כבודה, את מעמדה, את החרדה שלה מפני האיום האיסלאמי על הממלכה שלה. היא אינה יכולה לאיים בירי כי היא לא תיאמן, ולכן היא תתמודד מול האיום האמריקני, בו היא מאמינה, באיום דיפלומאטי בו ארצות הברית מאמינה. זה לא היה עדיין. זה משחק חדש. זה אומר כי קונפליקטים גלובליים שהתנהלו על סף העימות הצבאי עשויים להתנהל בעתיד על סף האיום המדיני.

המולך דורש לדעת היום מי זכה במאבק. אבל הוא לא מבין יותר מה המאבק ונחפז לקבוע כי פוטין עושה בית ספר לאובמה ואינו מחכה לראות אם אולי להפך, אובמה עשה בית ספר לפוטין ואולי, וכנראה כך, איש לא עושה יותר בית ספר לאיש כי יש שחקן חדש בזירה וזה הקהל, הציבור והרשתות החברתיות. הדמוקרטיה הפצועה אומנם בכל פצע וחבורה המנויים בספרי הטראומות הרפואיות אבל הקיימת בכל זאת, ואינה נותנת לקברניטים מנדט לשלוח ילדים למות בשדה הקרב.

המולך לא רואה את המציאות החדשה

המולך עיוור. הוא אינו רואה כי סוריה אינה בסוריה עוד. היא בכל העולם כולו. היא באירופה. היא בארצות הברית. היא בעמי ערב. אסד יכול היה ללכת כל הדרך אל טבח אזרחיו והעולם, ציני וחסר אונים - תערובת קטלנית - כפי שהיה, לא ידע אם לעשות דבר ואיך לעשות דבר. אולם ברגע בו תקף בנשק לא קונבנציונאלי הוא הפך את האנושות כולה למעורבת, לא רק מפני רגישותה ההומאנית אלא מפני שתובנה כי אם נשק בלתי קונבנציונאלי בעולם בו אין יותר איזון בין המעצמות עובר בלא תגובה קולקטיבית חד-משמעית, עלול הנשק הזה לזלוג אל תוך כל מתחם מדינתי, והוא מאיים על אמריקה ועל רוסיה במידה שווה אף על-פי שהאינטרסים שלהן שונים. המולך לא רואה את המציאות החדשה הזאת. הוא רוצה חדשות עכשיו. החדשות עכשיו הן לדידו שמה שהיה הוא שיהיה. רוסיה הצארית או הסטאליניסטית שבה לכוחה. אמריקה המתבדלת, המוכה רפיון ליבראלי נסוגה למינכן של צ'מברליין. אלה הם כמובן הבלים. אבל המולך רעב.

צריכים להמתין למערכות הבאות של המחזה. הלקחים כאילו הנלמד הוא שאין לנו על מי לסמוך בעולם הזה אלא על עצמנו, הם סטריליים. ההיפך הוא אולי נכון יותר. אם רוסיה וארצות הברית והעולם כולו לבד מן הטרור הראדיקאלי שידו בכל ויד כל אדם בו, מגיעים למסקנה כי איום בכוח, אמין, נחוש, הוא נשק העידן הזה שכוחו גדול מכוח התקיפה הממומשת, אזי נשק ההסכמה הזאת הופך לבינלאומי ואי-אפשר לא להשתלב בשימוש בו, והלבד הוא בר סיכוי רק אם הוא ביחד.