התפתחותה של מגמת "כלכלת שוק עולמי חופשי" ושל חברות רב-לאומיות מביאה לצד שביעות רצון חומרית, נוחות קיומית, הישגים מדהימים בתחום המדע והטכנולוגיה, שפע של מידע וידע המתעדכנים כל שנייה, שפע של דימויים וריגושים, שפע של מוצרים, קצב מטורף של שינויים, התפתחות זו מביאה גם ניתוק בן אישי (הפייסבוק, איסטגרם, הטוויטר ועוד, כולם הזההות החדשה של אדם), התמכרויות, חולאים כמו דיכאון, הפחתת ערך עצמנו,
אינדיבידואליזם, אגואיזם ולוחמנות ולכן, לא מפתיע שהרבה מאוד ארגונים/עסקים/עיריות (הבחירות בפתח) מתייחסים לציבור ולעובדים כאל פיונים על לוח המשחק הכלכלי והאינטרס האישי.
טבע, בז"ן, בתי הזיקוק, ECI, בטר פלייס, HP, פליקסטרוניקס,
אפריקה ישראל, תשובה וחברות נוספות שפיטרו מאות עובדים או עשו 'תספורות' בסכומי עתק של מיליארדי שקלים, הן הדוגמה לכך. ראשי ערים שחשודים בפלילים הם הדוגמה לכך. מדינה שלמה עם יוקר מחייה מרקיע לשמיים, היא הדוגמה לכך. פוליטיקאים רבים מנופחים ממילים חמות אבל ללא קבלות אמיתיות, הם ההוכחה לכך. החזירות החומרית, הראוותנות, בעיות בקבלת החלטות וסדרי עדיפויות, איבוד המצפון בעל ערכים אנושיים, שוויוניים עם ערבות הדדית, שררה, כוחנות, ביורוקרטיה מסואבת, הביאו את כולנו אל סף משבר לא רק כלכלי, כי אם בעיקר משבר עמוק של מהות אדם, של משמעות קיומית, של רוח העשייה.
המשבר הכלכלי והערכי שפוקד אותנו ואת העולם, מצהיר בקול צלול ורם כי הוא בא להיות כאן עד שנלמד לשנות קונספטים, תהליכים וכלים שעשו אותנו לרווחיים ומצליחים עד היום. הזרמת כספים לחברות ושווקים היא כולה פלסטר זמני שלא יפתור את הבעיות העמוקות. פיטורי עובדים (אף פעם כמעט לא מנכלים או מועצת מנהלים) בשם היעילות (דומה לכל תוכניות הדיאטה) מגלים אמת מרה שעובדים הם בעצם כלי שרת בידי בעלי ההון; הם מצטרפים ללוח המשחק או נזרקים ממנו לפי הצרכים של בעלי המניות. כי חומר לא יכול להיות קביים וחומת מגן איתנה בעיתות של סערה. כי ליטופי אגו בעת שפע, מתגלים כמסכת של חיזיון. קריטריונים מסורתיים כמו כסף, רכוש וכד', לאט לאט מאבדים גובה כפרמטרים של אושר. מאמצים הנעשים כיום בניסיון לנצח, או בניסיון לשמר ידע וכישרונות, לשלוט במצבים ובאנשים, אינם אלא בזבוז זמן ומשאבים. הכל מתפרק מכיוון ששום נושא אינו חשוב דיו על-מנת שישמש מצפן.
אנחנו פוחדים
אנחנו נדרשים לשינויים דרמטיים, הפוכים להרגל ולידע שלנו, כי המציאות משתנה. להפתעתכם, אינני מאשימה במשברים המתרחשים עלינו בעלי איגודים, מנהלי ארגונים, בעלי תפקידים ציבוריים, מועצות מנהלים. הם מנצלים הזדמנויות ופועלים לטובת האינטרס שלהם עצמם כי:
אנחנו הסכמנו שלא במודע (ואולי כן) להיות אסירים עם חפתי זהב של בעלי השליטה. בחרנו לשרוד במקום לפעול על-פי צו המהות שלנו. איננו מאמינים כי מגיע לנו שוויון ערך בהשוואה למנהלים הבכירים ובעלי המניות (שכחנו את העוצמה שאנחנו). אנחנו מרשים לבכירים למרוח אותנו כי אנחנו פוחדים שנישאר ללא היכולת לשלם משכנתה ולתמוך במשפחה.
אנחנו ניגשים לחיים מבעד למספרי שורה תחתונה במקום להיות בני אדם שגישתם לחיים היא פואטית. בני אדם שמעיזים להכריז את מי שהם כל יום מחדש ולא מתנהלים מתוך ציפיות. בני אדם שבאים ליחד מתוך אהבה וחסד ולא מתוך כוחנות, ניצול ופחד.
אבל, דווקא משברים אלה שמביאים לחרדה קיומית, הם הזדמנות לטרנספורמציה. האם נמשיך לסרב לראות את ההזדמנויות? האם נמשיך לבחור בכאב, באימה, בתסכול ובייאוש כדרך חיים? האם נמשיך לסרב להקשיב לקריאת הנשמה המבקשת שנשיג את מהותנו העוצמתית? האם נמשיך להתנהל בחיים כמתים מהלכים? האם נמשיך להיות צמאים ורעבים, מותנים בסיפוקים רגעיים למרות שהמציאות בתוכה אנחנו מתקיימים היא מציאות של שפע אינסופי (מצחיק אותי לשמוע שדגים בים צמאים)? האם נמשיך לפזר את האנרגיה היפה שלנו באופן לא מודע בדומה לכסף קטן? האם נאפשר למערבולות הארציות למשוך אותנו למטה?
