|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

דרך רבין ומורשתו - פרק 32

פוסט-טראומת אוסלו

פרק שלושים ושניים, אחרון בסדרה, מספרו/מחקרו של ד"ר אורי מילשטיין, החושף את יצחק רבין האמיתי בפרק: תהליכי הקריסה המתמידים של מערכת הביטחון הישראלית; חוסר יכולתו של צה"ל לגבות מטרות לאומיות; נצחון החיזבאללה על צה"ל במלחמת דרום לבנון כשרבין היה ראש ממשלה; התהליכים המניפולטיביים שקדמו להסכם אוסלו ושבהם ביילין ופרס הובילו באף את רבין; והבריחות מדרום לבנון ומגוש קטיף
10/01/2014  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   דרך רבין ומורשתו   |   תגובות
ערפאת, קלינטון ורבין. הסכמי אוסלו [צילום: לע"מ]

לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן

מדינה בקריסה מתמדת

עם תום מלחמת העצמאות מצאה ישראל את עצמה בלא תפיסה ביטחונית רלוונטית. הרבה סיבות לכך, והאשם העיקרי נופל על בן-גוריון, שלא הכין "יורשים" – כלומר, את דור המנהיגים שימשיכו את דרכו לאחר שיפרוש ויַחלקו אתו את השלטון בתקופת חפיפה. הכנת דור יורשים היא בעיה בכל משטר, ובמיוחד במשטר דמוקרטי. הבעיה מחריפה עוד יותר במשטר שהוא דמוקרטי בצורתו, ולמעשה הנו דיקטטורה אישית באופיו. בן-גוריון התכוון להיות שליט-יחיד. את האחרים היה מוכן לשתף רק בתפקידי-משנה, כעוזרים וכמבצעים את מדיניותו, שבתחום הביטחוני הייתה חובבנית. את שורת היורשים הוא מילא באנשים שלא הוכשרו לחשיבה אסטרטגית. אומנם היה דור-ביניים של לוי אשכול ושל גולדה מאיר, אך אף אלה לא היו ברמה של בן-גוריון. הם לא התאימו לנסיבות הקשות של מדינת ישראל, וגם לא הכינו את יורשיהם – הם רק בחרו מהמצאי שסיפק להם בן-גוריון, גם אם רצונם היה לעשות משהו "אחר".

ברם, לא צריך להגזים בהערכת גאוניותו של בן-גוריון, ובוודאי שלא בתחום הצבאי-ביטחוני. לקראת מלחמת העצמאות נותרה תפיסתו בתוך קבוצת הייחוס של ה"מרד הערבי" שבמחצית השנייה של שנות השלושים. הוא התכוון להקים צבא מקצועי, במתכונת הצבא הבריטי, כיוון שהצבא הזה דיכא בקלות (וגם באכזריות) את המרד, ובינתיים קיווה להחזיק מעמד בעזרת הכוחות הבלתי-סדירים, או הסדירים-למחצה, של ה"הגנה", לרבות החטיבה המגויסת שלה – הפלמ"ח. זו הייתה תוכניתו הבסיסית, והתווסף אליה פן מפלגתי: הפלמ"ח היה מזוהה עם האגף השמאלני (חברתית) של הציונות הסוציאליסטית. בן-גוריון לא הבין את הסיבה המובנית לכך: צעירים המתנדבים לצבא ייטו לרדיקליזם. גם ה"צבא המקצועי", כפי שהוא בנה, היה "מפלגתי-פוליטי", בדגם של דמוקרטיות מערביות (דוגמת הצבא הבריטי). לפיכך, צה"ל נעשה כעין מוצר כלאיים: הוכרז להיות מקצועי-ממלכתי לכאורה, אך היה מפלגתי-אידיאולוגי הלכה למעשה.

כיוון שהמדובר במלחמות, אי-אפשר להתעלם מהצד שכנגד. גם ביחס לצד הערבי הייתה לבן-גוריון תבנית שירש מראשוני הציונות ומהתפיסה האירופית לגבי ה"ילידים". מבחינת בן-גוריון, ה"ערבים" התחלקו לשלושה:

  • א. היו "שליטים" במדינות השכנות, שהיו להם "צבאות". המסוכן מכולם היה עבדאללה, מלך עבר ירדן, כיוון של"לגיון הערבי" שלו היה פיקוד בריטי מקצועי. בן-גוריון סבר, שהשליטים הערביים לא יֵצאו מגדרם להילחם למען ערביי ארץ-ישראל, ולא יסכנו את צבאותיהם, הקטנים ממילא. הוא גם רצה לרפד את מדינת ישראל בהסכמים חשאיים – כגון הסכם עם עבדאללה, שלפיו יחולק השטח של "המדינה הערבית" (שהובטחה בתוכנית החלוקה), ועבדאללה יקבל את כל ירושלים המזרחית תמורת אי-לחימה בפועל. ההסכם היה חייב להיות חשאי, גם משום שלא היה מתקבל ביישוב, ואפילו לא בשמאל הרדיקלי ששפע אנרגיה לאומית בסוף שנות הארבעים.

    ב. היו "מוכתרים" – הנהגה מקומית, שנתפסה כמושחתת מיסודה, ומשום כך גם כלא-מסוכנת. החריגים היו המנהיגים הלוחמניים, כגון משפחת אלחוסייני. למזלם של היהודים, עבד-אלקאדר אלחוסייני, המנהיג הצבאי האמיתי, נהרג בקרב בקסטל ב-8 באפריל 1948.

    ג. היה ה"המון" הערבי, שהיה עדיין אדיש פוליטית ואידיאולוגית, ואותו קיווה לקנות על-ידי ייבוא הקִדמה.

התבנית פעלה, פחות או יותר, במלחמת העצמאות, וגם אחריה, במתכונת של משטר הממשל הצבאי על ערביי המדינה. היא כשלה מול הלוחמה הזעירה, בתחילת שנות החמישים. המדינה לא יכלה להפעיל כוח סדיר לפי הדגם הבריטי של דיכוי המרד, משתי סיבות: א. כוחה היה חלש והמחבלים הסתננו מעבר לגבול. לישראל לא הייתה די עוצמה להכות את המחבלים במדינות ערב. ב. ישראל לא יכלה להרשות לעצמה, מבחינה פנימית ובינלאומית, לנהל מלחמת השמד במחבלים ובנותני חסותם, כפי שהרשתה לעצמה האימפריה הבריטית בשנות השלושים, הרחק מן הבית. חוסר תגובה הולמת החליש את הצבא עוד יותר. באותה תקופה היה רבין, כאמור לעיל, ראש מחלקת המבצעים באגף המטה הכללי, והיה לו חלק נכבד בתפקודו הכושל של צה"ל. התשובה נמצאה ב-1953 בפעולות התגמול עם האתוס של יחידה 101 – תשובה שאפשרה להתגבר על החולשה הפנימית של צה"ל – אך לא פתרה את בעיות הביטחון ואת המבנה הלקוי של הצבא.

האלימות בפעולות התגמול לא עברה את הרף של הפחדת האוכלוסייה, ולוּ הייתה עוברת אותו, היו צפויים לישראל קשיים בינלאומיים, שהיא כאמור חששה מהם. בלית ברירה נבחר מין מסלול עקיף: פעולות התגמול היו אמורות ללחוץ על השליטים הערביים, שהיו אמורים להילחם בטרור. נוסחה זו הניחה שלשליטים אין עניין אמיתי ללחום במדינת ישראל.

אומנם בתחילת שנות החמישים הרגיש בן-גוריון שהתבנית אינה פועלת. הוא הבחין במגמה של "אידיאולוגיזציה" במשטרים הערביים, כתהליך מובנה. כתרופה למכה, הציע בן-גוריון שמדינת ישראל תתרום להם מניסיונה בכינון העצמאות. שיטתו לא פעלה בכל מה שנוגע לערבים, אך זכתה להצלחה לא מעטה במגעים עם אפריקה השחורה – עד שהערבים שכנעו את "ידידיה החדשים של ישראל", שהיא "שלוחת האימפריאליזם האירופי".

גמאל עבד אלנאצר צעד בראש העולם הערבי והכין נוסחה ערבית לסוציאליזם – בכך סלל את הדרך לעזרה מאסיווית רוסית, והעצים את צבאו. כך הגיע למלחמת סיני בסוף שנת 1956. במשבר נקט בן-גוריון קו אסטרטגי מתבקש, כביכול, דהיינו: לחבור למעצמות המערביות נגד חבירת מצרים לברית-המועצות. אלא שבן-גוריון טעה עקרונית בחישוביו. הוא בחר להישען על שתי מעצמות מליגה ב', מעצמות שברית-המועצות וארצות-הברית עשו יד אחת לגרשן מהמזרח התיכון – על חשבון ישראל. שורש הטעות היה בכך שבן-גוריון לא האמין שיש בכוחו של צה"ל להגן לבדו על המדינה ולהכריע צבא מקצועי ערבי. צה"ל השתלט על שטחים נרחבים בסיני, כמעט בלא התנגדות. בקרב היחיד שבו נלחמו המצרים בעקשנות, במיצר המיתלה, התקשתה מולם חטיבת הצנחנים העילית של צה"ל, בפיקודו של מחולל מהפכת ה-101, אריאל שרון, וכל מפקדיה הבכירים כשלו. בייחוד גרוע היה תפקודו של מפקד גדוד הנח"ל המונצח, מרדכי (מוטה גור)1. הדבר לא מנע ממנו לימים להיות רמטכ"ל, שר בריאות וסגן שר הביטחון. ראש הממשלה ושר הביטחון ב-1956, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין, רקחו, מן המלחמה שלא הייתה, עלילת גבורה ומיתוס של תפקוד מקצועי של מערכת הביטחון בכל הרמות. המיתוס הזה העלה, אומנם, בשעתו את המוראל בישראל, אך עם זאת קיבע את חוסר מקצועיותו של צה"ל. הישראלים האמינו שאין מה לשפר צבא "מוצלח" כל כך. וכך התגלגל סיפור הצלחת מבצע קדש לאסון המתמשך של מדינת ישראל. למהלכים הצבאיים הפגומים חברה מערכת דיפלומטית כושלת. התוצאה: אחרי שבן-גוריון הכריז על כוונתו לספח את חצי האי סיני, גורשה משם ישראל בבושת פנים, יחד עם בעלות-בריתה, צרפת ואנגליה, על-ידי קואליציה בלתי-צפויה של ארצות-ברית וברית-המועצות.

המצב נשנה לקראת מלחמת ששת הימים. בן-גוריון, שכבר לא היה ליד הגה השלטון, חשש מאוד מהבידוד הצבאי של ישראל. אז התחיל להתעצם המשבר העמוק ברובד הפיקוד הפוליטי והצבאי של ישראל, אם כי בשלב הראשון, דווקא זה שהביא את הניצחון הגדול. לקראת המלחמה מצאה מדינת ישראל את עצמה במשבר כלכלי-חברתי עמוק – הדבר סימל את הקריסה של האגף הפוליטי של המנהיגות, שהקדימה את קריסת האגף הצבאי. בצבא נשארו עדיין אנרגיות חזקות – אם כי הפעלתן העצמאית (כלומר, ללא תיאום עם הדרג הפוליטי) הייתה הרסנית. האשם העיקרי בהתגלגלות המשבר, עד לנקודת שינוי המצב בסיני וסגירת מְצָרי שארם א-שייח, היה, כאמור, יצחק רבין. כעת המלחמה הייתה בלתי-נמנעת. מצב המדינה עלול היה להיות קשה פי כמה, לוּ גלגלו הערבים את המשבר ברציפות, אלא שהערבים היו בטוחים בכוחם, והעדיפו שהמנהיגות הפוליטית של ישראל תקרוס מאליה תחת הלחץ הפסיכולוגי של האיום המתמשך. בפועל, זה מה שנתן לישראל פסק זמן להתארגנות מחדש: לסלק את היסודות הרפים (אשכול ורבין), לארגן מחדש את המערכת הצבאית, על-ידי צירופם של דיין ושל בר-לב, ולחזק את המבנה הפוליטי על-ידי יצירת ממשלת הליכוד הלאומי. כך יצאה מדינת ישראל מהמשבר.

הערבים למדו את לקחי 1967. והיהודים לעומתם נחו על זרי דפנה, התחמקו מלתחקר את המלחמה וללמוד את לקחיה. בצד הישראלי של המשוואה חלה הידרדרות נוספת – הן באגף הפוליטי והן באגף הצבאי. בקרב הערבים בלט במיוחד סאדאת, שהתגלה כגאון אסטרטגי. הוא הצליח לנהל משחק מתוחכם מול הממשל האמריקני, ובייחוד מול שר החוץ הנרי קיסינג'ר, ולתמרנו כרצונו, בגבולות האפשר. סאדאת בודד את ישראל, וקיסינג'ר, שתומרן היטב, לא השאיר לה כל ברירה, אלא לספוג את המכה הערבית הראשונה. כנראה שקיסינג'ר העריך, כמו רוב הישראלים, שצה"ל יבלום בקלות את המתקפה המצרית, יצא למתקפת- נגד ויכריע את צבא מצרים – זה רק מוכיח שהוא לא היה מומחה באמנות המלחמה כפי שהתיימר להיות. בניגוד למלחמת ששת הימים, גלגל סאדאת את המשבר במהירות – הוא נתן לפיקוד הישראלי להתלבט, להתייסר ולהתעייף, עד לרגע פתיחת המלחמה. סאדאת זכה בניצחון אסטרטגי במלחמת יום הכיפורים, גם אם ישראל יכולה לטעון לניצחון מערכתי. טענה זו לא הפריעה לסאדאת. אדרבה, טענה זו התגלתה כנוחה ומועילה לערבים, כיוון שמנעה מהציבור הישראלי להבין את המצב לאשורו.

בינתיים הידרדר המצב בישראל עוד יותר. הציבור התחיל לחוש בקריסת הרובד הפוליטי של המנהיגות הציונית המסורתית. הוא חיפש תשובה בהעברת השלטון לידי גנרלים בדימוס. אחת ההנחות הסמויות הייתה, שהם מבינים במלחמה ו"ייתנו לצה"ל לנצח". המציאות הייתה רחוקה מאוד מן הציפיות.

רבין עלה לשלטון פעמיים – כל פעם כתקווה שיחזור על נס מלחמת ששת הימים, גם בתחום המדיני וגם בתחום הצבאי. בכהונתו הראשונה התגלה כחסר-אונים. בכהונתו השנייה תפקודו היה גרוע אף יותר. בינתיים חל שינוי נוסף אצל הערבים, ולישראל לא היה בן-גוריון, שיבחין בכך – אם כי יש לציין שבן-גוריון לא ידע לתרגם את אבחנותיו לשינוי רלוונטי בישראל. בשנות השמונים ובשנות התשעים התפתח תהליך של "איסלאמיזציה", או ליתר דיוק של "אמנציפציה איסלאמית", בעולם הערבי. ההתנגדות למערב וביתר-שאת לישראל נותרה בעינה, אך השתנה בסיסה מלאומי לדתי. לישראל לא היה מענה למצב החדש.

צה"ל אינו יכול לגבות מטרות לאומיות

המשבר התפתח בכמה מישורים במקביל, והמנוע העיקרי היה אי-יכולתו של צה"ל לגַבּות מטרות לאומיות שנקבעו על-ידי הממשלה הדמוקרטית. בהדרגה, צמצמה המדינה את המטרות – עד כדי "נסיגה מסודרת", אך הערבים תקפו והכריחו אותה לבצע "נסיגה חד-צדדית", ועוד היד נטויה.

מאמצע שנות השמונים חל מפנה באסטרטגיה של אש"ף. הארגון לא ויתר על מטרותיו, אלא שינה את הטקטיקה להשגתן. נוצר ערוץ קבוע בין ערפאת לשמאל הישראלי. הקשרים הגיעו עד כדי פעולה משותפת נגד הממשל הישראלי. ברית ערפאת-ביילין הגיעה להבשלה בראשית ימי ממשלת רבין השנייה. היו לכך סיבות מבניות. ראשית, אש"ף לא נטש את המאבק המזוין, אלא שינה את ייעודו: הטרור ב"שטחים" ובישראל גופא שולב עם לוחמה זעירה בדרום לבנון, ושניהם נועדו ליצור לחץ מתמיד על ישראל, כדי להאיץ את תהליכי קריסתה הפנימית. לא היה ראש ממשלה שהתאים יותר לאסטרטגיה ערפאתית זו מיצחק רבין.

נראה שבתחילת כהונתו השנייה כראש ממשלה, סבר רבין בתמימות שיוכל להכריע בשדה הקרב גם את החיזבאללה וגם את ערפאת. אבל לצורך ניצחון במלחמה הזעירה היה עליו לחולל מהפכה מנטלית בצה"ל ובחברה כאחד, בדומה ל"מהפכה" של יחידת 101. רבין לא ניחן בתכונות של מחולל מהפכות. בנוסף, שותפיו משמאל לא רצו מהפכה, דווקא משום שהיא הייתה עשויה לחולל ניצחון. לפיכך הם כבלו אותו פוליטית. אישיות חזקה וגורפת מסוגלת לגבור על המכשולים, אך רבין לא היה כזה, הגם שבתוך ממשלתו ישב שמעון פרס, יריבו הנצחי. אומנם נכרתה ביניהם ברית כדי להגיע לשלטון ולהחזיק בו, אך פרס ניהל מדיניות פרטית – כיאה ל"חתרן בלתי-נלאה", כפי שכינהו רבין כעשרים שנה לפני-כן.

לפני כ-150 שנה קבע קארל פון קלאוזביץ את הנוסחה הידועה: "מלחמה היא המשך המדיניות, באמצעים אחרים". מאז התקדמנו, והיום ברור שאין להעדיף מראש מלחמה או מדיניות. ברמתו העליונה, ניהול המדינה כולל את שני המרכיבים האלה וגם מרכיבים אחרים, וכולם מתמזגים ליחידה אחת – לאסטרטגיה רבתי. המרכיבים משפיעים אלה על אלה בקשרים מתמידים ודינמיים, ללא דירוג נוקשה. הקדימות בסדר העדיפויות עוברת ממרכיב אחד לאחר בהתאם לנסיבות. בן-תמותה אינו יכול לנהל את כל התחומים בו-זמנית. לכן נדרש צוות מגובש שיעבוד יחד בתוך מסגרת רעיונית קרובה, יקיים דיאלוג פתוח, ויישא באחריות משותפת. זרימת מידע ("שקיפות", לפי מיכאיל גורבצ'וב) ומידה גדולה של אמון הדדי, הכרחיות לצוות הזה. כל אלה חסרו לצוות המוביל בממשלת רבין, והוא לא היה מסוגל לכפות על האחרים את השקפותיו. הוא התנהל בדרך המקובלת בפוליטיקה הישראלית, כלומר: חילק את עוגת השלטון לנחלות פיאודליות, ונתן לכל "רוזן" חופש לעשות בנחלתו כרצונו וכהבנתו. יש להניח שרבין קיווה לשלוט לפחות בתחום המשא-ומתן עם הערבים, אך פרס הערים עליו וארגן לעצמו ערוץ עוקף באוסלו בירת נורווגיה (נראה ששליחיו ניהלו את מדיניותם הפרטית, וכפו את דעתם עליו. בו בזמן, לממשלה הנורווגית היה אינטרס לזכות ביוקרה בזירה הבינלאומית. הצירוף הזה זיכה את הפלשתינים ביתרון התחלתי, וכפה על ישראל "כניעה מכובדת" בכל הנושאים המהותיים).

"מגלומניה של פקידים"

אלוף אורי שגיא, ראש אמ"ן באותם ימים, כתב בספרו "אורות בערפל":

  • נאלצנו להיאבק כדי לדעת את הנעשה בצד הישראלי, דבר קריטי להערכת המודיעין, ומצאנו את עצמנו מול מגלומניה של פקידים, נבונים ככל שיהיו, אבל אף אחד מהם אינו נושא באחריות להערכת מודיעין, ובוודאי שלא למצב הביטחון שישרור בשטחים לאחר ההסכם. הערתי זו אינה כלפי הפקידים עצמם, כי אם כלפי הממונים עליהם, שיש להם כל הזכות להחליט לבדם, אך עליהם להבין שבמקרה כזה האחריות להחלטתם מתפלגת בצורה שונה2.

לפי שגיא, המודיעין הצבאי היה מנותק מהמשא-ומתן באוסלו, אך ברור שאותם "פקידים מגלומנים" היו מנותקים מהערכות אמ"ן – או, ליתר דיוק, התעלמו מהן, כיוון שהמגלומניה שלהם התבטאה בכך שביצעו מדיניות שהם קבעו לעצמם, מבלי לשאת באחריות למעשיהם בפני העם. רק המנהיגות הלאומית נבחרת על-ידי העם ונושאת באחריות בפניו – זהו היסוד העיקרי של הסדר הדמוקרטי. רבין ידע על "ערוץ אוסלו" בקווים כלליים, אך לא ידע את הפרטים, ולא השכיל להבין שהערוץ הזה עוד עשוי לכפות עליו את רצונו, כשההסכם יתגבש ויוצג לפניו ברגע הקריטי של המשבר הנפשי הבא שלו. המשבר נתגלע בתחילת סתיו 1993.

שגיא לא נקט בשמם של ה"מגלומנים", ולא חשף את כוונותיהם. כדי להבהיר את המצב, נעזרנו בספרו של יאיר הירשפלד, "אוסלו, נוסחה לשלום":

  • במהלך שנות השמונים עשינו –ביילין ואני, יחד עם בועז קרני, נמרוד נוביק ואברהם בורג – שעות רבות בדיון עם ההנהגה הפלשתינית, על הדרך האפשרית לפתיחת משא-ומתן. [...] הדו-שיח עם פייסל חוסיני וחנאן עשראווי [...] התבסס על ההנחה היהירה למדי שרק אנחנו (ביילין, בורג, נוביק, קרני ואני) מבינים את המוצאות והמבואות של קבלת ההחלטות בישראל, ואם אכן רוצים הפלשתינים לנוע קדימה במשא-ומתן, עליהם לנהוג לפי עצתנו3.

ואכן, בעתיד, אבו עלא היה מודע בבירור לצורך לפרוט מלכתחילה על מיתרי אמונותיו של פרס. ["אמונותיו" מוגדרות כדלהלן: "מוחו הרחיק ראות כדי עשרות שנים לעתיד. הוא פיתח תפיסה בהירה איך לבנות מזרח תיכון יציב, שלֵו ומשגשג"]4.

במילים אחרות, חמשת הישראלים הללו חברו לצד שכנגד במשא-ומתן – על-מנת לתמרן את ההנהגה הנבחרת של המדינה לכיוונים שנראו להם.

ידוע שהמשא-ומתן באוסלו נשמר בסוד, ואין לשלול שיטה זו על הסף. אבל נראה שבמקרה הזה הסודיות עברה את גבול המותר במשטר דמוקרטי. הירשפלד הדגיש: "היה עלינו להקפיד על כך, שתהיה בידינו האפשרות המלאה להכחשה" – קרי: אפשרות לשקר לציבור. ואכן, שקרים היו בכל צעד ושעל. אפילו את הטיסות השבועיות לאוסלו דאג הירשפלד להעלים. לצורך זה, אוניברסיטת חיפה עברה על נהלים המקובלים באקדמיה, הנושא סודר בטלפון בין יוסי ביילין לבין פרופ' עליזה שנהר, רקטור האוניברסיטה. השקר הגדול הגיע כשהיה צורך לפנות לציבור הרחב:

  • היה עלינו ליצור מצב בו ייחשבו הוויתורים לא כסימן של חולשה, אלא כאמצעי לשיפור עמדתה של ישראל, בדרך שתגביר את יכולת ההרתעה שלה ותיצור תחושה חדשה של ביטחון ויציבות … [שם, שם]

המידע לרבין צונזר
ביילין. צינזר את המידע [צילום: בוצ'צ'ו]

ייתכן ש"הפקידים המגלומנים" לא ראו פסול בכך, כיוון שכך נהגו גם אחרים: "שמעון שבס, עוזרו הקרוב ביותר [של רבין] … מצהיר כיום, כי רבין שינה את דעתו בעניין אש"ף כבר ב-1988". כמובן, הייתה לו הזכות לשנות את דעתו, אך גם החובה להודיע על כך לבוחריו, ואילו הוא פעל במתכוון ליצור רושם מטעה. "חבורת אוסלו" לא סמכה על ה"שינוי" בדעת רבין:

  • ביילין הנחה אותנו בבירור מה יכולנו לומר ומה לא יכולנו לומר [לפרס ולרבין] ובעת ובעונה אחת הוא שלט בתשומה שזרמה מן המשא-ומתן באוסלו לדו-שיח פרס-רבין [שם, שם]

במילים אחרות: סגן השר ביילין צנזר את המידע שהועבר לממשלה הנבחרת. למותר לומר, שהציבור לא ידע על כך כלל, ועוד פחות ידע על היד המכוונת של גורמים זרים. נראה שהחשובה בהם הייתה ה"קרן לשיתוף פעולה כלכלי" ((ECF שדרכה מימן האיחוד האירופי פלגים פוליטיים בישראל, בהתאם לאינטרסים שלו. יש לשים לב לשם ה"כלכלי", שהוא הטעיה מכוונת – יש קשרים בין כלכלה לפוליטיקה, אך לא במבנה התקני של המדינה המודרנית, המבדילה ביניהם. במקרה שלנו הירשפלד לא היסס לכתוב שקרן כלכלית זו מימנה את מחקרו, "מתלות לתלות הדדית", שבו פותחו גם ארבעה תסריטים של משא-ומתן עתידי.

למעשה, התנהל תהליך אוסלו, לפחות בשלביו הראשונים, כמערכת מתוחכמת ורב-שכבתית של טפלולים (מניפולציות) של דעת הקהל ושל מנהיגיו הנבחרים. לכאורה, שיטה של תרגילים כאלה בדעת הקהל אינה בגדר עבירה על החוק, גם אם היא מסריחה מבחינת האתיקה הדמוקרטית הטהורה. צריך לראות את המצב הסופי. בסיכומו של דבר, נוצר הליך פוליטי, שבו מרמים בכוונה תחילה את הבוחר, וניטלת ממנו היכולת המעשית לקבוע את גורלו, משום שאין יכולת השפעה ללא ידיעת העובדות לאשורן – במילים אחרות: סדר דמוקרטי הוחלף דה-פאקטו בסדר אוליגרכי. זה הפירוש האמיתי למגלומניה של חבורת אוסלו.

כשהתהליך הסמוי של אוסלו התאמץ לבנות מציאות וירטואלית, קרו דברים במציאות האמיתית – עד ששתיהן נפגשו בנקודה מסוימת. בסוף יולי 1993 פתח צה"ל במבצע "דין וחשבון", כדי לשפר את מאזן הכוחות בגזרת לבנון. המבצע תוכנן לפי הדגם של המערכה האמריקנית "סופת המדבר" נגד עירק. כלומר, מכת אש מאסיווית, ומעט פעילות קרקעית, כדי לצמצם את אבדות צה"ל. אלא שהדגם לא הותאם לנסיבות הממשיות בגבול הצפון. האמריקנים הפציצו את המערך הצבאי הקדמי ואת העורף העירקי, כולל תשתית לוגיסטית אזרחית. הפגיעות היו קשות, היכולת הפיקודית של העירקים נהרסה, או שותקה. אחר-כך הופעלו גם כוחות היבשה. צבא ארצות-הברית עמד כחוט השערה לפני הכרעה פוליטית-צבאית, אך נקלע לדילמה הסברתית: הריכוך שהוא ביצע היה "מושלם", והצבא העירקי נסוג בבהלה. עדיין היה צורך בהפצצות בנקודות הקריטיות, אך הצורך הזה היה מובן רק למומחים. נולד חשש פן התקשורת תתייג את הפעולה כ"טבח" או לפחות כפגיעה מיותרת. בנוסף, הקואליציה נגד סאדאם חוסיין הראתה סימני התפרקות, כיוון שהשליטים הערביים לא אבו ליצור תקדים של החלפת משטר ושל דמוקרטיזציה במדינה ערבית. לפיכך, קיבל הצבא האמריקני פקודה לעצור, והניצחון על עירק הוחמץ. אנו מבליטים שתי סיבות אלו, אך היו גם סיבות אחרות, כמובן.

בגבול לבנון המצב היה שונה. ההפצצה הישראלית כוונה נגד הכפרים הסמוכים לגבול, כיוון שבהם נמצאו הבסיסים הקדמיים של חיזבאללה. לא היה מימד עומק, וההפצצות לא יכלו לגרום אבידות משמעותיות לכוח הלוחם. במצב הנתון, הפעולה לא יכלה לגרום ל"מרד" כפריים נגד חיזבאללה. הכוח הקרבי לא הופעל בכלל, ומכאן שהמבצע לא כוון להכרעה צבאית, או להכרעה פוליטית. מבחינתו של הדרג הפוליטי, המלחמה הזעירה התקבלה כמובנת מאליה, והכוונה הייתה רק להקנות לה אופי יותר תרבותי וממוסד. בסוף גובשו מעין הבנות, שלפיהן שני הצדדים יימנעו בעתיד מלפגוע ביישובים, אך תישמר להם ה"זכות" לפגוע בחיילים. כיוון שישראל לא התכוונה ליזום פעולות, היוזמה עברה לצד הערבי. כדי לעמוד בתנאים האלה דרוש צבא העולה על יריבו בכל הפרמטרים האפשריים, ואף מסוגל לספוג מדי פעם מכות כואבות. בפועל, המצב היה שונה, ובעיקר חסרה ישראל את היכולת לספוג אבידות. לפיכך, צה"ל ויישובי הספר הישראלים הפכו לשק-החבטות של קבוצות הגרילה הערביות, מבלי שיכלו להשיב על המכות ומבלי שיכלו ללמוד מהן. מבצע "דין וחשבון" הסתיים אפוא בכישלון אסטרטגי.

רבין מצא במצב הזה משמעות נוספת: הוא שוב נכשל במישור הצבאי, והוא התחיל להבין שפרס וחבורתו הפכו אותו למריונטה חסרת עצמאות פוליטית. מכאן ואילך התחילו להתחבר שני מסלולים הרסניים – של המדינה ושל ראש ממשלתה.

יום החמישי השחור
פרס. אולף ע"י ערפאת [צילום: AP]

כמו ב-1948-1947 ובשנת 1967, גם בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון, קרסו כל הערכותיו של רבין ותפיסותיו: הוא אחראי, כמעט בלעדי, לתבוסת צה"ל באינתיפאדה הראשונה. בדצמבר 1987, כשהיה שר הביטחון בממשלת יצחק שמיר, הוא מצא זמן לבלות שבועיים בארצות-הברית בשיחות מדיניות ובהרצאות. אז החלה הבערה ברצועת עזה. היעדרות ממושכת כזו כשלעצמה הנה מעשה איוולת, שכן מאז הקמתה נמצאת ישראל במלחמת התשה שוחקת, שמדי שנים אחדות היא ניצתת למלחמה סדירה. כשהתחיל המשבר, וניתן היה להתגבר עליו, הוא נעדר מהארץ. בדצמבר 1987 לא הבין רבין מהו תפקידו של שר ביטחון בישראל ומה אחריותו. יצחק שמיר, ממלא-מקומו הזמני, ורב-אלוף דן שומרון, הרמטכ"ל, לא צפו את המתרחש, והעבירו לרבין דיווחים מרגיעים, בין היתר, משום שאלוף פיקוד הדרום ששם התחילה האינתיפאדה, האלוף יצחק מרדכי, לא זיהה את הסיטואציה. הם לא עשו דבר לכבות את הבעירה בעודה באיבה. כשחזר רבין ארצה הם סיפקו לו מידע מסולף בהתאם להבנתם. במחצית השנה הראשונה לאינתיפאדה היה רבין מנותק מהמשמעות האמיתית של ההתרחשות, כפי שהוא עצמו הודה לימים. אחר-כך היה מאוחר להחזיר את השד לבקבוק. ישראל יכלה לעשות זאת רק בהסכמת יאסר ערפאת, שייח' אחמד יאסין וחאפז אלאסד. יוקרת רבין ספגה מכה אנושה, אלא שרוב אנשי התקשורת והפסוודו-אינטלקטואלים המתקרנפים שלנו רצו לחסום את דרכו של שנוא נפשם, אריאל שרון, למשרד הביטחון, ועל כן נמנעו מלבקר את רבין. בתרבות ממשלת האחדות הלאומית ניתן היה להסתיר את תוצאות המכה, אך בנפשו של רבין פנימה היא חוללה שמות.

לאחר שניצח בבחירות, במאי 1992, ומינה את עצמו, בנוסף לראשות הממשלה, לשר הביטחון ולמעשה לרמטכ"ל-על, הוא גמר אומר לדכא את האינתיפאדה. בדצמבר 1992 מלאו לה חמש שנים, ולכל מי שעיניו בראשו ועקב אחרי המאורעות, היה ברור שפת"ח, חמא"ס, ג'יהאד איסלאמי ושאר הארגונים, יציינו את המועד הזה בפיגועים. ניתן היה לצפות שמערכת הביטחון הישראלית תגיע מוכנה לגל הפיגועים הצפוי. אך לא כך היה. בהתנגשויות בקו הדם תפסו המחבלים את צה"ל בלתי-מוכן, וידם הייתה על העליונה. דרמטי מכולם היה אירוע ברצועת עזה, שבו חוליה רכובה של חמא"ס חיסלה קצין ושני חיילי צה"ל, שנסעו בפעילות מבצעית. השלושה שנהרגו אפילו לא פתחו באש, למרות שאנשי חמא"ס ירו עליהם מאחור, מהצד ומלפנים. אחר-כך היה אירוע דומה בחברון, ולבסוף הונחתה על כוחות הביטחון מכה נוספת בלוד, כשאיש משמר הגבול נסים טולדנו נחטף ונרצח.

סיוטי מארס-אפריל 1948, סיוטי מאי 1967 וסיוטי דצמבר 1987 עוררו את הפוסט-טראומה. כבן-גוריון לפני מלחמת ששת הימים, כן גם רבין הגיע למסקנה שאין לסמוך על צה"ל בלוחמה זעירה בחמא"ס, ואימץ את המלצת הרמטכ"ל, אהוד ברק, לגרש 400 מאות פעילי חמא"ס ללבנון. הגירוש נעשה בצורה שלומיאלית, לאחר התערבות בג"ץ, ולא עצר את הפיגועים. אדרבה, הגירוש העלה את קרנו של חמא"ס, השפיל את מדינת ישראל, וגיבש את הנהגת הארגון.

במארס 1993 נפלו סמל יוסי שבתאי ברצועת עזה וסמל אבישר גיתאי סמוך לברקן בשומרון. גל של פיגועי-סכין פשט בכל הארץ. במאי פצעו צעירים ערביים שני צנחנים חמושים, שהובילו מזון לנקודת התצפית שלהם על גג בניין בשכם, נטלו את נשקם, ונמלטו. חמא"ס הביס את רבין. במקביל, הוחרפה הלוחמה הזעירה בדרום לבנון, וחיזבאללה הביס בה ללא תנאי את צה"ל ואת רמטכ"לו אהוד ברק. במאי 1993 נהרגו שם ארבעה צנחנים מאש חבריהם. ביוני נהרגו חמישה חיילים ונפצעו שמונה, בסדרת קרבות זעירים. כדי להציל את צה"ל מהתפוררות מוחלטת באותה הגזרה, בוצע כאמור ביולי מבצע "דין וחשבון", שבו קודמו סוללות ארטילריה לעבר הגבול, ופלטו אש לעבר מאות כפרים לבנוניים. המבצע הסתיים ללא שום הישג. אז התרחש יום החמישי השחור של רבין, התשעה-עשר באוגוסט. באותו יום נפלו שבעה חיילי גולני וגשש אחד בדרום לבנון, ואחד הפצועים מת אחר- כך מפצעיו. את הזעזוע ביטא רפאל איתן, הרמטכ"ל לשעבר, בראיון עיתונאי: "את הרמטכ"ל היה צריך להחליף שלשום. אלוף פיקוד הצפון, יצחק מרדכי, צריך היה להתפטר". רבין הרגיש, שיומו קרב.

בו ביום נערכה הפגישה העשרים של צוות פרס-ביילין באוסלו. רבין, שכל הערכותיו הביטחוניות קרסו, וכל מהלכיו נכשלו, הגיע למסקנה שמערכת הביטחון אינה יכולה לגבות מטרות מדיניות. הוא נענה ללחצים של שר החוץ, ונתן אור ירוק ל"הסכם אוסלו".

חמש שנים אחרי שיוסי ביילין וחבורתו הגיעו להסכם, שבגינו קיבל רבין את פרס נובל, חשף אלוף (מיל') אורי שגיא, ראש אמ"ן דאז, ואחד מתומכי מדיניות אוסלו, בספרו "אורות בערפל", פרטים מדהימים מהתהליך שהוביל להסכם. דברי שגיא מבססים את הטיעון, כי לא כתוצאה של שיקול דעת מעמיק שינה רבין את השקפותיו ואת מדיניותו בשנת 1993, אלא נטשן בחופזה מאחר שהגיע למסקנה כי צה"ל הובס בדרום לבנון.

שגיא הודה כי הוא אחד מאבותיו הרוחניים של ההסכם, וכ"מעריך הלאומי" הרשמי, קבע עוד בסוף 1992, ש"לא ניתן להתקדם אם אש"ף וערפאת לא יוכרו כנציגים בלעדיים של הצד הפלשתיני"5. עם זאת, הוא העריך שערפאת השיג את כל יעדיו בהסכם, כיוון ש"מי שמגדיר לעצמו מטרות, מתקשה פחות בגיבוש הטקטיקה להשגתן, ולעומתו מי שמשתבח בתעלולי משא-ומתן טקטיים, ואינו מבהיר לעצמו עד תום את המטרה [פרס וביילין – א"מ] לא בהכרח מגיע ליעדיו. מבחינתו של ערפאת אוסלו היוותה הצלחה גדולה"6.

מסתבר, לפי שגיא, כי המהלך הראשון בטקטיקה של ערפאת היה לחסל את "תהליך מדריד" של ממשלת שמיר, ששאף להגיע להסכם עם מנהיגי הפלשתינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ולדחוק מהתהליך המדיני את אש"ף-תוניס ואת ערפאת. ערפאת השיג את היעד הזה בניצול ערמומי של העוינות בין רבין לבין פרס וסגנו ביילין. הוא זיהה את המגלומניה ואת חוסר הנאמנות של פרס, והעריך כי שר החוץ הישראלי ועוזריו לא ידווחו בדייקנות על פרטי השיחות לראש הממשלה ולמערכת הביטחון. כך יוכל להשיג מהם מחויבויות, שיהיו בבחינת בכייה לדורות. שגיא כתב:

  • לא ידענו את פרטי ההסכם שהלכו והתגבשו באוסלו. ידעתי על עצם קיום המפגשים עוד טרם שהפרטים הוצגו אפילו לראש הממשלה על-ידי יזמי המהלך. רבין אמר לי בכעס ובזלזול שמה שמתרחש באוסלו זה ניסיון קיקיוני "ולא יצא מזה שום דבר" ... תמהתי על חלקים רבים בהסכם שהיה בהם משום חוסר זהירות ושטחיות7.

לאחר שערפאת אילף את פרס ואת ביילין, והשיג מהם את מבוקשו, הוא ניגש למהלך השני, המדהים באמת: להשיג את הסכמת רבין, למרות שראש הממשלה הצהיר לפני הבחירות, חמישה-עשר חודש לפני-כן, שלא ינהל משא-ומתן עם ערפאת. אף ששגיא והצנזורה השמיטו מידע רב, ניתן להקיש מהספר כי את המידע המלא הראשון על תוכן השיחות בבירת נורווגיה קיבל רבין מערפאת דרך השתלת מידע באמצעות סוכן של אמ"ן. (כך, אגב, נהג בהצלחה נשיא מצרים אנואר סאדאת ביחס ל"קונצפציה", לפני מלחמת יום הכיפורים. ממשלת גולדה מאיר "קנתה" את המידע המוטעה שהעביר אשרף מרואן באמצעות ראש "המוסד" האלוף בדימוס צבי זמיר שקיבל את אישורם של שני ראשי אמ"ן: האלופים אהרון יריב ואלי זעירא. אין חדש תחת השמש.) שגיא כתב שכמה שבועות לפני שנחתמה הטיוטה הראשונה באוסלו (ביולי 1993):

  • הצלחתי לדעת, ואפילו להבין ממקורותיי שלי [סוכנים פלשתינים] שמתרחש משא-ומתן בין ישראלים מסוימים לבין פלשתינים מסוימים ... עם קבלת הידיעות הראשונות עדכנתי את הרמטכ"ל [אהוד ברק], ובהזדמנות הראשונה גם את ראש-הממשלה. בפעמים הראשונות נראה לי רבין מופתע מפרטים לא מעטים. הנימוס האלמנטארי לא מאפשר לי – גם היום – לצטט את דבריו ביחס לנושא, ובעיקר ביחס לחלק מהאנשים8.

שגיא טעה או התחסד. לתגובות המדויקות של רבין יש חשיבות לאומית עליונה בהבנת הדרך האמיתית אל הסכם אוסלו. בדיונים הבאים עם ראש הממשלה על השיחות באוסלו, גילה שגיא שרבין "פחות ביקורתי וכבר לא מקלל [!]"9. שגיא לא הסביר מהם הגורמים שחוללו ברבין את השינוי. לקורא, הגורמים ברורים: מבצע "דין וחשבון" הכושל ונפילת תשעה חיילי צה"ל בדרום לבנון, ב-19 באוגוסט 1993.

שגיא כתב כי שישה ימים אחרי שנחתם מסמך העקרונות באוסלו, הוא השתתף בדיון אסטרטגי בלשכת ראש הממשלה. "יצחק רבין היה נתון במערבולת מדינית ואישית קשה"10. תסמונת ההתמוטטות בתנאי לחץ חזרה והולידה את הסכם אוסלו.

רבין עמד, כמעט ברציפות, בראש מערכת הביטחון של ישראל בעשר השנים שלפני הסכם אוסלו, והטביע את חותמו על כל אחד מתחומיה. בתום עשור התברר לו כי אסון צאלים ב' ומחדלי צה"ל במערת המכפלה מאפיינים את כל תפקודה של מערכת הביטחון. הוא חדל להאמין ביכולתה של ישראל לעמוד במבחנים צבאיים, ונכנס לסחרור של התפרקות מכל תפיסותיו הקודמות.

במהלכיו המדיניים לא הנחו את רבין ערכים הומניסטיים. הוא השתמש ברטוריקה הומניסטית כדי להסוות את מניעיו האמיתיים, שנבעו מקריסת כל תפיסותיו והערכותיו ומאי-נכונותו להודות בשורת משגיו, כפי שהודה באוזנַי עזר ויצמן במאי 1967. מי שהאמין כי קריסת תפיסותיו של רבין הייתה לברכה למדינת ישראל, יבושם לו. מי שסבור כי ראוי לנו שראש ממשלתנו יבין את הוויית הצבא והמלחמה, ויעריך נכונה את המערכת המזרח-תיכונית והבינלאומית, ויהיה די עמיד וקשוח, כך שיוכל לדבוק במשימות שהוא נוטל על עצמו, צריך להיות מודאג מאוד.

הבריחות מדרום לבנון ומגוש קטיף

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל מוכנה לפנות את כל השטחים שכבשה, תמורת שלום מלא עם כל מדינות ערב. יהודה ושומרון אמורות היו לחזור לשלטון ירדני, רמת הגולן – לסוריה, ורצועת עזה – למצרים. ראשי מדינות ערב סירבו והמשיכו את מלחמת ששת הימים במלחמת שש השנים, בהניחן שבמלחמת התשה ידן תהיה על העליונה. במלחמת שש השנים שבין 67' ל-73' ניצחו הערבים את הצבא הישראלי המפואר, כביכול, שבנה רבין, ועל כך תהילתו. החברה הישראלית הותשה, צבאה הסתאב, והישראלים סירבו להכיר בתבוסתם ולהפיק לקחים לקראת המלחמה הבאה. את פרי ניצחונם קצרו מצרים וסוריה במהלומות פתע שהנחיתו על צה"ל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. החברה הישראלית וצה"ל לא התאוששו מאז. התוצאה: אובדן האמונה בהכרעת צבאות ערב; ספק ביכולתה של ישראל לשרוד לאורך זמן במרחב ערבי עוין; נסיגת צה"ל מכל חצי האי סיני ומחלקים מרמת הגולן. הריאליזם הסוציאליסטי הישראלי קבע שצה"ל ניצח במלחמת יום הכיפורים. כך נקבעה מורשת רבין: צבא מידרדר – תפקוד צבאי גרוע – חברה עכשוויסטית מותשת ומסתאבת – תרבות מיתולוגית – אי-הפקת לקחים. במורשת הזאת נקבע שרבין הוא "מר ביטחון" ו"מצביא מהולל". מומנטום מורשת רבין בא לידי ביטוי בכישלונות צה"ל במבצע ליטאני (1978); במלחמת לבנון הראשונה (1982); במלחמת דרום לבנון מול החיזבאללה, ובאינתיפאדה הראשונה. ניצחון החיזבאללה והפלשתינים באינתיפאדה הראשונה ובמלחמת דרום לבנון, כפו על ישראל את הסכם אוסלו, שסופרי חצר ואקדמאים להשכיר קבעו אותו כהישג אדיר. רבין עם שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל.

רצח רבין ב-1995 קיבע את מורשתו הנ"ל. ארבע-עשרה שנים לאחר הרצח ניסח זאת שאול רוזנפלד:

  • מיתוס רבין מורכב למעשה מכמה מיתוסי-משנה – שהבולטים בהם הם "מר ביטחון", "מר שלום", "נקי כפיים" ו"נוטל אחריות" – שחברו להם יחדיו לכדי מורשת. לפחות בתחילת הדרך, "מכירת" המיתוס בשווקים כמעט שלא הותירה לקונה זכות ערעור או סירוב. כך, למשל, סקר שנערך כמה חודשים לאחר הרצח העלה, כי יותר מ-70 אחוז מהציבור ראו ברבין מר ביטחון. תחושה ציבורית זו ניזונה בין השאר מעברו הצבאי ... אך הושפעה במידה רבה גם מטשטוש, הסתרה ושיפוץ של כמה "תיקים ביטחוניים" השרויים עדיין באפלה, ביניהם תפקודו כמפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, בעיקר בקרב בשער הגיא ב-20 באפריל 194811, וכן התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים12.

חמש שנים אחרי הרצח ניצל היורש, אהוד ברק, את מורשתו של הנרצח ואת מותשותה של החברה בישראל, והבטיח במערכת הבחירות לכנסת כי אם יזכה, יפנה את כוחות צה"ל מדרום לבנון. התרגיל עבד, ברק ניצח והיה לראש ממשלה ולשר ביטחון. בשנת 2000 צה"ל ברח מפני החיזבאללה, בהותירו בדרום לבנון ציוד רב, ובהפקירו את בן בריתו, צבא דרום לבנון, לנקמה אכזרית של החיזבאללה. ראוי לזכור שבשנות תבוסת צה"ל במלחמת דרום לבנון היה ברק סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל, ואופן פיקודו הכושל תרם לה רבות. זמן קצר לאחר הבריחה, ובמידה רבה כמסקנה ממנה, פתחו הפלשתינים באינתיפאדה השנייה (אל-אקצה). כראש ממשלה ושר ביטחון נכשל ברק בטיפול במשבר. סימן ראשון לכך היה תקרית קבר יוסף בשכם, והפקרת הלוחם הדרוזי, מדחת יוסף, לדמם למוות. ברק ניסה לסיים את המשבר על-פי מורשת רבו, והציע להעניק ליאסר ערפאת נסיגה כמעט מוחלטת מכל השטחים. בעל פרס נובל הפלשתיני דחה את ההצעה. ממשלת ברק נפלה בבושת פנים, ואריק שרון נבחר לעמוד בראש הממשלה. אבל שרון של תחילת המאה ה-21 לא היה שרון של מהפכת ה-101, של מבצע "אבירי לב" במלחמת יום הכיפורים ושל מלחמת לבנון הראשונה. שרון, שנבחר על סמך תהילתו הצבאית, כדי לדכא את האינתיפאדה, נכשל במשימתו, ברח מגוש קטיף ב-2005 ועקר ממנו את חמשת אלפי המתנחלים היהודים שחיו בו. רבים מהם חיים בישראל כפליטים, עד כתיבת שורות אלה. המחיר לא איחר לבוא: התגברות מלחמת הקסאמים מרצועת עזה, ושתי מערכות נפל של צה"ל: מלחמת לבנון השנייה למול החיזבאללה, ומבצע עופרת יצוקה מול החמא"ס. בשתי מערכות אלה לא רק שצה"ל לא השיג את יעדיו, אלא שהחמא"ס והחיזבאללה יצאו מהם מחוזקים יותר. אכן, מורשת מפוארת הותיר לנו רבין, שאם לא תינטש, עוד תוביל אותנו לחורבן בית שלישי.

________

[בשבוע הבא יתחיל להתפרסם בהמשכים מחקרו של ד"ר אורי מילשטיין על פרשת דיר יאסין, על טבח שיירת "הדסה" בירושלים שנועד לנקום ביהודים על אירועי דיר יאסין, על הטבח שביצעו לוחמי פלמ"ח בערביי הכפר בעין זיתון ליד צפת, ועל הכתיבה המיתולוגית על מלחמת העצמאות שחוללה תרבות ביטחון ירודה בישראל.]

הערות

1. ראו ספרי "ההיסטוריה של הצנחנים", כרך ב', קרב המיתלה, הוצאת שלגי 1985.
2. שגיא, עמ' 181.
3. הירשפלד, עמ' 107-98.
4. שם, עמ' 98-107.
5. שגיא, עמ' 170.
6. שם, עמ' 179.
7. שם, שם.
8. שם, עמ' 186.
9. שם, שם.
10. שם, עמ' 184.
11. מוזר ששאול רוזנפלד סבור שקרב 20 באפריל 1948 "שרוי עדיין באפלה", שהרי הוא פורט בגרסה הראשונה של ספר זה ב-1995: "תיק רבין – איך טפח המיתוס" שיצא לאור חצי שנה לפני הרצח.
12. שאול רוזנפלד, "איפה ישנם עוד מיתוסים כמו המיתוס הזה?" מראה, 6 בנובמבר 2009.

תאריך:  10/01/2014   |   עודכן:  10/01/2014
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
פוסט-טראומת אוסלו
תגובות  [ 148 ] מוצגות   [ 148 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אלפרדו ב'
10/01/14 13:08
 
אביתר בן-צדף
10/01/14 19:10
 
ירון זכאי 1
10/01/14 20:38
 
אורי מילשטיין
10/01/14 21:53
 
סינדרלה
10/01/14 20:46
 
אלפרדו ב'
10/01/14 21:40
 
אלפרדו ב'
10/01/14 21:03
 
אבי22
11/01/14 08:08
 
אביתר בן-צדף
11/01/14 08:52
 
אלפרדו ב'
11/01/14 12:27
 
צורי
11/01/14 14:01
 
אלפרדו ב'
11/01/14 14:56
 
צורי
11/01/14 15:15
 
אלפרדו ב'
11/01/14 16:12
 
הימי
10/01/14 21:46
 
אביתר בן-צדף
11/01/14 14:15
 
אלגו
11/01/14 02:25
 
דר קלאודיה קול
12/01/14 22:48
2
קבלות
10/01/14 13:17
 
מוטי מ.
10/01/14 14:05
 
תגיד לי
10/01/14 14:14
3
סינדרלה
10/01/14 13:47
 
אורי מילשטיין
10/01/14 14:34
4
מוטי מ.
10/01/14 14:01
 
לאווילות של רבין
10/01/14 15:40
5
חבר קיבוץ יגור
10/01/14 14:05
 
צורי
11/01/14 14:07
 
חבר קיבוץ יגור
11/01/14 15:37
6
ראומה
10/01/14 14:38
 
אורי מילשטיין
10/01/14 16:58
 
העם היהודי המיוסר
10/01/14 17:59
 
ביטחונית ירודה
10/01/14 23:50
7
בקו ברלב הממית
10/01/14 14:41
 
והבריחה ל"גבורה"
10/01/14 16:27
 
סינדרלה
10/01/14 18:05
 
אורי מילשטיין
10/01/14 23:09
8
קבלות
10/01/14 14:43
 
תרמילי כדורים
10/01/14 17:14
 
צורי
11/01/14 14:12
 
ירון זכאי 1
10/01/14 20:05
 
קבלות
10/01/14 21:59
 
ירון זכאי 1
11/01/14 17:43
9
צורי
10/01/14 14:57
 
צריך להמשיך
10/01/14 16:22
 
אלפרדו ב'
10/01/14 18:41
 
מקס פאואר
11/01/14 11:51
 
צורי
11/01/14 14:44
 
אלפרדו ב'
11/01/14 18:14
10
ואי לקיחת אחראיות
10/01/14 15:02
 
השמאל
10/01/14 16:53
 
הפולני הגלותי
10/01/14 17:05
11
יעקב ל
10/01/14 15:49
 
מוטי מ.
10/01/14 18:33
 
להשלים
10/01/14 23:04
12
נצר יואב
10/01/14 16:17
13
פועה
10/01/14 16:38
 
מפוכח בלהלה-לנד
10/01/14 18:12
 
לדוגמא
10/01/14 23:21
 
פועה
11/01/14 11:10
 
מרק בריל
10/01/14 18:17
 
פלא יועץ
16/01/14 06:42
 
אורי מילשטיין
17/01/14 10:44
14
ראובן גרפיט
10/01/14 19:23
 
נצר יואב
10/01/14 21:47
 
אורי מילשטיין
10/01/14 22:31
 
נצר יואב
10/01/14 23:12
 
אורי מילשטיין
11/01/14 05:23
 
נצר יואב
12/01/14 20:50
 
סינדרלה
11/01/14 06:28
 
אורי מילשטיין
11/01/14 10:46
15
אלגו
11/01/14 02:03
 
הבונים החופשיים
11/01/14 19:53
16
קורןנאוה טבריה
11/01/14 05:13
 
קבלות
11/01/14 08:47
 
סינדרלה
11/01/14 09:37
 
ברוך שובך לקן
11/01/14 09:41
17
מהצלבת מידע
11/01/14 07:55
18
קורןנאוה טבריה
11/01/14 11:59
19
קורןנאוה טבריה
11/01/14 12:07
20
קורןנאוה טבריה
11/01/14 12:21
21
קורןנאוה טבריה
11/01/14 12:26
22
קורןנאוה טבריה
11/01/14 12:32
23
נפתלי גור אריה
11/01/14 12:46
 
אלפרדו ב'
11/01/14 13:42
 
אורי מילשטיין
11/01/14 16:56
24
קורןנאוה טבריה
11/01/14 12:58
 
לרבין
11/01/14 17:02
 
אלפרדו ב'
11/01/14 19:03
25
קורןנאוה טבריה
11/01/14 13:49
26
קורןנאוה טבריה
11/01/14 14:01
27
קורןנאוה טבריה
11/01/14 14:21
 
דון יוסף נשיא
11/01/14 15:05
28
וטבח יהודים עצום
11/01/14 14:47
29
שתי גדות לירקון
11/01/14 16:05
30
משולם ריקליס
11/01/14 16:34
 
אורי מילשטיין
11/01/14 16:42
 
סלפית ביו"ש ?
11/01/14 17:03
 
משולם ריקליס
11/01/14 18:22
31
חשדנית
11/01/14 17:33
 
ככה הוא חושב!
11/01/14 17:43
 
הנכון הדבר? היית
11/01/14 20:41
 
אורי מילשטיין
11/01/14 22:11
 
אם היה גיבוי ????
12/01/14 08:16
 
איריס כהן
11/01/14 20:47
 
הדר' יחיד בדורו.
11/01/14 23:25
 
איריס כהן
12/01/14 09:10
32
משה, עורך-דין
11/01/14 18:28
 
רשימה חלקית......
11/01/14 20:47
33
ROTEM1111
11/01/14 23:53
 
אורי מילשטיין
12/01/14 06:26
 
אלפרדו ב'
12/01/14 14:28
 
נצר יואב
12/01/14 21:01
34
יואל קורנבלום
12/01/14 01:10
 
ידוע ומשתיקים זאת
12/01/14 19:50
 
שבץ חלובה
15/01/14 06:55
 
אורי מילשטיין
16/01/14 10:17
35
קורןנאוה טבריה
12/01/14 05:03
36
איתן אחד
12/01/14 08:23
 
אורי מילשטיין
12/01/14 14:51
 
אלפרדו ב'
12/01/14 15:03
 
איתן אחד
12/01/14 16:37
37
חייםק'ה
12/01/14 10:19
38
להפציץ את ת"א
12/01/14 18:38
39
יוסף60
12/01/14 19:12
 
אורי מילשטיין
12/01/14 22:45
 
אלפרדו ב'
12/01/14 22:53
40
דר קלאודיה קול
12/01/14 23:01
 
אורי מילשטיין
13/01/14 06:14
41
OFER EL-AL
13/01/14 08:23
 
אורי מילשטיין
13/01/14 11:12
 
אלפרדו ב'
13/01/14 14:23
 
אלפרדו ב'
13/01/14 14:17
42
שבץ חלובה
13/01/14 13:09
43
שבץ חלובה
19/01/14 07:15
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  דרך רבין ומורשתו
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
03/01/2014  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   ספרים
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
27/12/2013  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
20/12/2013  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
06/12/2013  |  אורי מילשטיין  |   תחקירים
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
29/11/2013  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
רשימות נוספות   /   דרך רבין ומורשתו  /  מי ומי  
ברית בן-גוריון-רבין - גיבורי אלטלנה  /  ד"ר אורי מילשטיין
הצלת חייו של מנחם בגין  /  ד"ר אורי מילשטיין
פשע מלחמה: ירי על האונייה "אלטלנה" הבוערת  /  ד"ר אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il