מהפכת הרווחה דרך משקפת הביוגרפיה

ספרו של אבנרי מעביר לנו קריאת כיוון בין השיטין. אנו מבינים, שבהרבה נקודות מפתח בחיי ישראל כ"ץ, זכינו למפנה חברתי, שהמהפכות שהאיש חולל, היו שינוי פני ההיסטוריה. אתה שואל את עצמך: היכן היינו היום ללא כל המעשים שהאיש הזה עשה. אריה אבנרי יודע לרדת לפרטים ולהציג ציוני דרך על פרשת הדרכים, וכך מוארת השליחות שלו ככותב. הספר נכתב מתוך תחושת ייעוד, שיש בסיפור החיים הזה לשמש זרקור לא רק על העבר, אלא גם זרקור לעתיד. המסר הוא, שגיבור הספר היה איש יחיד במינו: שכאן נעשתה היסטוריה.

אנו חשים את הדֵי התקופה, את רחש המאורעות, ואנו רואים במרכז המעגלים המצטלבים זה בזה את האיש ישראל כ"ץ. אריה אבנרי כמו הִפְנים בצורה עמוקה וקלאסית את משמעות אמנות הביוגרפיה: ביו - חיים, גרפיה - כתיבה - זה אומר: כתיבת חיים של אדם. לפנינו דרמה, המסך עולה, וזה סיפור חייו של האיש. אנו בעיצומה של כתיבת קורות, מעבר ממערכה למערכה.

אבנרי מיטיב לתאר את חיי האיש, את המסלול, את הכיוון, את הלבטים, ואנו נסחפים אחר העלילה המרגשת, כאילו קראנו ספר מותח ומרתק. הקריאה הרצופה מלמדת אותנו, שכאן מדובר באדם ממשי, בדמות מורכבת שיש לה שאיפות, יעדים, לבטים, חזון - ובעין הסערה גם משפחתו חשה כל צעד שלו. דפי הספר כמו משדרים לנו, שכאן מדובר בתולדות חייו של איש סגולה. הרקע והפרטים והצלבת האירועים - כל אלה מחזקים בנו את התחושה שזו דמות שחיה במציאות, שהסערות שהיא מחוללת נוגעות בליבת החיים שלנו: שיש בסיפור שלה משהו מן הסיפור שלנו, משהו מן הסיפור של התקופה.

אכן מדובר מצד אחד בתיעוד, ומצד שני בספרות ביוגרפית שיודעת לתת נשמה לכל הפרטים הקטנים. איננו חשים שאנו קוראים עיתון, שלפנינו רק עובדות יבשות. הכל נושם, הכל קם לחיים. כאן מדובר בתיאור אינטימי ומפורט של חיי האדם, ברגשותיה ומחשבותיה של הדמות. כך, למשל, הלבטים שלו כאיש בשירות המדינה שחש הזדהות עם המחאה של הפנתרים. ויש עומק שמעבר לכל: אבנרי בנה ביוגרפיה שאינה רק סיפור האדם שבו היא עוסקת, אלא ביוגרפיה שבאה לשפוך אור דרך הדמות המיוחדת על כל הסביבה שבה חי. אנו נחשפים למאבקים, שהאיש ישראל כ"ץ ניהל הן בתפקידו כמנהל בית-הספר לעבודה סוציאלית, הן כמנכ"ל הביטוח הלאומי, הן כמנהל מכון ברוקדייל - וכל הדרך הארוכה עד שהוא מגיע לפסגת חלומותיו - השר לעבודה ולרווחה.

לרגע לא חדֵלה לנקֵר בּנו השאלה המסקרנת, שאלת מיליון הדולר:
שאלת חיבתו של הביוגרף לגיבור שלו. וזה טבעי, שאנו שואלים תמיד: האם ביוגרף יכול לכתוב על גיבור שאינו אהוב עליו? האם חיבה מוגברת כלפי הגיבור - יש בה להטות את הכתיבה, האם יהיה בביוגרף הכוח לתאר גם מגרעות וטעויות?

אריה אבנרי ידע ללכת בין הטיפות, ואפשר לומר, שהיטיב לשמור על האיזון הנדרש בעת כתיבת ביוגרפיה. הוא יודע להזדהות עם לבטיו של גיבור ספרו, מצליח לחשוף בעדינות את המתח בין יוסף אלמוגי השר הממונה לבין כ"ץ שמסרב לקבל מרות בנושאים שנראים לו חשובים וראויים. אפשר לחוש מידה של אהדה יתרה לגיבור שלו, שמצליח לעמוד איתן מול הלחצים של השר הכול יכול, פנחס ספיר. לרגע אנו שבים לאותם ימים, שבהם פנחס ספיר היה המוציא והמביא, 'ממליך המלכים'.

כותב אבנרי: "תפיסתו הבסיסית של כ"ץ את תפקידו, כמי שעומד בראש מוסד ממלכתי כגוף ציבורי פעיל ולוחם, הייתה ללא ספק חריגה ושונה במהותה מהדגם המצוי שהיה קיים במינהל הישראלי. ניתן היה אולי להמשילה לתפיסתו של מנהל עסקים אמריקני גדול ששואף לכבוש את השוק על-ידי מוצר חדש כדי להפיק את מלוא הרווח האפשרי למען בעלי המניות. במקרה הזה בעלי המניות של כ"ץ לא היו השרים או חברי הכנסת אלא השכבות החלשות. אלה שנזקקו לעזרתו. אלה שלמענם הוא נלחם" - עמוד 284.

לעיתים, יש תחושה של ביקורת סמויה, כאשר כ"ץ חש הזדהות עמוקה עם הפגנות הפנתרים השחורים, והוא מתאר בהקפדה את המעקב של האיש אחר ההתרחשויות. אדי מלכה אחד ה'פנתרים' מתקשר אליו ומזהיר מהטלת בקבוקי תבערה לעבר כמה יעדים. כ"ץ ממהר לדווח למשטרה, אך כאן המשטרה לוקה בעודף ביטחון עצמי - ובשלב מאוחר מושלכים הבקבוקים.

כאן ראוי להביא את דבריה של פרופ' אניטה שפירא, מחברת של ביוגרפיות אחדות: "ביוגרפיה נדרשת למצוא שיווי משקל בין אמפתיה לביקורת: בלי אמפתיה יש חשש לביוגרפיה מרושעת וצינית שעושה עוול למושא שלה. בלי ביקורת היא תגלוש להגיוגרפיה, שיר הלל בלתי אמין הגורם לניכורו של הקורא".

אבנרי ידע לרקוח את המרקחת הנכונה, להביא פרטים נחוצים, לעקוב אחרי מהלכים חשובים, להיזהר מעומס של ציטוטים ופרטים. בביוגרפיה המשובחת שכתב הכל במידה הנכונה, אין לנו תחושה שמציקה כאשר הביוגרף מעמיס פרטים לא נחוצים עד שמתקבלת תחושה שקיבלנו עיסת שמרים שלא תפחה. בביוגרפיה שכתב אריה אבנרי קיבלנו עוגה למופת.

מי שעוקב אחר הדוחות של כ"ץ על מצב העוני מבין שזו אותה פצצת זמן, שמלווה אותנו, פצצה מתקתקת. כשאנו נזכרים בדוחות על מצב העוני, בסיפור המחאה ששלט בתקשורת לפני שנתיים וחצי, ברור לנו, שהנורות האדומות שחשף כ"ץ עדיין דולקות: אנו מבינים, כמה האיש תרם, כמה הוא חסר לנו היום. אנו קוראים את אזהרותיו, את מלחמתו להמשיך ביתר שאת לתיקון הפערים החברתיים ולא להישאר אדיש. כשנחשפים שוב ושוב לסערות הימים ההם, כשזוכרים מה קורה היום, נזכרים במלים של השיר שסיפר לנו על "מראִית הדֶז'ה וו".

אבנרי כביוגרף מצדיע לישראל כ"ץ - ותעודת ההוקרה שלו בסוף הספר, נכתבת באותיות של זהב: "אבל האיש היקר הזה, בעל המבט התמים והחיוך כובש הלבבות, השאיר אחריו יותר מכמה מזכרות. הוא השאיר אחריו חוקים חברתיים שיחזיקו מעמד שנים רבות... הוא השאיר אחריו דרך - לעיתים סלולה, לעתים מחכה עדיין לגמר הסלילה - של השקפה חברתית מתקדמת. של דאגה לפרט, למוגבל, לקשיש, לחסר ההשכלה, לחסר האמצעים. אלו הן המזכרות האמיתיות שהשאיר אחריו ישראל כ"ץ החלוץ החברתי".