בימים אלה אנו עדים לאורגיית תסכול של האופוזיציה בישראל, אורגיה שמביאה את תצוגות האבסורד האופוזיציונית לשיאים חדשים. ראש האופוזיציה, ח"כ הרצוג, עוסק בהטפות מוסר לראש הממשלה על תמיכתו בהגדלת אחוז החסימה בבחירות לכנסת, כאשר הוא עצמו תמך בכך לא מכבר.
שאול מופז הוא "חבר כבוד" במחנה האופוזיציה "המורד" כאשר איש אינו סופר אותו לא בקואליציה ולא באופוזיציה, ובקרב הציבור הוא מנהל את המלחמה הקודמת והולך ומאבד במהירות את מעט הגובה שעוד היה לו.
השמאל, שביסודו הוא אנטי-חרדי, מתחבק חיבוק של סחבקים עם ש"ס ויהדות התורה, ושני הצדדים שוכחים או עורכים מצג שווא של מי ששכחו, שמהלכי ההתרסה שלהם עשויים להביא את הקואליציה תוך זמן קצר, לעריכת "חשבון מאזן" עם שני הסקטורים הללו, חשבון שההנאה הרגעית הנוכחית שלהם מהיכולת להרגיז גורם כזה או אחר, תתגמד לעומת הכאב האמיתי שיפקוד אותם אז. מלחמה היא מלחמה, ובמלחמה אתה יודע איך היא מתחילה, אבל כמעט אף פעם אינך יודע כיצד היא מסתיימת.
במחזה האבסורד הנוכחי מיטיבים להשתטות דווקא "חכמי התורה" הרב
אריה דרעי והעוד מעט רב גפני. שניהם שוכחים:
- שלא הוכרזה עליהם מלחמה, אבל הם בהחלט נקראו לסדר;
- שבעלי הברית הטבעיים שלהם נמצאים דווקא בגוש הימין-מרכז: הימין הלאומי שבבית היהודי הדתי-לאומי, והמסורתיים שהם רוב בין תומכי הימין וחסידי ארץ ישראל. ובמקום לקרוא נכון את התמונה, לשתוק ולהבליג ולתת לזמן לעשות את שלו ולחיים לתקן את שטעון תיקון, הם מקצינים עמדות מכריזים מלחמה ומאיימים ב"פגיעות כואבות" בימין דווקא. הם אינם מבינים, שוכחים או טועים לחשוב, שלאיומיהם יש שיניים. שהרי אם יתן הימין יד לשמאל בכוונה לחוקק סוף-סוף חוקה לישראל, למשל, "צרותיהם" האמיתיות יתחילו רק אז.
מר"צ כבר מזמן אינה מפלגה ציונית, ולכן חבירתה לח"כים הערבים במצג החרמת בית הנבחרים הישראלי, כמעט שאינה מעוררת פליאה או הפתעה - עד כדי כך התרחקה מלב הקונצנזוס היהודי בישראל.
הערבים, במיוחד חברי הכנסת הערבים, הם ערבים. מפעם לפעם מזדמנת להם שעת כושר להסיר את המסווה הממותן שלהם ולגלות את פרצופם האמיתי - והם אינם מחמיצים אף הזדמנות. חשוב שהציבור היהודי בישראל יזכור זאת היטב, והציבור הערבי ימהר לעשות חשבון נפש לגבי השליחים שהוא שולח לכנסת, ואופי התרומה שלהם לשיפור היחסים בין המרוב למיעוט במדינה.
ומחזה האבסורד נמשך והולך, אחרי שהבוז'י שפך את מנת מרורי התסכול שלו על הקואליציה שהחליטה סוף-סוף למשול משום שלכך נבחרה, הוא מארגן חרם על הכנסת לקראת בואו של ראש ממשלת בריטניה לישראל (12.3.14) ונאומו בכנסת. אחרי שתקף בשצף קצף את
נפתלי בנט על שעזב את המליאה שעה שנשיא הפרלמנט האירופי, שולץ, נאם בה ולא התבייש לשקר במצח נחושה, הסניליות או הצביעות של בוז'י ואולי הסיסמה הנדושה שפוליטיקאים מיטיבים לנצל את הזכרון הקצר של הציבור בכדי לספר לו סיפורי בדים, מביאות אותו לפעול בדיוק באותו אופן שהוא עצמו גינה - מבלי שיש לו אפילו את התירוץ הקלוש של בנט; חלם? - לא, אידיוטיזם - בוודאי.
כשעוקבים אחר התנהלות האופוזיציה בימים אלה, קל להבין מדוע נתניהו מוגן מאימתה, ואם יפסיד את השלטון, יהיה זה שוב בגלל שגיאותיו שלו ולא מפני שהאופוזיציה מציגה אלטרנטיבה של ממש. נראה שהאקדמיה ללשון העברית היטיבה לבחור מילה עברית חלופית למילה אופוזיציה - נגדה. כל מה שמצליחה האופוזיציה הנוכחית לומר ו/או לעשות מסתכם אך ורק במילה אחת "נגד". שום רעיון קונסטרוקטיבי, שום יוזמה חדשה, שום חשיבה רעננה בענייני ישראל או בענייני ביטחון ישראל - הכל אותו שטנץ. אפילו בדברים שהיא עצמה תמכה בעבר, גובר עליה יצר ה"נגד" והיא מתיצבת תחת כל עץ רענן עם סיסמה שבלונית זו בווריאציות בנליות שונות.
מבחינה לוגית האבסורד הגדול ביותר מצוי בהתנהלותן של המפלגות החרדיות, ובחבירתן הנלהבת לשתי קבוצות שמטבען הן יריבותיה האידיאולוגיות הקשות: השמאל, בגלל זיקותיו האנטי-דתיות החזקות, והערבים (המוסלמים, בעיקר) בשל היות האיסלאם דת מיסיונרית שעמדתה הבסיסית שואפת לעליונות התאולוגית על-פני כל תאולוגיה אחרת, במיוחד מול מתחרתה הגדולה - היהודית. יצר השנאה העצמית, הממלא תפקיד חשוב בתנועות יהודיות דווקאיות, גובר כנראה גם במפלגות החרדיות על השכל הישר ועל קריאה נכונה של המציאות.
דרעי, שאיבד את הרסן שכפה עליו הרב
עובדיה יוסף, מנצל עד תום את הסתלקותו וסוחף את ש"ס מחדש לעבר שולי החברה והמחלוקת העדתית. ובמקום להמשיך ולקדמה לעבר מרכז הבמה הציבורית כגשר נוסף בין דתיים לחילוניים, בעל אופי שונה מזה הדתי-לאומי אך משלים אותו, הוא מחזיר אותה שנות דור לאחור. גפני מייצג את הקבוצה המקבילה לו ביהדות האשכנזית המיוצגת על-ידי "יהדות התורה", וחרף היותו יהודי נבון בדרך-כלל, מאבד הפעם את הצפון ומפיץ איומים וגינויים לכל עבר, רק מפני שרוב הציבור בישראל מאס בסחטנות הדתית של הדור האחרון. במקום להרפות מעט ולהניח ל"מולך" את אשר ל"מולך", ובדרך שעליה הוא אמון כבר זמן רב, ליצור עקב לצד אגודל נקודות איזון חדשות, הוא מתגרה במזלו ובמזלם של שולחיו...
אילו הייתי צריך לענות על כותרת המאמר כעל שאלה שאינה רטורית, הייתי אומר ששוטה הוא מי ששמח לאידו שלו. הטיפשות הגדולה באמת תהיה, אם שני שחקנים אלה "יתאהבו" ברוח הגבית המכשילה שמספק להם השמאל, ולא יפנימו די מהר שהם משחקים באש.
אפרופו שוטים
הזדמן לידי הבוקר גיליון 12.3.14 של
ידיעות אחרונות, ובמדור "דעות" מצאתי מאמר של
איתן הבר, בעניין מעמדו של ארגון הלובי הפרו-ישראלי הגדול איפא"ק, בארה"ב. וראה זה פלא, רוח הדברים תואמת להפליא את תמונת התנהלות האופוזיציה בכנסת: יהיה מי שידמה לראות בדבריו אבן שמידה אופוזיציונר מתוסכל בראש הממשלה ובממשלה, על שבהתנהלותם מול הממשל מחלישים כביכול את איפא"ק - המשענת הגדולה של ישראל בארה"ב מול הממשל והקונגרס. אלא שכמו חוסר התכלית וחוסר הטעם של מעשי האופוזיציה בכנסת, גם הניתוח של הבר מצוץ מן האצבע.
לא ממשלת ישראל היא המחלישה את איפא"ק בכך שהיא נעזרת בו - לכך הרי נועד. החתרנות האופוזיציונית מבית היא שמחלישה את התמיכה היהודית האמריקנית בישראל, וכשזו נחלשת, גם עוצמתו של איפא"ק נחלשת. בניתוח תהליכים היסטוריים ופוליטיים יש חשיבות רבה להבנת מהו הסובב ומהו המסובב. אבל במנותק מסוגיה זו, עצם העובדה שאיפא"ק נחלש, היא פגיעה בישראל ומי ששמח על הפגיעה משום שהיא מוכיחה כביכול את צדקת טענתו כלפי הממשלה עונה בהחלט על ההגדרה הקודמת לשוטה.
מי שעקב אחר איפא"ק ופעולתו בדורות האחרונים, יודע שהארגון תמך בישראל בהיותה ישראל, מדינת היהודים, ולא משום שבראש הממשלה עמד איש ימין או איש שמאל. איפא"ק תמך בישראל משום שהוא ארגון ציוני ומשום שכיבד את הדמוקרטיה שלה ואת החלטות העם, ונכון נהג.
אבל חולשתו של איפא"ק אינה נובעת רק מהסתה הבאה מכאן ומרעיונות פוסט-ציוניים המבלעים את דעת כולנו. היא בראש וראשונה תולדה של תהליכים פנים אמריקניים, שאין להם ולא כלום עם ישראל. העובדה הבסיסית, המוכחת שוב ושוב בסקרים של מכון "גאלופ", מכון "פיו" ואחרים, היא שהתמיכה בישראל היא מהגבוהות שיש בארה"ב כלפי מדינות אחרות.
חולשתו של איפא"ק נובעת מקרעים בתוך הריקמה היהודית של ארה"ב, קרעים שלעיקרי שבהם - הקמת ארגון "ג'יי סטריט" אחראי השמאל בישראל, בשיתוף עם חוגים ביהדות ארה"ב, שתהליכי ההתבוללות שלהם מזה והחשש פן יבולע להם מצד הגויים שבתוכם הם חיים ומתכוונים להמשיך לחיות ולהתבולל מזה, מנחים את התנהלותם.
כצפוי, מרגע שהפכה הקהילה היהודית בישראל לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, החל מאבק בין ישראל לבין יהדות ארה"ב על ההגמוניה בעולם היהודי. מאבק זה ילך ויחריף ככל שימשכו השינויים הדמוגרפיים והפוליטיים הפנימיים בארה"ב - והם ימשכו. המשך קיומה של ארה"ב תלוי במידה מכרעת בהגירה הזרה אליה, כשליבת המהגרים כיום היא היספנית ואליהם מצטרפים מוסלמים ואסיתיים.
במקביל לכך, שוחקת ההתבוללות היהודית קשות את מעמדה של הקהילה היהודית, שהפלג החרדי קיצוני בה הוא המיעוט שנשמר. לא רק שזהו מיעוט, אלא בדומה לחרדים שלנו הוא דווקאי בראש וראשונה מול הקהילה היהודית המקומית, ובדומה לנטורי קרתא כאן, אנטי ציוני במהותו. המבחן הגדול של איפא"ק עדיין לפניו, והוא יתרחש בדור הקרוב, כאשר הקהילה היהודית הלא חרדית תאבד להתבוללות כמחציתה, והקבוצות האתניות החדשות יהפכו לרוב בארה"ב ויתחילו להיות דומיננטיים הרבה יותר בעיצוב אופייה והתנהלותה, ובכלל זה גם כלפי ישראל [1].
אובמה הוא המבשר הפוליטי המובהק של שינוי זה, וספק אם הרפובליקנים מבינים זאת כהלכה ונערכים לקראת השינוי הממשמש ובא. אם הנשיא הבא יהיה דמוקרטי, ובעיקר אם תהיה זו
הילרי קלינטון, הערכתי היא שארה"ב תעלה על מסלול שאין ממנו דרך חזרה.
חשוב לנו בישראל להבין תהליכים אלה. הם אינם נובעים מישראל או התנהגותה, אבל השפעותיהם יחולו גם על יחסי ישראל-ארה"ב בכלל וישראל יהדות ארה"ב בפרט [2]. כך או כך, אין לאף אחד מאיתנו סיבה לשמוח על עצם התופעה של החלשת איפא"ק, ואפילו לא אם הדבר מוכיח כביכול את "צדקתו". בוודאי שאין על מה לשמוח כשכל התובנות הקשורות לתופעה - שגויות, והפרשן בונה דווקא את התאוריה הפוסט-מודרנית שלו על היסטוריה פוסט-רלוונטית.
נראה שהשמאל וגם הדתיים נלחמים באיוולתם את מלחמות האתמול, ואינם מבינים שהשינויים בעולם - זה שבתוכנו, זה שסביבנו וגם זה שרחוק יותר מאיתנו, מצביעים על מסקנה יסודית אחת - סולידריות יהודית, ולא דווקא הסכמה שבלונית ושימור הסטטוס-קוו הלא קדוש, היא צו השעה, ורק שוטים מנהלים מלחמות סרק ושמחים לאיד זולתם, כאשר המכות הניחתות עלינו מכוונות לכולנו.
