קרי לא משכנע

במאמרו "נתניהו לא משכנע" (28.2.14) תקף עמוס שוקן, מו"ל הארץ, את ראש הממשלה על תביעתו ממחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית. בדבריו עשה שוקן מעשה בלעם: בא לקלל ויצא מברך. גם מי שקודם לכן פקפק בחיוניות התנאי של נתניהו - תנאי הכרחי אך לא מספיק - השתכנע דווקא מדברי שוקן שההיגיון והצדק עם נתניהו.

שוב ושוב משננים לנו שאנו הצד החזק בסכסוך בארץ ישראל ועל כן רק עלינו לוותר. בפועל דווקא הצד האחר הוא החזק. אם מישהו אומר אמת בסכסוך, אין זו ישראל. הצד הערבי נחוש ועקבי בתביעותיו ומצטייר בעולם כאימא האמיתית ממשפט שלמה; ואילו הצד הישראלי, ובעיקר זה המתנשא והקורא לעצמו "מחנה השלום", נראה כאימא הכוזבת והמכזבת, המוכנה לגזור את ילדה, את ארצה.

על כן עבאס ומרעיו מסרבים, בצדק מבחינתם, להכיר במהותה של ישראל - מדינת היהודים. רק בישראל, ובעקבותיה בעולם ה"נאור", מדקלמים את הנוסחה השקרית "שתי מדינות לשני עמים". בניגוד לנתניהו שנלחץ ואמר את הסיסמה השקרית, עבאס מעולם לא אמר כך. הוא עוצר אחרי "שתי מדינות". המשך מצעד האיוולת בתוואי האוסלואידי מוביל ממדינה יהודית ויישות פלשתינית להפך המוחלט: מדינה פלשתינית וישות יהודית...

הסירוב להכיר במהותה של ישראל הוא מובן. הוא מנציח את תביעת השיבה - תביעה, ולא זכות - כלומר את המשך תהליך חיסולה של ישראל, חיסול באש ו/או בדרכי רמייה ו"שלום". בניגוד ליהודים, הנשלטים והמוחלשים על-ידי גישת שלום "עכשיו", להם יש סבלנות. רק מבחינה זאת הזמן פועל לטובתם.

התנגדותם הנחרצת איננה להתנחלויות מעבר ל"קו הירוק" - שרובן המכריע נבנה על קרקעות מדינה - אלא יותר מכך להתנחלויות בתוך ה"קו הירוק" - שחלק גדול מהן שוכן על קרקעות ערביות פרטיות. בראש ובראשונה: תל אביב השוכנת על אדמות שייח' מוניס, סומייל, סלמה, יפו ועוד. כך גם חלק גדול מקיבוצי השמאל.

במאמרו כותב שוקן ש"בדרך כלל כשעושים הסכם שלום בין מדינות נפסקת החתרנות של צד אחד נגד משנהו ואם נגזר שתהיה חתרנות כזאת, לא איזו פיסת נייר שכתובה עליה הכרה במדינת לאום היא שתמנע אותה". האם שוקן מיתמם? הוא הרי אינו תמים, הוא עקבי: כל עמידה של ישראל על צרכיה וזכויותיה - פסולה; כל גחמה ותביעה של האויב - מוצדקת.

שוקן מצדיק את מחמוד עבאס וקובע שהלה "בוודאי לא יכול 'למחוק' אותם [ערביי ישראל] על-ידי כך שיסכים להגדרה שנתניהו דורש". שוקן מכיר ב"אחריות שלו [עבאס] כלפיהם". עבאס מיישם "אחריות" זו, ותובע שחרור רוצחים ערביים ישראלים שפוטים, ושרת המשפטים בועטת בשלטון החוק ומקבלת את התכתיב. לציבור מוכרים סיסמה מפתה: הם שם ואנחנו פה. שוקן מוציא את המרצע מן השק: הם שם והם פה. כלומר: רק יהודים מותר לגרש, למען ה"שלום".

שוקן מסיים בפנייה ישירה לשר החוץ האמריקני: "את זה בוודאי גם ג'ון קרי מבין". תוך ימים ספורים ג'ון קרי הבין, וקבע שדרישתו של נתניהו להכרה בישראל כ"מדינה יהודית" היא שגיאה. קרי פסל את עצמו מלשמש מתווך, לא כל שכן הוגן, בסכסוך בארץ ישראל. כעת כבר דרוש צעד בונה אמון מצידו: שחרור יונתן פולארד.