1. לא כוס התה האמנותי שלי, מיכל נאמן, שהוכתרה ככלת פרס ישראל לאמנות פלסטית השנה. חלק ניכר מעבודתה הוקדש לאמנות מושגית (קונספטואלית). בעיניי, יש משהו לא בוגר באמנות כזאת, אמנות דלה הנזקקת להעצמה באמצעות מילים או משפטים המשולבים בתוכה. מעין קביים רעיוניים. ביצירה כזאת, לא הדימוי החזותי עיקר אלא הרעיון. גם לאחר מכן, נזקקת אמנות זו לגדודי "מביני עניין" שיאירו את עינינו למשמעויות הגנוזות בה.
בסדר. הפרשנות אינה נפרדת מהמעשה האמנותי, אבל מבחנה נעשה לאחר מכן בהליכה המחודשת אל היצירה, והבדיקה אם הפרשנות באמת מאירה את היצירה מתוכה או רק מצמידה לה כותרות חיצוניות, המפארות את הפרשן (חוכמתו, ראייתו ה"פנימית") על חשבון היצירה.
"נאמן בנתה עולם אינטלקטואלי ויצרי שמעמת ומאחה שפה ודימוי, היגיון ומיסטיקה. המהלכים שלה רוויים במתח של המצאות, משחקיות ופרדוקסים שמולידים בתורם פיצול, אימה וחרדת גורל". דברי ועדת הפרס שאחת מחברותיה היא האוצרת שרה ברייטברג-סמל שטבעה בשנות ה-80 את המושג "דלות החומר" ביחס לאמנות הישראלית דאז. בעיניי, המושג הזה יצר אידיאולוגיה מדלות אחרת - הדלות האמנותית עצמה. אתם מוזמנים להתבונן ביצירותיה של נאמן בלי המסכים הפרשניים, ולהתרשם בעצמכם.
2. לפני כשמונה שנים התפרסם ספרה של דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר", שבו ראיינה 29 יוצרים ישראלים על תגובתם לרצח רבין. מטבע הדברים, השיחות גלשו לנושאים רחבים יותר. הקהילה האמנותית הישראלית נחשפה בספר כקהילה הומוגנית שאינה סובלת סטייה מקו מחשבה מסוים, אינדיבידואליסטים קולקטיביים.
לטעמי, הספר הציג אליטה בשקיעתה. ממאפייניה של אליטה הצורך להתפלמס עם היריב האידיאולוגי, כדי להפרות את עצמה, את השיח הציבורי, לשאוב חומרים ולהתיכם פנימה וחוצה. הראיונות בספר גילו קהילה במצב של "גילוי עריות", כלומר קבוצה שחבריה וחברותיה מכירים רק את עצמם ומפרים זה את זה בלבד. זו קהילה המכלה את עצמה משום שאין בה העוצמה הדרושה להתמודד עם דעות אחרות, ולכן בוחרת להתעלם, להדיר ולמחוק את האחר האידיאולוגי.
הדברים הללו נכונים גם לתקשורת הישראלית, לאקדמיה ועוד. בשנים שעשיתי באקדמיה לאמנויות בצלאל, נחרדתי לגלות שהמצב בתחום האמנות הפלסטית הוא החריף והרדיקלי ביותר. רוב החברה הישראלית אינו חשוף לו. באותה תקופה פירסמתי מחקר ("שומרי הסף: על הפוליטיזציה של האסתטי באמנות הישראלית") שבו הצבעתי על שני מנגנונים משלימים שפעלו באמנות הישראלית (ובתחומים נוספים): הדרה (exclusion) והאדרה (glorification). במנגנון הראשון מדירים אוצרי תערוכות, מבקרים וגלריות אמנים טובים, על שום דעותיהם הפוליטיות או כי אינם עונים על הקודים התרבותיים ה"נכונים". במנגנון השני מאדירים אמנים בינוניים ו/או גרועים, המשרתים את הרעיונות התרבותיים והפוליטיים של אותו שבט הגמוני. גם הפרסים הם חלק מהמנגנונים הללו.
אחד הראיונות המרתקים בספר הוקדש למיכל נאמן. בעיניי, דבריה היו אחד השיאים בספר, משום שביטאו את עומק המחלוקת בחברה הישראלית. נאמן הצביעה על שתי עבודות שהציגה לאחר הרצח, האחת "The Simple Art of Murder", והשנייה "הקץ המגולה", שהוא "הרי הנוסחה של הימין".
נאמן התכוונה לביטוי המיוחס לאמורא ר' אבא (בבל, סוף המאה השלישית לספירה), שעלה לארץ ישראל (כשעלה, מסופר שנישק בהתלהבות את סלעי עכו). דניאל שאל בספרו (פרק יב) את המלאך "עד מתי קץ הפלָאות?" ונענה "לֵךְ דָּנִיֵּאל, כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ". חכמינו ניסו להצביע על סימני ה"קץ" המפורסם, זמן גאולת ישראל מהגלות, גאולת העולם מצרותיו וכדומה. אחד המאפיינים המפורסמים ניתן במסכת סנהדרין: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו). לא סתם קץ, אלא "קץ מגולה", ברור לעין כל. לא קץ מיסטי ולא ניסי, לא מקדש היורד משמים ולא משיח רוכב על חמור - אלא שינוי דרסטי במצבה של ארץ ישראל, מחורבן ושממה לפריחה ובנייה. סיוע לכך מובא בדברי יחזקאל שניבא על השיבה מהגלות: כאשר "עמי ישראל" יקרבו לבוא הביתה - אתם, הרי ישראל, תפרחו ותיתנו פירות.
ובכן, "הקץ המגולה" הוא אבחון ריאליסטי ורציונלי. הארץ הייתה שוממה מאות שנים, והחלה לפרוח עם העליות הגדולות, כאֵם ששמרה חלבה לצאצאיה או אישה ששמרה אמונים לאהובה.
3. אבל אצל מיכל נאמן מדובר ב"נוסחה של הימין". ולא סתם ימין: "הרי מה ש
יגאל עמיר רצה לעשות, זה לגלות את הקץ. כך גם עניין ביאת המשיח". ברור שנאמן אינה מכירה את מקור הביטוי "הקץ המגולה". מן הסתם התעכבה על "הקץ" במובן האפוקליפטי. אמנית רצינית, פרופסור במדרשה לאמנות, יכולה לפתוח ספר וללמוד. אבל עדיף לשייך זאת ליגאל עמיר ורצח רבין.
חכו, זה מתפתח. נאמן נהגה לפרק ביצירותיה את השפה להברות. בשלב כלשהו עברה מעברית לאנגלית. לשאלה, מה הייתה הסיבה שעברה לאנגלית, ענתה: "העברית היא שפה שהחולין והקדושה כל כך קרובים בה, עד שבעצם אין אפשרות לדבר עברית... אלא אם אתה יגאל עמיר. הוא מדבר בעברית בלי בעיות, מכיוון שזאת השפה שבה יבוא המשיח..." פנטסטי.
נאמן נגעה בסוגיה כבדה מראשית תחיית העברית. גרשום שלום דיבר עוד ב-1926 על "העוקץ האפוקליפטי" של העברית, ושאל: "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה?" העברית היא שפת העתיקים, ובהכרח "לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם". גם העברית היומיומית מדובבת מבלי משים משמעויות דתיות, משיחיות, לאומיות ורוחניות שנחתמו במילים במהלך ההיסטוריה שלנו. אין להימלט מזה.
אחת העבודות המוקדמות של נאמן נקראה "גדי בחלב אמו". לשאלה, מניין ההיכרות שלה עם התנ"ך, ענתה: "אני לא פנימית לתנ"ך, למרות שאבי היה חוקר תנ"ך. 'גדי בחלב אמו' הוא ביטוי שאני משתמשת בו, אך הוא
זר לי. הזר הוא פנימי. זה הזר מבפנים". אכן, ה"בריחה" מהתהום של השפה העברית היא "בחירה" בעמדה תרבותית לעומתית למסורת העם. היא אתגר. על האתגר הזה שמיכל נאמן הציבה בפנינו, מגיע לה בהחלט פרס ישראל.
