שופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
רון שפירא, ספג לאחרונה ביקורת תקשורתית על החלטתו לחייב כמה עשרות דייגים בתשלום הוצאות בסך 4.6 מיליון שקל. הכיצד? דייגים מסכנים, שכל "חטאם" הוא שתבעו פיצוי על כך שחלו בעת שדגו במימיו המזוהמים של הירקון, ישלמו כזה סכום עתק? האם פסו ההיגיון והחמלה מן הארץ?
אלא שמי שתקפו את שפירא, לא קראו - ובוודאי שלא לעומק - את הכרעת דינו ואת החלטתו בנוגע לגובה הפיצויים. אם היו עושים זאת, היו מגלים ש-90% מן ההוצאות הוטלו על כמה עשרות דייגים שכלל לא דגו בקישון, או שעשו זאת לפני שהחל הזיהום בשנות ה-70 של המאה ה-20. במילה אחת: ההוצאות הללו הוטלו על שק-ר-נים. כן, שקרנים. תובעים שידעו שאין אמת בתביעתם, שיוצגו בידי עורכי דין שבמקרה הטוב פעלו ב
רשלנות תהומית ונתמכו בחוות דעת של מומחים (או שמא "מומחים") שבמקרה הטוב לא טרחו לשאול את השאלות הבסיסיות ביותר.
המקרה הזה אולי קיצוני בהיקפו, אך ממש לא יחיד בעצם קיומו. זהו כמעט מעשה של יום-יום, כאשר בתי המשפט דוחים תביעות על-רקע רפואי, בקובעם שהוגשו ללא בסיס מציאותי. ובניגוד לסתם תביעות נזיקין, את המחיר של התביעות הרשלניות/השקריות הללו, כולנו משלמים.
מבקר המדינה דאז,
מיכה לינדנשטראוס, הצביע עוד בשנת 2012 על הזינוק העצום בתביעות רשלנות רפואית נגד המדינה ובתי החולים שבבעלותה. נתוני 2010 והשנים שקדמו לה גילו, כי מדובר בתביעות מצטברות של למעלה מ-3 מיליארד שקל, כאשר מספרן הולך וגדל ללא הרף. גם במגזר הפרטי, העיר לינדנשטראוס, קיימת אותה תופעה ואף ביתר שאת, עם זינוק של עשרות אחוזים במספר התביעות. התוצאה איננה רק הכבדת הנטל הכספי על מערכת שממילא מתקשה לעמוד על רגליה, אלא גם ובעיקר יצירת רפואה מתגוננת, בה זמן רב מוקדש לכסת"ח וממון רב מוקדש לבדיקות מיותרות. זהו מחיר כבד מנשוא, העלול לעלות בחיי אדם.
אז מה עושים? אמצעי אחד הוא זה שבו נקט שפירא (וגם נקטה השופטת
שרה דברת במקרה של תביעה דומה בנוגע לרמת חובב): הוצאות מכבידות, ריאליות ואפילו עונשיות על מי שבאים לבית המשפט כאשר כזב בפיהם ושקר בידיהם.
יש בהחלט מקום לחשוב גם על השאלה, האם התובעים עצמם צריכים לשאת בכל/ברוב ההוצאות. יש מקרים בהם ניכר לעין, כי התובעים הלכו שולל או הלכו שבי אחרי עורכי דינם ו/או אחרי המומחים איתם התייעצו. במקרים אלו, מן הראוי שבית המשפט יפסוק שעורכי הדין ו/או המומחים ישאו בנטל, ואם הדבר לא ניתן - שיאמר במפורש מהי אחריותם, כדי שהתובעים יוכלו להיפרע מהם בהליך נפרד. במקרים הראויים, על בית המשפט גם להפנות את תשומת ליבם של מוסדות האתיקה - של עורכי הדין, של הרופאים וכדומה - לרשלנות של אותם מעורבים.
שני אמצעים אחרים עליהם ניתן לחשוב מצויים למעשה כבר בדין העברי. אותו דוח של לינדנשטראוס ציין, כי 40% מסכומי הפיצויים שנפסקים בגין רשלנות רפואית, מופנים למעשה להוצאות המשפט. בתיקים כאלו יש חוות דעת של התובעים, חוות דעת של הנתבעים, ולעיתים קרובות ממנה בית המשפט מומחה מטעמו - וכמעט תמיד דעתו היא שמתקבלת. אז למה לא לחסוך את המומחים מטעם הצדדים, ולמנות מיד מומחה מטעם בית המשפט? זה יחסוך גם זמן וגם כסף, וירתיע את מי שיידע ששקריו ייחשפו.
לגישה הזו יש מקור בהלכה. זו קובעת כיצד נקבע הפיצוי שעל החובל לשלם לנחבל: "כיצד משערין השֶבֶת? אם לא חיסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה... כיצד משערין הריפוי? אומדים בכמה ימים יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו [החובל] מיד" (חושן משפט, סימן ת"כ, סעיפים י"ז-י"ח). פשט הדברים ברור: בית הדין הוא שעורך את האומדן. אם הדיינים צריכים, הם יכולים להיעזר במומחים; אבל האומדן והקביעה נעשים שניהם בידי בית הדין.
אמצעי נוסף הוא פסילה אוטומטית, מוחלטת ותמידית של מומחה שבית המשפט קובע ששיקר בחוות דעתו. שיקר - משמע: הוא יודע שאין בסיס לתביעה ובכל זאת מגבה אותה. ההלכה קובעת, כי עדות בכתב היא עדות לכל דבר (חושן משפט, סימן כ"ח, סעיף י"א - בדברי "פתחי תשובה" ו"ספר מאירת עיניים"), כך שאפילו אם המומחה מגיש רק תצהיר ואינו נחקר עליו - דינו כעד.
ומה הדין בנוגע לעד שקר? "העובר על השבועה, אפילו שבועת שווא ואפילו שבועת שקר של ממון וביטוי - פסול" (חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף ה'). שבועת שקר אחת ויחידה, ואפילו כזו שהיא חסרת כל משמעות (מי שנשבע שהיום הוא יום או שהיום הוא לילה), די בה כדי לפוסלו לעולם ועד מלהעיד. כך שגם סנקציה חמורה זו, יש לה בסיס מוצק במשפט העברי.
