מאתיים ושבעים אלף שקלים שילם
מאיר שטרית כדי לכבול את ידיו ורגליו של השלד בארונו לבל יתפרע, אך לשווא: השלד הסורר השתחרר מכבליו כמו היה הודיני והגיח מתוך הארון החוצה אל כותרות העיתונים.
כי מי שמבצע סיכול ממוקד באנשי הציבור הנבחרים - הם לא חוקרי המשטרה המתוחכמים ולא אנשי מס הכנסה החרוצים, אלא השלדים חסרי המנוח ימח שמם.
אבל מאיר שטרית, שבתחילת המירוץ ידע היטב שסיכוייו אל מול פואד ורובי אפסיים, לא התכוון להיבחר לנשיאות - לא בסיבוב הזה.
כל שרצה שטרית הוא להתקבע בתודעת הציבור כמועמד לנשיאות וכך לשפר את סיכוייו במרוץ לנשיאות בעוד שבע שנים - ממש כפי שעשה רובי ריבלין.
אלא שבדיוק אז החליט השלד של פואד לעשות מעשה ולבצע בו, בפואד, סיכול ממוקד ולהשליכו לתעלה עמוקה בצד הדרך.
וכך באחת הפך שטרית להיות מתמודד ריאלי - עם שלד מדמם בארונו - עד שממש נגע בנשיאות.
אבל
איתן כבל - איש תמים עד בכי - שאל את שטרית "שאלות נוקבות".
כי איתן כבל התמים שכח לשאול קודם כל את עצמו - האם קיים סיכוי כלשהו שמאיר שטרית יודה במו-פיו בדבר שיחסל אותו, וישליך אותו אל התעלה לצידו של פואד?
ובמילים אחרות, לאיזו תשובה בדיוק ציפה איתן כבל ממאיר שטרית כתוצאה מהשאלות הנוקבות הללו?
ושטרית בשלו: הוא טוען שאין בארונו שום שלד.
הוא צודק: זה לא שלד. זו סתם גופה במצב של ריקבון מתקדם.
