|
|
צריך לנהל מאבק [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
מקצוע העבודה הסוציאלית שואף לייצר הזדמנויות, ליצור עולם שוויוני, ולקדם מדיניות מקבלת ומכילה. ואמנם, מתוך חוויותיי האישיות אני תוהה האם כיום במדינת ישראל של המאה ה-21 מקצוע העבודה הסוציאלית מהווה בעצמו מקצוע נגיש ללמידה ולתעסוקה ברמה הפיזיולוגית וברמת השירות עבור כל אדם? האם מקומות עבודה השייכים למגזר הציבורי, הפרטי או המגזר השלישי, מקבלים עובד סוציאלי בעל מוגבלות אשר סיים בהצלחה את לימודיו בזרועות פתוחות כפי שמקבלים כל אדם אחר?
הניסיון בשטח וההיכרות שלי עם אנשים בעלי מוגבלויות שונות, מלמד שגם היום ישנם מקומות רבים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי שלא מקבלים אנשים בעלי מוגבלויות לתעסוקה, ובתחום העבודה הסוציאלית בפרט. תגובות ממעסיקים כמו "את לא יכולה ליצור קשר עין ישיר עם הפונים ולכן יהיה לך קשה להשתלב אצלנו במקום", "איך את הולכת לקורא תיקים של פונים או להעביר מפגש קבוצתי", "אנחנו יכולים לקבל אותך בהתנדבות ואולי למצוא לך תפקיד אצלנו בהמשך" הינם עניין שבשגרה.
שילוב אנשים חדורי מוטיבציה לשנות, הינו מאבק שחובה עלינו לנהל. מקצוע העבודה הסוציאלית צריך להוות מודל לחיקוי, שכן עליו להראות לפונים, לפעילים וללקוחות את המציאות האפשרית, ולא רק את זו הקיימת. אם המקצוע לא מצליח לעשות זאת כלפי עצמו, כיצד יצליח לעשות זאת עבור אחרים? את המאבק צריך לנהל הן ברמת הנגשת המקצוע ומקומות העבודה בו, והן ברמת השירות לאדם ולפונה.
