תמונות מחיי הכפר

הסופר עמוס עוז בספרו זה, מתקשר כאן לרופא הכפרי אנטון צ'כוב, שהעלה בעטו את הווי החיים בכפר. אך בעוד צ'כוב מתרכז בתחושות הפנימיות של גיבוריו, ללא דרמה נוקבת, והכל זורם על מי מנוחות, אצל עוז כל סצינה מגלמת מהפכות ודברים שקורים לגיבורים, לא תמיד בהתאם למה שציפו. אצל החאן הירושלמי, שהפקיד את הבימוי והעיבוד של הספר למחזה בידי יורם פאלק הבימאי הרגיש לנפש האדם שהתמחה בהעברת יצירות ספרותיות לבמה - האירועים תוכפים במהירות, הסצינות קצרות, והדמויות מתחלפות ברבות אחרות - כולן בני הכפר המסוים אותו מתאר עמוס עוז.

אמנם עוז, יליד ירושלים גר שנים בקיבוץ חולדה, עד שנאלץ להחליף מקום ואוויר בעבור בתו, והוא מתגורר מאז בערד, אך ניחוחות אדמת ארץ ישראל והקשר אליה, צפים ועולים גם בסיפורו על הכפר הדמיוני הזה. החיים הפשוטים, הצניעות, אהבת השירה של שירי ארץ ישראל הנשמעת על הבמה עם קולות נפלאים של השחקנים כולם, במיוחד של "ירדנה" - תמר אלקן הכה מחוננת ויפה, הבעיות הכה פעוטות שעבור הגיבורים הן קרדינליות - כולן לא קיימות כבר כיום, ונעלמו מהטרמינולוגיה שלנו.

הזרקור שמפנה יורם פאלק דרך סיפורו של עוז, אל התקופה שהייתה ואיננה, ואל שלל הדמויות, אותן מגלמים שחקני החאן המנוסים והכה מגובשים, מאיר את החיים של אז בנוסטלגיה עצומה. גם למי שלא היה חי בקיבוץ, אך עדיין זוכר את שירי ארץ ישראל ששרו מדי יום ששי בגימנסיה, בצופים, או בהמשך, בערבי שירה קבוצתיים, שהקהל מקיים עד היום, גם אם בסגנון שונה, ונשמע יותר כמו מוזיקה מזרחית עם עינטוזים על השולחנות. על המוזיקה אחראי אבי בנימין.

בעזרת התאמת פיאות מוצלחת לכמה מהדמויות של סופי מולדבסקי, החלפת תלבושות במהירות (שעיצבה מירב נתנאל דנון) ורבגוניותם של השחקנים - הצופים מתוודעים לטיפוסים שונים ורבים, בצורה מדהימה במוצלחותה. התפאורה של סשה לישיאנסקי, המשתמשת בעמודי החאן שעל הבמה כרקע מבני מרשים, וכן בעיטור "מגדל המים" ו"אופניים" ממוזערים כרקע סמלי לכפר, כמו גם השימוש בספסל-נדנדה-שולחן שעיצב אותם, המאפשרים לשחקנים להכנס לחלל שונה כביכול בכל פעם, בזריזות ובאופן חלק. מה שדורש מהם גם להכנס לאופי כל דמות בנפרד ומהר.

את העובדה הזו מדגימים נפלא יהויכין פרידלנדר גם כ"פסח" וגם כאברהם לווין שבנו התאבד, ניר רון שמפליא במיגוון הדמויות שהוא מגלם הן כנהג משאית, הן כ-מירקין וכסופר - מה שמותיר בידי עוז את ההזדמנות להעביר ביקורת על שלל הסופרים בני ימינו, שכותבים על נושא (למשל כמו השואה) - מבלי שהיו שם בכלל.

הביקורת העצמית הזו ראויה לציון. יואב היימן מבשיל לנגד עינינו ברמת משחקו כיוסי המתווך, המוכר את בתי הכפר המתפוררים לנובורישים שבונים במקומם בתי פאר, ועוד יותר מפליא כ"עדאל" הנער הערבי. הן בחיתוך דיבורו והן ברגש הנובע ממנו.

בהמשך, בעזרת בובה שעיצב והדריכו עופר עמרם כיצד להפעילה ולהניע אותה, הוא "כלב" שגונב את ההצגה. ממש קטע נהדר. לדקה הוא גם השרת של ביה"ס בעזרת מסכה קמאית מרשימה. עירית פשטן נהדרת גם כן בעזרת שינוי תסרוקת ופאה, כנילי שטיינר וכרוזה רובין. כרמית מסילתי-קפלן מלבבת גם היא בכמה דמויות, ועזה בביטויה במיוחד בסצינת הכמעט-אונס.

מול כל ותיקי החאן וכאלה הכבר חברים בו כמה שנים, עתירי הניסיון עם הקשר ההדוק ביניהם כאנסמבל, שני השחקנים הצעירים של החאן, מפליאים גם הם ביכולותיהם. תמר אלקן, שצודדה את הלב בסרט ובסידרה "גיא אוני", הפעם - בעיקר שרה בהצגה, ומגלמת דמות אחת ויחידה, ירדנה.

בעוד יונתן מילר, ששיחק כמה שנים בתיאטרון גשר, ממלא כאן תפקיד כמלווה השירה בגיטרה ובשירה, וכמו-כן מגלם נער צעיר המאוהב במורה (אודליה מורה -מטלון העסיסית) והסצינה שלו כנער ביישן מלא אהבה, מרטיטה בכנות משחקו. די להביט בו ובשפת גופו כשהוא משתחווה לקהל לקול תשואותיו, כדי להתרשם מיכולותיו, אותן ראינו עוד כשהיה תלמיד בסטודיו יורם לוינשטיין, ובהמשך, בתיאטרון גשר. בקרוב - ישחק בתיאטרון "מלנקי" בהצגה על-פי דוסטוייבסקי. שחקן עם קבלות.

ההצגה "תמונות מחיי הכפר", שסוריאליזם ונוסטליה מסוכים בה להפליא, מדגימה מהו תיאטרון טוב. ואת זה "החאן הירושלמי" יודע היטב להעניק לקהלו, בחווית ההנאה מהשלמות המקצועית והביצוע הכה מושלם.