בימים אלה כולנו ממשיכים לכאוב ולדאוב. פה מוכים ערבים ושם נחטפים יהודים, פה הכיבוש האין סופי ממשיך ושם הזעם והייאוש מתורגמים לניסיונות פיגוע, פה מסרבים לתת לשלום ולשיחות עם כל הפלשתינים באשר הם לגיטימציה ואילו שם כבר לא מאמינים בדרך הדיפלומטית אלא חוזרים לדרך הכוח, וכך ממשיך העולם במזרח התיכון לנהוג כמנהגו במאה השנה האחרונות.
שום מונדיאל, שום יורוקאפ בכדורסל או איזשהו אירוויזיון לא יצליחו להסתיר את מרחץ הדמים היום יומי שכולל גם רציחות פוליטיות מפעם לפעם, כדי להכשיל עתיד טוב יותר בארץ ישראל - פלשתין. סעיד חממי, עיסאם סירטאווי, אנואר אל סאדאת, משה בלויא,
יצחק רבין ואחרים הם שמות של אלה ששילמו בחייהם עבור חלום השלום ואילו
אורי אבנרי ומאיר וילנר ניצלו בנס מגורל זהה: "קרבנות השלום".
ההיסטוריה סביב הללו ידועה ונכתבה וברוב המקרים לומדים עלייה שני הצדדים (לא שזה עוזר במיוחד...) אבל ישנו אירוע אחד שאותו מסתירים בישראל מעיני האזרחים ומעיני העולם כולו. אירוע היסטורי חשוך שממנו החל מרחץ הדמים הפוליטי הזה לקבל עוז ותעצומות דווקא משום שהנרצח הביא לחתימה על הסכם שלום יהודי - ערבי, זהו רצח פר' יעקב ישראל דה האן.
תשעים שנה עברו מאז הרצח הנפשע הזה, שישים ושש שנה עברו מאז הקמת המדינה - שמקימיה רצוחוהו בדם קר ועשרים ותשע שנה עברו מאז שהרוצח דה - פאקטו הודה ברצח ממקום מושבו ה"ציוני", מהונג קונג שבסין הרחוקה, אבל איש לא ההין לדאוג שהרצח הזה יקבל תהודה רשמית בהיסטוריה של ימינו.
גם הנציגים החרדים (שהנצח היה בשר מבשרם) - שלאחרונה שותפים בהכנסת הליב"ה למוסדות החינוך החרדים, לא עשו ולא עושים דבר להעלות את זיכרון האיש שנרצח משום ששמע לדעת גדול הדור דאז, הרב יוסף חיים זוננפלד זי"ע. פה ושם מספרים בעיתונות החרדית את הסיפור אך בחטף, אולי משום שבנתיים החרדים הציונים הפכו ללאומנים ובתנאים של היום הם עצמם היו עלולים להיות שותפים להסתה הרצחנית נגדו.
פר' דה האן היה אחד הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה היהודית אך הוא לא נכנס להיסטוריוגרפיה היהודית משום שהציונות השתלטה על ההיסטוריוגרפיה הזו. המחנה שנותר לפליטה - ביהדות החרדית, הוא בעיקר כותב ומדבר באידיש ולימודיו הם קודש בלבד ולכן יום השנה וההיסטוריה הכתובה נשכחו גם ממנו. מחנה זה גם נקלע למשבר של פחד מקיום מפגשי שלום גלויים עם הערבים משום החשש ששוב ירצח איש מתוך המחנה על כך. בימי פעילותו - לשלום בין היהודים והיהדות לערבים ולאיסלאם, עלה פר' דה האן בפועלו המדיני ובכישוריו גם על "אגדות" ציוניות" כפר' חיים ויצמן ודןד בן-גוריון. ומשום כך הוא נרצח ע"י שליחיהם של הללו.
מאז שנת 1977 עברו כשלושים ושבע שנים והליכוד הרוויזיוניסטי הספיק ומספיק להוליך את המדינה ואת הקו המוביל בציונות העכשווית.
התמורות ההיסטוריוגראפיות היו בהתאם, ולכן הנה לפתע פתאום עלה סיפורה של האוניה "אלטלנה" ונחשפה פרשת ה"סיזוון" והסגרת אנשי הימין לידי הבריטים ע"י ה"הגנה". הסיפורים הללו אינם עוד שמטואטאים מתחת לשולחן אלא הם הפכו לאמת היסטוריוגראפית שתלמידי תיכון לומדים אותה בישראל. אבל פרשת רצח דה האן נותרה עלומה. מישהו רוצה שהיא תישאר כזו ודואג לכך במלוא כוחו.
מישהו דואג לשקר לציבור ולעולם כולו כי רצח רבין היה הרצח הפוליטי הראשון בארץ והוא סימל בראשונה רצח על בסיס של מלחמת בני החושך בבני האור נגד השלום. ול"מישהו" יש גם זרועות של תמנון אפילו בתקשורת. מישהו חפץ להנציח כי ה"בעיה במזרח התיכון היא בשל הדתות", ולכן הסיפור על רצח פר' דה האן עלול לטרוף את הקלפים לקונספיראציה הציונית הזו, ולהוכיח שהחרדים והמוסלמים היו הראשונים שלחצו יד לשלום כנגד החילוניים והמתבוללים מאירופה.
בנובמבר 2013 זומנתי להתראיין בתוכניתו של
בן כספית - ה"קשר הישראלי", בטלוויזיה. ההקלטות והצילומים היו ברחבת מוזאון ת"א. מר כספית ומפיקיו מסרו לי כי התוכנית תעלה למסכים בחודש דצמבר 2013 שאח"כ "או מקסימום בינואר - פברואר 2014".
אנחנו כיום כבר חוצים את יוני 2014 (יותר מחצי שנה מההבטחה...) והנה לפני מספר ימים קיבלתי אס.אם.אס ממפיקי התוכנית כי התוכנית על דה האן עדיין לא שודרה ואין עדיין תאריך לשידורה. סיפורים בעייתים לא פחות - שהופקו וצולמו ע"י ה"קשר הישראלי", שודרו לא הרבה זמן לאחו הפקתם כמו פרשת רצח החיילת רחל הלר, פרשת גניבת ילדי תחמן, פרשת המרתפים הסודיים בקהילייה הבהאית בחיפה ואפילו פרשת רצח רבין העלומה. אבל דה האן נותר בארכיון ובמחסן. בישראל פוחדים אולי שיותר מדי פוקוס לפרשה כזו יעמיד את הציונות - ובמיוחד את אגפה ה"שמאלי", כעירומים ויציגם בפרצופם האמיתי, כאלה שהסיסמה "על חרבך תחיה" חרותה על מצחם יותר מכל דגלי השלום שהם הניפו ומניפים.
הרצח של פר' דה האן פתח "תיבת פנדורה" של רציחות פוליטיות שהפכו ללחם חוק ציוני לפני ואחרי הקמת המדינה. רצח ארלוזוב, רצח הרב משה בלויא (איש אגו"י שהיה בעד דו-קיום יהודי - ערבי), הטבעת האוניה "אלטלנה" ורצח חלק מנוסעיה, המסירות לרצח של אנשי האצ"ל והלח"י בידי "מפלגות השמאל והשלום", רצח רודולף קאסטנר, הניסיונות החוזרים ונשנים לרצוח את אורי אבנרי ומאיר וילנר וכמובן רצח רבין, נורו כולם מהאקדח שממנו נורה דה האן: לגיטימציה לרצח ב"משחק הפוליטי" בארץ הקודש.
אבל בישראל - זו המטיפה לאירופה ואף לארה"ב, על קיום "פתיחות אינטלקטואלית" ו"
חופש הביטוי", הרי שעדיין מעדיפים להסתיר את האמת המרה על הרצח הראשון שיצר "תרבות פוליטית" שרחוקה מלהיות "ליבראלית" אלא זו "תרבות פוליטית" שרואה את זכות הויכוח דרך קנה האקדח.
אילו דה האן לא היה נרצח הרי שהמזרח התיכון היה נראה אחרת. שנה לפני הרצח (בקיץ 1923) נחתם הסכם בין הערבים ליהדות החרדית (שהייתה אז רוב רובו של הישוב היהודי בארץ הקודש) לעצור את מרחץ הדמים תוך התנגדות לבריונות הפוליטית של ה"ציונות האקטיביסטית". כשנה אח"כ עמד פר' דה האן לצאת לבריטניה (ב-1 ליולי 1924) ולייצג שם (לפני השלטון הבריטי החדש שנבחר אז) את היהדות החרדית, את ה-פ.ק.פ. ואת קבוצתו של פר' מגנס, בכל הנוגע לביטול הצהרת בלפור וכינון קונפדרציית שלום חדשה.
אבל בלילה שלפני הטיסה השיגו הרוצחים - שליחי יצחק וינאית בן צבי, את דמו של המדינאי היהודי הגדול ביותר באותה עת. מאז ולכן עד היום אנחנו משלמים במרחץ דמים כפול - "תרבות" הרציחות הפוליטיות והמשך שפיכות הדמים בין היודים לערבים.
מנגד, הרי שבניינים, רחובות ו"קתדרות" נקראים על שמם של הרוצחים "דה יורה" (הזוג בן צבי). תארו לעצמכם למשל שבכפר תפוח בשומרון או בקריית ארבעהו מעניקים הנצחת שם של רחוב או בנין ע"ש
יגאל עמיר...
אני מצפה מהנשיא הנבחר, מר ראובן ריבלין - צאצא לישוב החרדי הישן שממנו הגיעו קרבנות השלום פר' דה האן והרב בלויא הי"ד, וככזה שגדל בתנועה הרויזיוניסטית שגם דמה הפך לימים להפקר ב"אלטלנה" וב"סיזון", להיות הנשיא והמדינאי הציוני הראשון שיעמיד את פרשת דה האן לציבור כחומר לימוד מביה"ס היסודי ועד האוניברסיטה, כמו שאפילו טורקיה השכילה השנה לתעד את רצח הארמנים כנקודה שחורה בהיסטוריה שלה.
לא במקרה אני מרים את הזעקה הזו שנה בשנה. זכיתי בסיעתא דשמעיה ונותרתי האיש היחיד בעולם המציין את יום מותו של פר' דה האן גם באספקט הדתי. אימי המנוחה נפטרה ביום שפר' דה האן נרצח - ביום כ"ט בסיוון. לקחתי על עצמי - במשך ה- 22 השנים האחרונות, לערוך את יום השנה לשניהם בסעודות מצווה, בדרשות ובעילוי הנשמות. אם תיעודו ההיסטוריוגראפי של הרצח נותר גלמוד הרי שלפחות הזכרת הנשמה הקדושה והטהורה לא נותרה גלמודה.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
