אין כמו קומדיה כה מוצלחת כדי לשמח ולענג את הצופים בימים אלה. תיאטרון הבימה מעלה את הקלאסיקה של מולייר (1622-1673) – והצחוק השופע מטובל בביקורת נוקבת על תאוות הבצע של הרפגון, על אנוכיותו והתייחסותו העריצה לכל באי ביתו וילדיו כאל סמרטוטים.

יעקב כהן בדמות הרפגון הזקן, שעל בימת "הבימה" שמזכיר בחזותו את בן-גוריון, חי את הטקסט הגאוני הישיר של מולייר, אותו תרגם מחדש אלי ביז'אווי. הטקסט שלא-בחרוזים, זורם בקלילות מפיו, והתנועה של יעקב כהן זורמת כמו שטף דיבורו, כמו גם מלאכת התנועה שנוספה לכל שאר הדמויות, מעשי ידי שרון גל ושל הבימאי אילן רונן, מה שמעניק קצב להצגה ומרתק את הקהל.

אין אלה דקלומים פואטיים בשפה גבוהה של מחזאי קלאסי מקובל. כי גם למולייר הייתה זו הפעם הראשונה שכתב בפרוזה. לכן הלקח הנלמד מהמחזה נקלט היטב. הבימאי, כשבחר למקד את התפאורה של שני טור בדלתות מעוצבות רבות, הנעות ונעלמות לפי הצורך בחלל הריק, מדגיש את אפיונן של הדמויות, שמהוות כמו מראה לחולשות האנושיות הקיימות בתוכנו.

הקמצן העריץ הרפגון המשליט שררה במשרתיו תוך הטלת פחד עליהם, חולה במחלת החשדנות, הוא חושב שכולם גונבים ממנו. הסצנה האלמותית בה הוא מתחקר את משרתו הנאמן לה פלאש (דניאל סבג הנפלא) ומבקש ממנו להראות את ידיו, ואח"כ "את השניות", גורם לי לדמוע מצחוק בכל פעם שאני צופה במחזה. כך גם מרגש יעקב כהן בקטע בו הוא בוכה על אבדן כספו (באמת) שנגנב.

עידן אלתרמן בתפקיד "מסייה ז'אק"- הנהג והטבח כאחד של הקמצן, מגיש משחק ממש מזהיר. כל סצנה במחזה מצחיקה אימים, כמו הקטעים של השדכנית פרוזין (טלי אורן באחד מהטובים בתפקידיה), כשהיא משכנעת את הזקן שהכלה הצעירונית שהוא חושק בה ממש מאוהבת בזקנים בלבד. במיוחד בקרחים.

אך דא עקא: בנו החמוד של הרפגון, קליאנט (אביב אלוש יפה התואר ומחמד העין) מאוהב במריאן – נשוא מטרתו של אביו. בעוד בתו של הרפגון אליז (רינת מטטוב, בתפקיד קטן למידת יכולותיה), מאוהבת בבחור צעיר ונאה (עידו ברטל) המתחפש ל-ולר, משרתו של הרפגון. זאת – כדי לרכוש את לב האב הקשוח. הזוג קליאנט-מריאן מתכנן להינשא ולטרפד את נישואי האב לצעירה היפה (נלי תגר). כל התכנונים, התחמונים, וחילופי הדברים בין הדמויות הם ליבה של הקומדיה, שאין כמותה מאז ועד היום.

ההצגה העשויה בידי צוות יוצרים משובח, כשבין השחקנים בולטים הכוחות הצעירים המוכשרים שמהווים אתו עתיד התיאטרון – כמו דניאל סבג המדהים ביכולותיו, אך חסרה הקפדה על היגוי ברור של כמה שחקנים. המוזיקה של אורי וידיסלבסקי נעימה ומשתרגת במתרחש.

לסיכום – היא חוויה מאוד נעימה ומשמחת לבב אנוש, כך שמומלץ לרוץ ולצפות בה. כדי לא לגרום להצגה להתאחר, ושלא לקלקל את קביעת תחילת ההצגות בהבימה לשעה שמונה, מעשה ברוך מאוד כשלעצמו - כדאי להקדים על-מנת לתפוס מקום חניה בחניון מתחת לכיכר הבימה.