התוכנית האסטרטגית של ה"הגנה" לקראת סוף המנדט והקמת המדינה הייתה "תוכנית ד', מארס 1948". יגאל ידין הפיץ אותה בין חברי המטכ"ל ובין מפקדי החטיבות והשירותים, בעשרה במארס. מטרתה הייתה "השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות. נגד אויב סדיר, סדיר-למחצה וזעיר, הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה או מבסיסים הנמצאים בתוכה".¹ ידין סיפר, "העוּבּר של תוכנית ד' נוצר בשנים 1943-1942. בגלגולי הראשון, כקצין מבצעים של ה"הגנה", ישבתי עם עוזריי במרתף ב'מעונות עובדים', ברחוב מזא"ה בתל אביב, וגלגלנו רעיונות, איך תשתלט ה'הגנה' בעתיד על יעדים אסטרטגיים ועל עורקי תחבורה ראשיים. את תיקי הכפרים הערביים הכנו בהתאם לרעיונות האלה".²

במבוא ל"תוכנית ד" כתוב שהיא מסתמכת על "תוכנית ב" (1945), על "תוכנית מאי" (1946) ועל "תוכנית יהושע" (1948). "תוכנית ד" הייתה סיכום כל התוכניות, התפיסות והרעיונות, שניסחה צמרת ה"הגנה", מסוף מלחמת העולם השנייה עד החלטת או"ם ב-29 בנובמבר 1947, ומתחילת מלחמת העצמאות עד סוף פברואר 1948, והותאמה למצב האסטרטגי והצבאי בתחילת מארס. אפשר לראות בה את תצלום המטרות, התוכניות והערכות-המצב של מנהיגות היישוב וצמרת ה"הגנה".

ביומנו כתב בן-גוריון על דיון בעניין D-Day ³ שהתקיים ב-29 בפברואר 1948,⁴ וישראל גלילי כתב ברשימותיו שבדיון נבחנו "תוכנית שלושים הגדודים" ותוכנית להשתלט על גבולות המדינה ולהגן עליהם במקרה של פלישה. ששת המשתתפים בדיון (בן-גוריון, גלילי, דורי, שדה, שאול אביגור ושלמה שמיר) הגיעו למסקנה, שדרושים עשרים וחמישה אלף לוחמים מאומנים למלחמה בפולשים. בסוף פברואר היו ל"הגנה" שנים-עשר אלף לוחמים כאלה. כלומר, יש לגייס ולאמן עוד שלושה-עשר אלף לוחמים ואלף מפקדים.⁵ "איך נגייס, נאמן ונצייד (ונממן) במשך עשרה שבועות חיל זה?" כתוב ביומנו של בן-גוריון. "הכרח להחיש קצב הגיוס, להרחיב הממדים. בעיות אספקה, מזון ודלק. לכנס ראשי אספקה והגיוס למחר", כתוב ביומנו של גלילי. תגובות שני האישים שניהלו את המלחמה מאפיינות את ההבדלים האישיים ביניהם. בן-גוריון היה פסימיסט. גלילי היה אופטימיסט.

מדוע התכנסו השישה ב-29 בפברואר? סביר להניח שבסוף החודש הזה כבר הייתה צמרת הביטחון בטוחה שהבריטים אכן עוזבים את ארץ-ישראל, וששלטונם יסתיים במועד המתוכנן, חמישה-עשר במאי, וצבאותיהן של מדינות ערב יפלשו לארץ-ישראל עם סיום המנדט, כפי שהכריזו. משה בר-תקווה סיפר, שאנשי אג"מ קיבלו, למחרת פגישת השישה, הוראה מגלילי, להכין תוכנית-אב לקראת הפלישה, וידין סיפר לו ולישראל בר את עקרונות התוכנית. בר-תקווה, בר, ועשרים ואחד עובדי האגף הכינו את הפירוט המבצעי.⁶

אחרי עשרים וחמש שנה, הסביר ידין – בראיון עיתונאי, לקראת יום העצמאות – את ה"רֶזון ד'אֶטר" של תוכנית ד': "התוכנית באה להבטיח את שטח המדינה בכל הנוגע לערביי ארץ-ישראל, את דרכי התחבורה ואת המשלטים הדרושים. היה ברור לנו שאם בשטח הפנימי של המדינה לא נתגבר על נקודות התורפה, לא נוכל לעמוד בשום אופן בהתקפה מבחוץ ... אחד הדברים שהיו בעזרתנו, בצורה בולטת מאוד – והערבים לא הבינו זאת די – הוא שאנחנו נלחמנו, לפחות, במלחמת העצמאות ... במה שקוראים בטרמינולוגיה האסטרטגית, בקווים פנימיים. ההבדל הזה, שאנחנו נלחמנו בקווים פנימיים והאויב בקווים חיצוניים, היה בעל השפעה מכרעת על תוצאותיה של המלחמה. זה היה יתרון עצום. אנחנו יכולנו להחזיק כוח קטן יחסית, ולא דווקא לזרוק אותו לזירה מסוימת, קבועה מראש, אלא לשלוח אותו במהירות מזירה לזירה ולהעביר אותו ממוקד למוקד, על-פי צורכי השעה והתפתחות המצב הצבאי. כדי שנוכל למצות את היתרונות הנובעים ממלחמה בקווים פנימיים ובטוחים, היה הכרח לבצע את 'תוכנית ד", שעיקר מטרתה היה להבטיח את הקווים הפנימיים".⁷

אלו היו ההנחות שביסוד "תוכנית ד": כשתוכרז המדינה היהודית, יילחמו נגדה במתואם צבאות ערבים סדירים, "צבא ההצלה" ויחידות מקומיות, וינסו לכבוש את הגליל ואת הנגב, או לנתקם ממרכז הארץ, לחדור מקלקיליה להרצליה ומטול-כרם לנתניה, לבודד את שלוש הערים הגדולות, ובעיקר את תל אביב, ולפגוע בשירותים החיוניים – מים, חשמל וכו' – של היהודים. כדי לסכל זאת, תופעל התוכנית כשיתפנו הבריטים, או כאשר יחדלו לתפקד. כוחות צבאיים בינלאומיים ודאי לא יפעלו בארץ-ישראל.

ידין ועוזריו התוו תשעה מסלולי-פעולה: א. חיזוק ההגנה הקבועה של היישובים והגושים; ב. חסימת דרכי-הגישה של האויב מבסיסיו ליעדים במדינה העברית; ג. הרס הכפרים הערביים שליד אזורי ההתיישבות היהודיים ופינוי תושביהם; ד. השתלטות על הערים המעורבות, או השגת עליונות צבאית בהן; ה. תפיסת רוב תחנות-המשטרה והבסיסים הבריטיים המתפנים; ו. השתלטות על עורקי-התחבורה העיקריים והחיוניים ליהודים והרס הכפרים הערביים הסמוכים אליהם, כדי שלא יהוו בסיסים לפיגועים בתחבורה; ז. מצור על ערים ערביות, שהחלטת או"ם לא מיקמה אותן בשטח המדינה היהודית; ח. פעולות ישירות נגד יעדים ערביים בארץ-ישראל המערבית, מחוץ לגבולות המדינה היהודית המיועדת; ט. פעולות נגד יעדים צבאיים שנועדו לסייע לפלישה, מחוץ לגבולות ארץ-ישראל.

"כדי להבטיח את מערכת ההגנה הקבועה של היישובים היהודיים", כתוב בתוכנית, "דרושות פעולות נגד יישובים של האויב הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת-ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכוח מזוין פעיל. פעולות אלה תתחלקנה לסוגים כדלקמן: השמדת כפרים (שריפה, פיצוץ) בעיקר לגבי יישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות. פעולות ביעור והשתלטות, שתעשנה בהתאם לקווים: כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות, השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבול המדינה. כפרים שפונו כנ"ל ייכללו בתוך מערכת-ההגנה הקבועה ויבוצרו בהתאם לצרכים".⁸

אלו המשימות ליחידות ה"הגנה": חיל-המשמר (חי"ם) יגן על היישובים ועל האזורים; חטיבות החי"ש המרחביות יסייעו לחי"ם ויפעלו במרחבים, בדרכים ובשטחי האויב; יחידות הפלמ"ח יפעלו בעומק שטח האויב בארץ-ישראל ומחוץ לגבולות הבינלאומיים של ארץ-ישראל המערבית.

חטיבת "גבעתי" (הדרומית) הייתה אמורה לחסום את דרכי הפלישה מהרי יהודה ומרצועת עזה למרכז הארץ, לתפוס את משטרות בית-דג'ן, רחובות, גדרה ועירק-סואידן. להשתלט על כביש תל אביב-ירושלים, עד לטרון, ועל כביש תל אביב-הנגב עד ג'וליס, לתפוס את הרכוש הבריטי ואת השירותים החיוניים בראשון-לציון וברחובות, להשתלט על הערבים המתגוררים במושבה נס-ציונה, להשתתף במצור על יפו, לכתר את רמלה ואת לוד ולכבוש את הכפרים פלוג'ה, ג'וליס, קסטינה ומסמיה.⁹

ידין הורה לפלמ"ח, לחטיבות החי"ש ולשירותים, להשלים את ההכנות עד אחד במאי. התוכנית הופצה בין המפקדים הבכירים, ומיד התגלו הקשיים. אנשי אגף כוח-אדם במטכ"ל העריכו שעד אחד במאי יתגייסו עוד 8,350 חיילים, ומספר המגויסים הכללי יהיה עשרים וחמישה אלף בלבד (ב"תוכנית ד" מדובר על 30,348 מגויסים). הדילמה של ידין ושל עוזריו הייתה אם "למלא כמעט לגמרי את תקן חטיבות הרגלים והמחץ, אך לא להקציב כוח מגויס נוסף למערכת ההגנה הקבועה, לגדודים עירוניים ולפלוגות נפתיות", או להקצות מגויסים גם לחטיבות הרגלים וגם למערכת ההגנה הקבועה, "וכך יחסרו לתקן עשרים עד שלושים אחוז בכל היחידות".

אנשי החימוש והרכש לא יכלו לספק לאג"ם נתונים על הזמנות הנשק והתחמושת בחוץ-לארץ, על סוגי הנשק ועל מועדי האספקה. חיים סלבין, מפקד התעשיה הצבאית (תעש), התחייב לספק עד אחד במאי עוד אלף וחמש מאות סטנים. אנשי תעש-חוץ אמרו שאולי הם יספקו פיא"טים נגד טנקים. בסיכום של אג"ם כתוב: "לא נתקבלו נתונים על מצבת המשוריינים ועל קצב הייצור של חדשים", וכן כתוב בו שיוסף אבידר, ראש אגף האפסנאות, ועוזריו "העלו ספקות בדבר היכולת לייצר שלד אפסנאות ושירותים לתקן 'תוכנית ד'", שראש אגף ההדרכה (אליהו בן-חור) הודיע שלא יהיה אפשר לאמן עוד אלף מפקדי כתות ומפקדי מחלקות עד אחד במאי, וש"לא נעשו עד כה כל צעדים לאימון קצינים בדרגות גבוהות יותר ולאימון אנשי מטות, גדודים וחטיבות" – וזאת בניגוד להמלצותיו של קולונל דוד מרכוס.

אנשי אג"ם הודיעו, שגם שירות ההנדסה, שירות התותחנים, השירות הרפואי ושירות-האוויר, לא יהיו מוכנים לביצוע התוכנית באחד במאי. משה כרמל, מפקד חטיבת "כרמלי", ומשה מן, מפקד חטיבת "גולני",¹⁰ אמרו לידין, שדרושה להם תוספת מגויסים, יותר מהתקן שנקבע (3,735 ל"גולני", ו-2,241 ל"כרמלי"). מפקדי החטיבות האחרות הודיעו לו שהם לא יוכלו למלא את משימותיהם, אם התקן לא יהיה מלא, ואם לא יקבלו סיוע מאסיבי מהפלמ"ח. ידין הגיע למסקנה שאם תתמלאנה דרישות המח"טים, לא תהיה למטכ"ל עתודה, וש"אפילו בחטיבה אחת לא קיים הצוות הדרוש, מבחינת היקף וניסיון, לחטיבה קרבית ממש".¹¹

1. ארכיון צה"ל, תיק 49/959/201, תוכנית ד' מארס 1948, אג"ם/מטכ"ל, 10 במארס 1948.
2. הראיונות עם ידין.
3. יום ה-ע' – יום הפלישה.
4. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמ' 270.
5. ארכיון תולדות ה”הגנה”, ארכיון ישראל גלילי, יומן גלילי, 29 בפברואר 1949.
6. ראיון מוקלט עם משה בר-תקווה ב-18 במארס 1981 – בארכיון המחבר.
7. דב גולדשטיין, ראיון עם רב-אלוף מיל' יגאל ידין, מעריב, 5 במאי 1973.
8. ארכיון צה"ל, תוכנית ד', שם.
9. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 487-485.
10. שתי החטיבות נוצרו מתוך חטיבת הצפון, "לבנוני".
11. ארכיון צה"ל, סיכום הבירורים עם החטיבות והאגפים בקשר לתוכנית ד', הישיבה עם מנהלי האגפים, 19 באפריל 1948.