לפי כמה חודשים תיארתי את המפגש שלי עם עשרות ישראלים צעירים הגרים בברלין. אודה שלא היה זה מפגש מלבב, בלשון המעטה, כי נוכחתי שרבים מבין הצעירים הללו הגיעו לקץ סבלנותם להמתין להבטחות ממשלות ישראל. לא, לא המדובר בצעירים סהרוריים, לא בנמושות ולא באנשים שלא אכפת להם ממה שקורה במולדתם. ההפך הוא הנכון: מאוד אכפת להם, לכן הם ירדו. זה נשמע פרדוקסאלי, אך אין כאן כל כשל לוגי. הצעירים הללו נשברו לאחר שהמחאה החברתית מלפני שלוש שנים לא הביאה ולו הישג משמעותי אחד, שום בשורה ממשית. הכל נותר כפי שהיה. פוליטיקאים תפסו טרמפ על המחאה והשיגו את מטרותיהם הפוליטיות, השלטונות דיכאו את המחאה באמצעים משפטיים והפעלת כוח רב.
הצעירים נשברו. כל מה שלמדו וכל מה שהרגישו לגבי ישראל, הכל התפוגג בעקבות האכזבות. ואז הם ירדו, או יצאו להתאוורר, או למצוא את עצמם במקום אחר. למותר לציין שמאמרים מן הסוג שהוזכר לעיל אינם עושים רושם על-אף אחד. ההתעלמות מזעקת הצעירים, המתקפה הרבתי עליהם והיחס המחפיר כלפי דרישותיהם, כל אלה לא סייעו, וגם לא יסייעו להחזרתם ארצה. צעירים אינם מתביישים יותר לומר שהמצב הכלכלי, יוקר המחיה, העתיד הלוט בערפל באשר לתעסוקה, כל אלה מטריפים את הצעירים. כאשר מדברים על בריחת מוחות יש לזכור שמאחורי כל מוח קיים אדם הרוצה להגשים את מאווייו, את תקוותיו. האם זו בושה? תלוי את מי שואלים. הבטחות לחיים נוחים יותר, לעתיד כלכלי משופר, ליכולת של זוג המתפרנס מיגע כפיו להגיע לבית, כל אלה הפכו להיות חלום באספמיה כי הפוליטיקאים רואים את אינטרסים שלהם ולא את אינטרס הכלל.
פטריוטים קנאים, ציונים בעיני עצמם, מזלזלים בכל הטענות שהשמיעו המוחאים לפני שלוש שנים. הסיסמאות של חיי טובים, על נסיעות לחו"ל, על מכוניות חדשות ובילויים אין סופיים, כל אלה לא שכנעו את היורדים ואלה אשר עתידים לעשות זאת אם הממשלה לא תתעשת ותתחיל לחשוב חברתית. לדאבון הלב, רבים אלה הממתינים להזדמנות הראשונה כדי לצאת מכאן ומהר. ככל שנדחוף אותם, ככל שנתעלם מהם, ככל שלא נהיה מסוגלים להבין שהפוריטניות של שנות ה-50 וה-60 אינן רלוונטיות יותר, כך יגבר זרם היורדים. יש סיכוי להציל חלק גדול מאותו הון אנושי הבורח מן הארץ לו רק לא נתייחס אליהם כאל שולי החברה.
דוח של
OECD מצביע על ישראל כאל מדינה הנמצאת במקום האחרון ברשימת המדינות המפותחות ביחסה לצעירים שלה, לאלה העובדים, לאלה האמורים לבנות את חייהם כאן. אז יהיו כאלה שיאמרו בריש גלי שלא אכפת להם. מנהיגים הדואגים למחר אינם יכולים להתעלם ובמחי יד לקטלג אותם בכל מיני קטגוריות שליליות.
תקווה היא יסוד חייו של אדם. אני יודע שישנם רבים הטוענים שלעולם לא נוכל להגיע לסוג של הסדר עם הפלשתינים. האמת היא שלא קל לקוות לעתיד מזהיר יותר מבינה זו. עם זאת, הניסיון של מנהיגים או כאלה הרואים את עצמם גיבורים אולטימטיביים, מנסים כל הזמן לגדוע את התקווה לעתיד טוב יותר. רבים מבין אזרחי ישראל אינם מתביישים בעובדה שילדיהם או הם עצמם עוזבים את הארץ. הכמיהה לשקט היא נורמלית לחלוטין. המחשבה שלעולם נחיה על חרבנו אינה נותנת מנוחה.
מלחמת עזה האחרונה הוכיחה שיש כאן צעירים המוכנים להילחם ולחרף נפשם כדי להגן על העם היושב בציון. בחוזרם הביתה, הם נתקלים שוב באותם קשיים כלכליים או ביטחוניים המעיקים עליהם. הם דור שאינו מתבייש לומר את האמת ולזעוק, אך זעקתם נותרת כקול קורא במדבר. לכן, ההבטחות נעלמו, ולצעירים נמאס כבר. אז מה עושים? מבזים אותם? מראים להם את הדרך לחו"ל? מכנים אותם בכל מיני שמות גנאי? זו לא התייחסות עניינית. אז יכולים לטעון שכל דור ודור נשא על כתפיו את עול המלחמות והמצוקות הכלכליות, אך טענות אלה אינן מספיקות. הדור הצעיר רוצה לחיות, פשוטו כמשמעו, לכן הוא מוכן לנדוד אל אותם המקומות בהם הוא מסוגל להגשים את חלומותיו, לפחות בחלקם.
לא לכך חונכו בני הדור הצעיר. ההפך הוא הנכון. אלא שברגע שראשיהם נתקלים בחומות בצורות של ביורוקרטיה, התעמרות, גזל ויוקר מחיה המחייב אותם לחיות עם הראש מתחת לפני המים, הם שוכחים ציונות, מסרבים לאכול סיסמאות, ולהתמסר לרטוריקה הנבובה של המנהיגים. אם לא ישכילו המנהיגים להתעורר בזמן, עלולים אנו להתעורר בפניסחף גדול מאוד שלא ייטיב עמנו.
