|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ראיון אישי עם שפרה ויינשטוק-אשכול
|
בעודה בחיים - בעקבות ספר שיריה: "אש לבנה", על כתיבתה והשגותיה בתחומי היצירה ● ליקוטים ממקורות שונים על דמותה של המשוררת ש. ויינשטוק-אשכול
|
המשוררת הסופרת והציירת שפרה ויינשטוק-אשכול, נצר למשפחה רבנית-חסידית, בתו של המקובל הצדיק רבי חנוך חיים הכהן זצ"ל, החלה לרקום את מסכת חייה בירושלים שבין חומות העיר העתיקה והמשיכה לטוותן בשכונות ירושלים החדשה. מגיל צעיר החלה לכתוב שירה וסיפורת. אוספת את בנות השכונה ומלמדת אותן עברית. כשגדלה הייתה מחליפה עם בנות כיתתה חיבורים תמורת שיעורים לא חביבים. חיבוריה היו לשם דבר ואפשר היה לאתר אותם תלויים בקפידה מעל גבי קירות בית-ספרה על-ידי מורותיה. שפרה הצרה תמיד על אוסף ספרותי עשיר ומגוון מכתיבתה בתקופת הילדות שלא נשתמרו (עם עזיבתה את הקן של בית אביה ובהינשאה לאיש). כתיבתה רחבת יריעה ונוגעת גם לבני הגיל הרך. השתמשה רבות גם בשמות בדויים בכתבי-עת. חונכה על ברכי המסורת של ירושלים. בוגרת בית-יעקב ולימודים גבוהים באוניברסיטה העברית במגמה ל'ספרות וחינוך'. היא השתלמה בתחום העיתונאות, הפרסום ויחסי הציבור. להלן ציטוט מדבריה: "חשיבות ההבעה הייתה לי כצורך נפשי. הכתיבה, מתוך התבוננות. ההתבטאות, כחלק חשוב מחיי שאי-אפשר להינתק ממנו". המשורר והסופר יעקב אבן-חן ז"ל מייסד ועורך כתב-העת לספרות דתית: "מבוע", דיבר על היכרותו עם המשוררת שפרה ויינשטוק-אשכול והצביע על כתיבתה החזקה בנוגעו בנקודה רגישה לסופר הדתי (באיסורים החלים בכתיבה חופשית מתקדמת) בשל חוסר ברירה ועל-מנת לא לעורר סערה בציבור זה. הוא הוסיף וציין את הקושי הכפול שנופל בחלקה של האישה הדתית הכותבת, ומכאן הביע את הערכתו הרבה למשוררת אשר תרמה ביצירותיה הספרותיות הרבה מאוד אושר והיזון רוחני לאחרים, שעדיין מהססים לצאת 'מדלת אמות' בעוד שפרה לא היססה ועמדה איתן בדעתה להמשיך וליצור. הסופר יעקב אבן-חן ז"ל נמצא בין חבר השופטים אשר העניקו לשפרה את 'הפרס לספרות יפה דתית' ע"ש שפירא לספר הפרוזה: "כנגד 4 בנות" ולספר השירה: "עיר אבנים כחולה". על ספר השירים, נאמר בנימוקי השופטים: "במרכז הספר עומדים סמלים שיריים על ירושלים, השבת והעקדה. בספר, יש משום חיפוש אורה של ירושלים וחישוף חוויות של נשמה הדבקה בעיר הקודש". ובנימוקים על ספר הפרוזה נכתב: "זהו סיפור ירושלמי מובהק, והמחברת יודעת את הגבול בה נעצר סופר דתי כאשר הוא בא לרקום עלילה, המבוססת על 'היא והוא', נושא המהווה בכל סיפור צומת של העלילה, ואין לתאר את החיים ולהתעלם מן הנושא הזה, אלא לרקום אותו תוך כדי חיפוש אחרי נקודות הגבול, שמהן והלאה קיימת הגלישה. הסופרת עמדה על הגבול הדק הזה בסיפורה, ונעצרה במחסומים הדרושים מבלי לפגוע בעלילה"... השופטים הנוספים החתומים על התעודה היו: יצחק גולדשלג וחיים לבשאי. הרב שמואל הכהן הביא בדבריו על עטיפת ספר שיריה האחרון: "אש לבנה" את הדברים הבאים: "בשתי דרכים היא ביטאה את עצמה - בסיפור ובשיר. תמימות עילאית יחד עם געגועים עזים שאפיינו את התבטאותה הספרותית. הקורא שיר משיריה, עשוי לראות-לחוש, תוך כדי קריאה, אישה עבריה הפורשת כפיה לברכה מול נרות השבת". יצירותיה של שפרה תורגמו לשפות שונות. פרסומים מפרי עטה ראו אור בכתבי-עת; באנתולוגיות ובמוספים בארץ ובעולם. שפרה הייתה חברה באיגודי ספרות רבים ביניהם: "אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל"; באקו"ם; "באגודת שוחרי הספרות ואיפל"ק הבינלאומי לספרות ותרבות השלום"; באנ"י (איגוד נשים יוצרות בישראל); "במרכז פא"ן בישראל" ואחרים. היא הייתה דמות דומיננטית ופעילה. כיהנה בוועדת האתיקה "באגודת הסופרים" מספר קדנציות והייתה בין מייסדות הסניף הירושלמי של "אגודת שוחרי הספרות". היא הופיעה עם ספריה בכלי התקשורת ובבימות ספרות ותרבות רבים ביניהם בבתי"ס ברחבי הארץ. כן הייתה הסופרת והמשוררת הראשונה אשר התארחה בבימת הספרות: "על חוד העט" אשר יסדה המשוררת אדלינה קליין, והופיעה באכסניה המכובדת "בבית ש"י עגנון" בירושלים. כמו-כן, שיריה היפים זכו ללחניו של המלחין המוכשר רוברט ניסנזון וכלולים בדיסקים שראו אור.
מיצירותיה שראו אור:
"ענבלים" (שירה) - הוצאת "עקד", ת"א (1974) "עיר אבנים כחולה" (שירה) - הוצאת "עקד", ת"א (1980) "כנגד 4 בנות" (פרוזה) - הוצאת "עקד", ת"א (1982) "הרוח במעגלים" (שירה) - הוצאת "בית הצירה", ת"א (1985) "כי זה כל האדם" (שירה) - הוצאת "בית היצירה", ת"א (1990) "לשוב לקחת" (סיפורים) - הוצאת "בית היצירה", ת"א (1994) "אש לבנה" (שירה) - הוצאה עצמית, ירושלים, (2003) |
|
ש. מה הגורם המניע יוצר לכתיבה? ומה המשוב שהיא מעניקה לאנושות?!
ת. שירה נובעת מתוכך בזרימת נשמת הדברים המקרינה מן האור הפנימי מאהבת אלוהים ואדם בפאתי העולם האדם שנברא בצלמו, בראיית יפי העולם הצבעוני, הנוף והטבע ומראיהם הנהדר והנפלא של פלאי הבריאה שהם חלק מן החיים הנוגעים ללב השיר והאדם. השירה אמורה לגרום לרטוט בחוט השידרה. שירה, יש להרגיש. היא עוברת כחוט השני כאלקטרודות מן המוח. יש להקשיב לצלילי קיצבן והקשרן של המילים לכוונן אל קצה מוטיבי האפשרויות להיטיב לראות בצבעוניות האור והצל של יפי העולם ונופיו וכל אשר מסביבו בחלום ובהקיץ. להתחבר אליהן באהבת האדם וסגולותיו בשימחת החיים לטוב ולרע. לחיות בתקווה לעלות חיוך על השפתיים, לחייך אל העולם באופטימיות ובסובלנות למרות אירועים קשים של כאב ועצב - אובדן ושכול. ר"ל. ועל כל אלה היצירה והאמנות היא הנותנת טעם לחיים ואפשרות לשרוד. היא שתרנין את חיינו בשירה חדשה הללויה!
שִׁירָה מֵעִדָּן אַחֵר (ע' 60)
אוּלָם מָלֵא מִפֶּה אֶל פֶּה שִׁיר נֶחְרָז
שִׁירָה מֵעִדָּן אַחֵר,
קוֹל דִּבּוּר שִׁירָה הִיא מְלָאכָה
פִּצְפּוּצֵי מִלִּים נֶאֱמָרוֹת כְּבַלָּדוֹת,
שֵׁם נִתַּן לָהֶם אַחַר לֵידָתָן
צִפְצוּפֵי שִׁיר בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה
דַּבְּרוּ דָּבָר, הַכּוּ בַּסֶּלַע, שִׁירָה הִיא כֹּח
הָאִישׁ אָמַר מִלִּים, לָהֶן שֵׁמוֹת
שִׁירָה אַחֶרֶת רִנְנַת צִפֹּרֶת
כְּנָפֶיהָ מַפְלִיגוֹת אֶל אֲנִינֵי טַעַם
מַה טַּעַם מִלִּים זָדוֹן לִמְשִׁסָּה
כֻּתֹּנֶת צְהֻבָּה מְבַצְבֶּצֶת
בִּכְנָפֶיהָ כִּתְמֵי-דָּם - הַכֵּר נָא!
מַה טַּעַם זָכְרוּ צִיצִית טַלִּית קָטָן
מַה טַּעַם זָכְרוּ יֶלֶד יְהוּדִי קָטָן
מִלִּים כְּדָרְבוֹנוֹת, זֶה בְּכָךְ וְזֶה בְּכָךְ,
מִלִּים מְדַבְּרוֹת, הַכּוּ בַּסֶּלַע מִלָּה כִּלְשׁוֹנָהּ
שִׁירָה מֵעִדָּן אָחֵר.
אִנְקוּבַּצְיָה - מִלֵּי מִלִּים (ע' 98)
חֲסוּיוֹת מֻדְחָקוֹת
נִלְחָצוֹת בִּדְפָנוֹת
לְהַעֲלוֹת בַּסָּךְ - בְּזוֹ אַחַר זוֹ
כִּרְשִׁימַת מַחֲזֶה
לָבְשׁוּ מִלִּים - סוּפֶּר אֶגוֹ - וְאוֹמֶגָה
חָרְשׁוּ תְּלָמִים חָרִישׁ עָמֹק.
מִלֵי מִלִּים - שַׁרְשֶׁרֶת חַיָּלֵי צָבָא מְמֻשְׁטָר
הִדַּפְּקוּ עַל דֶּלֶת הַמּוֹצָא,
נֶאֶבְקוּ זוֹ בְּזוֹ לַעֲלוֹת
הַטַּנְק הַמְשַׁרְיֵן מִתְמָרֵד
כְּמִלְחָמָה בִּשְׁעַת קְרָב מְחַכֶּה לְאוֹת -
סִדְרוֹ - שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
מִשְׁבְּצוֹת, לוֹחֲמִים אַמִּיצִים
צָבָא עַל נִשְׁקוֹ - עֲמִידַת דֹּם - אֵשׁ!!!
חֲגִיגָה לָעֵינַיִם - סְפָרִים (ע' 100)
מִלִּים נֶאֱרֹג לְךָ מוֹ"ל שִׁירִים סְפָרִים
שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם, חַג הַסֵּפֶר
אוֹתוֹת שֶׁל אוֹר
שְׁעַת יְצִיקָה מַמָּשִׁית שֶׁל יוֹצֵר אוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַאֲרֵג הַבְּנִיָּה מוּל צְמָתִים,
תְּשַׁנֶּה תַּבְנִיתָם בְּכָל מַרְכִּיבֵי הַנְּדִידוֹת וּבְדִידוּת הַנְּשָׁמָה
מִפְגּשׁ חַי לַדֶּמוֹקְרַטְיָה בְּמִגְדַּל הַשֵּׁן
לַיְלָה וְיוֹם נַעֲסֹק בַּמְּלָאכָה
עַד הַשְּׁקִיעָה הַוְּרֻדָּה לִהְיוֹת לְךָ מַמְלָכָה
בְּרִית נִכְרֹת לְךָ מוֹ"ל
שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם
הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּכִנּוֹרוֹ יְנַגֵּן מַעַל חוֹמַת מִגְדַּל הַשֵּׁן
מוּל זַרְקוֹרֵי חֲגִיגַת סְפָרִים
יְחַיֵּךְ מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ שָׁנָה שָׁנָה,
יְכַסּוּ עֲלֵי זָהָב שִׁירָתוֹ, מִלּוֹת תְּהִלִּים אֶל מִלַּת הַתָּמִיד
וְאַלְפֵי פָּנָסִים יוּדְלְקוּ, בַּבֻּסְתָּן דּוּכָן יוֹסִיפוּ
כֶּרֶךְ כֶּרֶךְ עָלִים מִלִּים זְהוּבֵי סְפָרִים.
|
|
ש. מה מחבר את האנוש לנשגבות ולאמונה?
ת. שיח תפילה ובקשה של האדם המאמין, לבין האלוהים, לבקש את עזרתו. לצאת מתוך מצבים קשים והמציאות תופסת בגרונו ושמה לו מחנק. בעודו בחיים מבקש להקשיב לפנימיות נשמתו ולהתעלות במוזיקה דקת צלילים.
תֵּן לִי (ע' 12)
אֱלֹקַי, בְּעוֹד עוֹדִי
תֵּן לִי לוֹמַר מִלַּי,
תֵּן לִי בִּינָה לָקוּם וּלְהִתְעַשֶּׁת בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה,
בְתוֹךְ הַמַּבּוּל וְהַמַּעַרְבֹּלֶת מִסְתַּבְּכוֹת יָדַי וְרַגְלַי,
הֵיכָן הַמַּחֲשָׁבָה, הָאַקְטוּאַלְיָה וְהַמְּצִיאוּת מִתְבַּיֶּתֶת
מִתְּהִיָּה לִתְהִיָּה לָקוּם לִתְחִיָּה
כְּהִסָּחֲפוּת בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף בִּזְרָמִים שֶׁל צְבָעִים וַעֲבוֹדָה עַל בַּדִּים
לְהִגָּרֵר בְּכֹחוֹת יְצִירָה בִּתְהִיָּה שֶׁל מַסְּכוֹת חַיִּים,
שׁוּב לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַקּוֹל הַפְּנִימִי הַלּוֹחֵשׁ לַמִּלִּים
שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ מִן הַנְּשָׁמָה, בַּאֲטִימַת רְעָשִׁים.
עִם זֹאת, לְהַקְשִׁיב פְּנִימָה וּלְהַעֲלוֹת בְּמוּסִיקָה דַּקָּת צְלִילִים
לְעִתִּים לֹא מְאֻזֶּנֶת
וּמוּסִיקָה צוֹרְמָנִית לְעִתִּים לֹא מְסֻנֶנֶת
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה לָשִׁיר עַל כְּאֵב
כְּמוֹ עַל אָבְדַן סִלְסוּלֵי הַחַזָּן כְּמוֹ קוֹל הַטֶּנוֹר
הַחוֹמֵק לוֹ מִן הַגָּרוֹן אוֹ נִשְׁאָר לְלֹא קוֹל מינוֹר
הַמּוּסִיקָה כְּכַסְפִּית חוֹמֶקֶת מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת וְהַזְּמַן הַנֶּעֱלָם
מִתּוֹכִי, מִדָּמִי, מֵרוּח אַפִּי.
פְּלִיאָה (ע' 8)
בּוֹרֵא עוֹלָם, אוֹר זָרַעְתָּ בָּעוֹלָם,
וּבַבְּרִיוֹת שֶׁבָּרָאתָ אוֹר גָּנוּז זָרַעְתָּ,
וּבַעֲלָטָה הֶסְתֵּר פָּנִים, בְּנֵי אֱנוֹשׁ בַּעֲלָטָה שְׁרוּיִים,
בְּמֶרְחֲבֵי עוֹלָם אֵין-סוֹפִיִּים,
בְּהֶבֶל וּבְתֹהוּ אוֹבְדִים, כּוֹשְׁלִים עֲלֵי בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים
בַּעֲלָטָה הִשְׁתַּבְּרוּת שֶׁל אוֹר, שֶׁל שָׁבִיט וְצֶדֶק מִתְרַחֲשִׁים,
וְאָמַר רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשׁוֹב: רְאֵה אֱלֹקִים,
בְּנֵי אֱנוֹשׁ הַטּוֹבִים בִּיצִירוֹתֶיךָ,
חָתַמְתָּ בָּהֶם מֵהוֹד צַלְמֶךָ
יֶאֱצַל עֲלֵיהֵם מֵאוֹר פָּנֶיךָ,
יִמְתַּק הָאוֹר לְעֵינֵי מְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ,
עָטְפֵם בְּאַהֲבָתְךָ לֶאֱהֹבְךָ בְּכָל לְבָבָם
וְצַלְמָוֶת לֹא יִשְׂתָּרֵר בָּעוֹלָם
לְנֶפֶשׁ הַנֶּחְשֶׂפֶת לַנִּשְׂגָּב הָאֱלֹקִי בִּפְלִיאָה אֱנוֹשִׁית
לִקְרוֹא בְּשִׂמְךָ אֶחָד.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי (ע' 7)
אָמַר רַבִּי יוֹסִי:
בּוֹא וּרְאֵה - ה' קִלּל אֶת הָאִשָּׁה,
הַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ.
קִלֵּל אֶת הָאֲדָמָה,
הַכֹּל נִזּוֹנִין הֵימֶנָּהּ.
אִם מְצַיֵּר צוּרָה - מַתְחִיל בְּרֹאשָׁה וְגוֹמְרָהּ
אֲבָל ה' צָר אֶת כָּל הַחַיִּים בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
"וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ"...
וְלֹא אֵצֶל הָאֲדָמָה
לָחוּשׁ צְלָלִים שֶׁבְּגוּפָם
אֶלָּא לִצְרֹר אוֹתָם בֵּינוֹת עָלִים
וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין
עַד אֵין אָדָם צָר אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּלִבּוֹ
ה' הוּא הַמֵּבִין.
|
|
שורשים (משפחה - הורים ילדים) - אהבה
|
|
ש. את בוחרת בשלושה שירים המבטאים את מהות האהבה להורים וילדים. עד כמה הצמיחה וההמשכיות נעוצה במורשת אבותינו? והאם תוכלי לתת פירוש לשיר שכתבת לאביך?
"בַּחֲלוֹם בָּא אֵלַי אָבִי" (ע' 26)
בַּחֲלוֹם בָּא אֵלַי אָבִי - מַצְמִיחַ עִם הָעֵץ
לְאַחַר מוֹתוֹ בָּא בְּשֵׁם הַנָּבִיא,
שָׁלשׁ פְּעָמִים בָּא וְכֶתֶר בְּיָדוֹ
וְשָׁם תּוֹלְדוֹת הַקַּבָּלָה בְּתוֹרַת הַנִּסְתָּר
וְהִנֵּה הַשָּׁרָשִׁים פּוֹרְצִים מִן הָעֵץ וְהַשּׁוֹשֹלֶתֶ עַד אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
בְּשִׁבְעָה יָמִים מִן הַמָּוֶת בָּא הַמְּבַשֵּׂר
וְעֵץ הָעָנָף בְּיָדוֹ שׁוֹלֵחַ עֲנָפִים רַכִּים
רַבֵּי פְּאֵרוֹת כְּגִלוּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַקֵּץ.
שׁוֹמַעַת אֲנִי קוֹל מַשַּׁק כַּנְפֵי יוֹנָה,
שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲדַיִן בַּסֵּפֶר
וּבְעֶרֶב הַכִּפוּרִים בָּא כְּכֹּהֵן מְבָרֵךְ
מֵלִיט כַּפָּיו לְהַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת, בְּפִיו הַנִּגּוּן:
"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדֵעי תְּרוּעָה"
וּלְאַרְבָּעִים יוֹם כְּמַלְאָךְ מוֹדִיעַ: "זֶה לָךְ בֵּן"
וּלְמָחֳרַת יַרְחֵי תִּשְׁעָה, הַוָּלָד בָּא כְּנִגּוּן.
הַנִּגּוּן עַצְמוֹ הוֹלֵךְ עִמִּי מִסּוֹף עַד סוֹף הֵד מִגַּן-הָעֵדֶן,
וְלָקַחְתִּי שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה מִשִּׁמְךָ הַנִּצְחִי, אָבִי, לַחֲקֹק
בְּשֵׁם בְּנִי - מֵאָז אֵין הֵד לְבַד מִן הַנִּגּוּן וְאַתָּה כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן נָקַבְתָּ
בִּשְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים
וַיִתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם.
ת. השיר מדבר על היניקה מבית, מילדות, על השושלת של הדורות השורשים ועץ האבות, עץ היוחסין. ועל ההמשכיות - החלום והמציאות. המוזיקה של האדם הנברא בצלם אלוהים. המילים והדיברות במעגלי הנשמה הפועמת בלב האדם. השאיפות התיקוות והרוחניות מול הגשמיות.
אִמִּי חִיְּכָה אֵלַי (ע' 37)
אִמִּי חִיְּכָה אֵלַי בְּרִגּוּשׁ רִאשׁוֹנִי
וּצְחוֹקִי אֲנִי אֶל עֵץ הַנַּדְנֵדָה בַּחֲצֵרֵנוּ
כִּפְרִי בָּשֵׁל הִתְנַדְנְדוּ חֲלוֹמוֹתַי הַמְּתֻקִּים,
בְּגַנִּים יְרֻקִּים הֵפִיצוּ רֵיחָם - הַפְּרָחִים
בְּשִׁפְעַת הַצְּבָעִים שָׁרוּ לִי שִׁיר עֶרֶשׂ הַמִּלִּים
סִפְּרוּ לִי סִפּוּר נְעוּרַי
וְשׁוּב הִתְגַּנְבוּ אֵלַי חֲלוֹמוֹתַי, יָרֵאתִי מִן הַיְקִיצָה,
פָּנִיתִי אֶל הַמִּלִּים - פָּנוּ לִי עֹרֶף נְעוּרַי,
לָעֲגוּ לִמְשׁוּבוֹתַי, זִכְרנוֹתַי, מִלִּים סְפָרִים,
שָׁקַעְתִּי עָמֹק בַּחֲלוֹמוֹתַי לְחַיֵּךְ אֶל הַמִּלִּים
שֶׁעָמְדוּ בְּשׁוּרוֹת לְהַלְבִּישׁ עָלַי מַחְלָצוֹת,
לְיוֹם הַמָּחָר הַצָּעִיר בְּמַעֲשִׂים
עֵץ הַנַּדְנֵדָה עָמַד רֶגַע לְפָנַי, וְאִמִּי חִיְּכָה אֵלַי.
בְּצֵל הַשִּׁכְחָה (ע' 112)
אֲנִי רוֹצָה לָצֵאת בְּצֵל שִׁכְחַת הָעֵצִים
כִּמְעַט לִנְגֹּעַ בָּעֵצִים, עָלִים בָּרוּחַ
נוֹפְפִים בָּרוּחַ שֶׁבֵּין הַגֶּשֶׁם וְהָעַלְווֹת
מוֹדָעוֹת עַל הַקִּירוֹת
מַכְרִיזוֹת אֵבֶל לְכַסּוֹת פָּנָיו
שֶׁל הַמֵּת וְהוּא בְּנִי יַקִּירִי
בְּכִי פְּנִימִי נוֹגֵעַ בִּשְׁמוֹ הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּח
לְעֵינֵי הַלַּיְלָה נִגְלוּ פָּנָיו
מֵת חוֹזֵר לְ"קִדּוּשׁ לְבָנָה" בְּאוֹתִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת
בְּנִי הוֹלֵךְ לִקְראתוֹ צוֹחֲקוֹת פָּנָיו
אֲנִי כָּאן, אֲנִי שָׁם, וּבְכָל מָקוֹם
שָׁם יוֹצֵאת אֲנָחָה מִלִּבְּךָ "אִמָּא",
אַל תִּגְּעִי בִּי, בְּקִירוֹת בִּכְיֵךְ הַפְּנִימִי
שׁוּב מֵמִית וְהוּא נוֹגֵעַ בְּשָׁמֵי,
אַבָּא יוֹשֵׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, אֲבֵלוּת יָדָיו מִשְׁנָיוֹת בִּשְׂפָתָיו
אֲנִי יוֹצֵאת אֶל הַשִּׁכְחָה - חוֹבָה עַל הַמֵּת לְהִשָּׁכַח
הַכְּרוּבִים מְאֻגַּדִים בַּמָּוֶת לְשַׂחֵק גַּעְגּוּעַ
בֵּתְּמוּנוֹת, לְמִי שֶׁהָלַךְ וְלֹא שָב,
"אַחַר הַמַּבּוּל" שֶׁלִּפְנֵי חֲנֻכָּה תשנ"ד
וְהַזְּמַן כְּזִכָּרוֹן לְשִׁכְחָה.
|
|
ש. מה מסמלים עבורך פרחי השדה?
פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה (ע' 37)
לֵב הַשָּׂדֶה נָעָה בָּרוּחַ
מַעְגָּלִים מַעְגִּלִים פִּרְחֵי שָׂדֶה, נְעָרִם
שִׁבֳּלִים נָעִים טוֹבְלִים, כּוֹרְעִים בִּירֹקֶת שָׂדֶה
מַיִם זַכִּים בְּנַהֲרוֹת הַחֶמְדָּה
וְשֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה צוֹחֶקֶת בְּפָנֶיךָ
מְשַׁקֶפֶת עַנְנֵי טֹהַר שְׁקֵדִיּוֹת הָעֵנַיִם
שׂוֹחֶקֶת בִּנְבָכֶיהָ
מְבַקֵשׁ לִפְרֹץ גְּדָרָיו - לִבֵּךְ
הִנֵךְ עוֹצֶרֶת, אוֹמֶרֶת:
"נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא"
מָה אֶתֵּן עוֹד
וְאֵלֶה הַבָּנִים - הַיְצִירָה
וּרְצוֹנְךָ - רְצוֹנָם, מָלֵא עוֹלָם
לִבִּי מָלֵא.
ת. האדם, הטבע, והזמן - מתמזגים במים חיים מילדות, עם עצי הפריחה - שהם הנוער והטף. היצירה ויפי העולם, השימחה הגואה, והנהרה ואהבת האדם. תמיד נשאלות השאלות של החיבור בין הלב, הרגש החם, וההיגיון הקר, הגובל בין תקוה, יאוש וחמדה.
בִּ"פְגִישָׁה עִם הַזְּמַן" (ע' 71)
אֲחוֹתִי, רְאִיתִיךְ
תְּאוֹמַת הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה
כָּךְ, תְּפִיסַת הַמִּלָּה מֵעֵבֶר לַמַּנְגִּינָה
"בַּפְּגִישָׁה עִם הַזְּמַן".
שַׂרְעַפַּיִךְ הִתְעַלּוּ לִרְאוֹת בְּמֶלֶל הַחשֶׁן עַכְשָׁו,
הֲוָיַת הֶעָתִיד בַּזְּמַן
לִרְאוֹת בְּהַי-טֶק אַלִּים הִשְׁתַּקְּפוּת כְּפִיל הָאָדָם
רוּחָנִי וְגַשְׁמִי.
אֲחוֹתִי - זוֹ אַתְּ! בָּךְ הָאָדָם הַיּוֹצֵר, בְּרִחוּף
בִּפְנֵי הָרוּחַ, בִּרְאִיַּת דְּבָרִים כְּמַיִם מְכַסִּים
יְצִירַת אוֹר בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן
צוּרַת הֶחָלָל מֵעֵבֶר לַמִּלִּים וְלַזְּמַן,
בָּךְ נִיצוֹץ הַנִּגּוּן מוּסִיקַת הַמִּלִּים,
בִּנְגִינַת הָאָדָם וְזוּלָתוֹ, הָאָדָם וְצוּרָתוֹ,
לַהֲסָרַת הַלּוֹט מֵאַקְטוּאַלְיָה קָשָׁה וּמְיֻסֶּרֶת,
לִנְגֹּע בְּצִיצִיּוֹת הַמִּלִּים
וּמוּתָר מִן הָאָדָם.
אַשְׁרַיִךְ, זָכִית בְּמִלַּיִךְ בִּפְגִישָׁה עִם הַזְמַן.
ש. 'האדם והזמן' - האם יש להם קוד סמוי האומר כי הם שותפים בדרך?!
ת. האדם במפגש עם הזמן האוזל מבין הידיים, בהיותו עוצר לרגעים קשים. עוצר לאירועים משמחים, כדי להתעשת.
אַתְ חֲבַצֶלֶת (ע' 61)
אֲנִי הַבְּרוֹשׁ אַתְּ חֲבַצֶּלֶת
כִּבְלֵי אֱנוֹשׁ כְּבָלוּנִי, קַרְבוּנִי
נַפְשִׁי כְּפוּתָה
בְּיָדַיִךְ, רֹאשׁ הַזֵּר.
אוֹהֶבֶת, אָמַרְתְּ, עֲצֵי בְּרוֹשִׁים
עֲצֵי בְּרוֹשִׁים עוֹמְדִים נְבוֹנִים
כֹּה קָרוֹב לַבְּרוֹשׁ
יֵשׁ יִפְעָה בְּכָל עֵת אוֹמֵר.
בְּסַלְּךְ
מְלֹא הַטֶּנֶא קָלַעתְּ מִקְלַעַת הַזֵּר
מִלֵּי, קָלְעוּ, כִתְּרוּ נֵזֶר
לְרֹאשֵׁךְ
טַל רֵיחָנִי נוֹטֵף לְיָדַיִךְ, אָמֵן.
|
|
ש. 'האני מאמין' בשירתך גלוי וחשוף ומביע את השלמות הנפשית
האם זאת היא תורת החסידות?!
ת. אש לבנה, מן שמיא ירדה. אש של חג ואורה. האש הטהורה הזכה בעת מתן תורה. השלהבת בי מן האור הגנוז. וכשם הספר "אש לבנה" לוהבת בי באורה הזכה והטהורה, השירים שלובים זה בזה ב"אני המאמין" והם המובילים וניזונים מן האור הגנוז הבוקע מן הניגון וחמדת היצירה. כל אדם נולד עם מנגינה לעולם, אדם הולך אחר מנגינתו שבה חונן, כך, שהקשר עם הטבע והנוף, האילנות, הפרחים, שירת הציפורים, האדמה, שיח העשבים, מלחמת היצר והדמים מתאחדים.
אֵשׁ לְבָנָה (ע' 10)
אֵשׁ לְבָנָה טְהוֹרָה
מִן שְׁמַיָא יָרְדָה,
אֵשׁ אַהֲבַת הַתּוֹרָה
אֵשׁ שֶׁל חַג וְאוֹרָה,
בְּעֵת מַתַּן תּוֹרָה
קִבֵּל משֶׁה מִסִּינַי מַתָּנָה
ה' לְעַם יִשְׂרָאֵל נְתָנָהּ
חֲרוּטָה הָיְתָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה
לֻבְּנָה צֹרְפָה בְּאֵשׁ הַתּוֹרָה.
מֻבְלֶלֶת בָּאֵשׁ
חֲצוּבָה מֵאֵשׁ
וּנְתוּנָה בָּאֵשׁ,
אֵשׁ שִׂמְחָה לוֹהֶבֶת, יוֹקֶדֶת לְשִׁמְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
אֵשׁ בְּנֵרוֹת שַׁבָּת וּמוֹעֵד שׂוֹחֶקֶת,
בְּאוֹר פְּנִימִי מְרַצֶּדֶת, בּוֹהֶקֶת.
אֵינָהּ טוֹרֶפֶת, אֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת, אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת.
אֵשׁ קִיּוּמִית, אֵשׁ חֲלוֹמִית
לוֹהֶבֶת בִּבְנִיַּת הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי
וַחֲנֻכַּת אֵשׁ הַמְּנוֹרָה -
כְּשַׁלְהֶבֶת בִּי.
לְעִתִּים חַיָּה גְּבִישִׁית וַעֲמֻקָּה (ע' 82)
לְעִתִּים חֲלָקָה כִּקְטִיפָה לוֹטֶפֶת אָבָק
מִלֵּי מִלִּים מַרְגִּיזוֹת אֶת נִשְׁמַת הָרוּחַ
מַחֲשָׁבוֹת זְקֵנוֹת מַרְקִיעוֹת לְשַׂחֵק מֵעַל סִלּוֹנֵי הָרוּחַ
שְׂמֵחוֹת לְקַמֵּט מַחֲשָׁבוֹת צְעִירוֹת
עוֹלוֹת בִּי כִּנְמָלִים זוֹחֲלוֹת עַל גַּבִּי
מִתְגָּרֶדֶת בְּנִשְׁמָתִי אֵין מָנוֹחַ לְנַפְשִׁי
מְטַלְטֶלֶת הִרְהוּרֵי עַל גַּבֵּי אוֹפַנַּיִם וּגְדֵרוֹת
נֶאֱבֶקֶת עַל שְׁבִיב עֵץ לְהֵאָחֵז בּוֹ, עוֹלָה
עַל קוֹרָה כִּכְפִיס, מִתְנַדְנֶדֶת עַל מִלִּים רוֹפְסוֹת
מוֹדֶרְנִי עַכְשָׁו, וְקָמָה,
שִׁבְעִים פַּעַם נוֹפֶלֶת וְקָמָה לְתִשְׁעִים
לְהִתְחַפֵּשׂ לְעָצִיץ, לְעָלֶה אוֹ לְגִבְעוֹל
מִלַּת אַהֲבָה טְהוֹרָה, חַמָּה, נְעִימָה מְאֹד שָׁם לִשְׁתֹּל.
לִפְעָמִים (ע' 11)
לִפְעָמִים הִיא כְּמוֹ יָם סוֹעֵר
לִפְעָמִים הוֹזָה בְּחוֹף שָׁקֵט
לִפְעָמִים סְעוּרַת גַּלֵּי קֶצֶף
לִפְעָמִים כִּבְצַנֶרֶת חֲלָלִית.
לְלֹא מִשְׁקָל שְׁקוּפָה כִּזְכוּכִית
כִּמְכָל רֵיק בַּאֲוִיר עוֹמֵד
כְּגָבִישׁ עַל אִי בּוֹדֵד,
כְּאֵב מְטַפִיזִי צוֹרֵב צִנּוֹרִית הַגָּרוֹן
בַּקֵּבָה תְּחוּשַׁת מַהְפָּךְ, בַּמַּדְרֵגוֹת מֹחַ חַשְׁמָלִיּוֹת.
קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה מִכָּל הַמִּגְדָּלִים הַגְּבוֹהִים
לֵב מֻרְתָּח מֵעַל פְּסָגוֹת, רוֹאָה יַלְדָּה קְטַנָּה
גּוֹרֶדֶת שְׁחָקִים וּבוֹכָה
עַל פִּסַּת אֶרֶץ קְטַנָּה, אֲהוּבָה
צִיּוֹן מָקוֹם לְשִׂימַת רַגְלַיִם - נְקֻדָּה בַּמַּפָּה,
פְּעָמִים עִיר גְּדוֹלָה שְׁלשִׁים אֶלֶף רִבּוֹא.
|
|
| תאריך:
|
26/10/2014
|
|
|
עודכן:
|
30/10/2014
|
|
אדלינה קליין
|
|
ראיון אישי עם שפרה ויינשטוק-אשכול
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עדה אהרוני
|
30/10/14 18:39
|
|
|
|
|
|
אדלינה קליין
|
30/10/14 19:52
|
|
|
|
2
|
|
חיים ספטי
|
31/10/14 15:04
|
|
|
|
3
|
|
בלפור חקק
|
31/10/14 22:35
|
|
|
|
4
|
|
חיה בנצל
|
1/11/14 15:18
|
|
|
|
5
|
|
סיידוף מזרחי רחל
|
1/11/14 19:17
|
|
|
|
6
|
|
הרצל חקק
|
12/11/14 23:07
|
|
תסריטו הראשון של אפרים קישון "תעלת בלאומילך" מ-1951 נכתב בדם ליבו, מנסיונו כעולה חדש בארצנו, עת התוודע לצורת ההתנהלות של המימסד בארץ. הטמטום השולט בכל, הרצון לשמור על הכסא בכל מחיר, ההתקרנפות - הן מחמדנות והן מטמטום - היו וממשיכים להתקיים כאן מאז ועד היום. לכן -מחזהו של קישון רלוונטי היום יותר תמיד. כאילו כתב אותו עבורנו עכשיו כדי שנפיק לקחים. זוהי מהותה של הסאטירה.
|
|
|
|
|
אם לוקחים ברצינות את הצהרת הכוונות של חברי 'התנועה למדינה יהודית', ידיהם של השופטים בישראל ושופטי בג"ץ במיוחד, הולכות להיות עמוסות מאוד בעבודה בחודשים ואולי בשנים הבאות. אלא שהפעם הכיוון של העתירות יהיה הפוך: לא נגד 'כפייה דתית' כי אם נגד הפגיעה בערכי דת ומסורת במדינה.
|
|
|
|
|
המחזה החדש שכתב גור קורן "המוגבלים" מעז לקחת כמה ז'אנרים, לצקת אותם לעלילה קומית מטורפת ובלתי ריאלית כמעט, שכופה עליך לנגב את דמעות הצחוק ללא הרף זאת - תוך הצבת שחקנים בכל התפקידים, שלא רק שהם מקצועיים ומשובחים, אלא שכאן ניתנת להם ההזדמנות להתפרע, לשחרר כל עכבות, ולהחצין את מלוא יכולותיהם: הקומית, דרמטית ואנושית הגלומות בהם כאחד.
|
|
|
|
|
"עוד לא פיטרו אף פרקליט שהפסיד תיק". כך התבטאה דורית ביניש, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, בעת שכיהנה כפרקליטת המדינה - בפגישה שקיימה עם פרקליט צמרת, שהגיע לשימוע עבור לקוחו. באותה פגישה הלין פרקליט הצמרת על תעשיית השיבושים שהתגלתה בתיקו של לקוחו, ועל עבירות שביצעו קציני משטרה ופרקליטים במסגרת אותה פרשה. ביניש דחתה דרישת הפרקליט להימנע מהגשת כתב אישום ואף גוננה על הפרקליטים הבכירים שסרחו. זיכויו של האיש מהעבירות שיוחסו לו, לא הביאו את ביניש לתקן דרכיה.
|
|
|
|
|
גדעון סער הודיע, כזכור, על החלטתו להתפטר "אחרי חגי תשרי" מכהונתו כשר הפנים בממשלה ומחברותו בכנסת. בהודעתו שאותה הקריא בכינוס שנערך ביום 17.09.14, נימק סער את החלטתו ברצונו להקדיש יותר זמן למשפחתו לילדיו ולרעייתו גאולה. "בקרוב, בני דוד יתחיל ללכת, ואני רוצה ללכת איתו יד ביד", אמר.
|
|
|
|
|
