אנחנו למדנו להכיר את בעלי המצפון הסלקטיווי, חברי משטרת המחשבות. אלה שהגרזנים שרצחו 4 מתפללים בירושלים לא הזיזו להם, אבל הגרזן הוורבאלי של עמיר בניון הוציא אותם מהכלים. מוזר שדווקא הנשיא ריבלין, אימץ בתגובה את שיטת החרם של השמאל, שהוא כבוגר התנועה הרביזיוניסטית, הכיר על בשרו.
המטרה האחרונה של משטרת המחשבות של השמאל הישראלי הוא היוצר והזמר עמיר בניון. שיר בוטה במיוחד ("אחמד אוהב ישראל") שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו; שיר הנראה כביטוי לתחושותיו של הזמר נוכח גל הרציחות שביצעו לאחרונה פלשתינים, מעשי רצח שגם זכו לברכת בני משפחתם של השאהידים החדשים עורר את התגובות הצפויות מצידה השמאלי של המפה הפוליטית והתקשורתית.
הרי כבר למדנו להכיר היטב את האנשים בעלי המצפון הסלקטיווי. אלה שהגרזנים בטבח שביצעו שני פלשתינים במתפללי בית כנסת בירושלים רק בשבוע שעבר, לא הזיזו להם, אבל לעומת זאת יצאו מכליהם בעקבות הגרזן הוורבאלי של עמיר בניון.
הצבועים המקפידים שלא להשמיע אפילו ציוץ של מחאה, נוכח קולות ההסתה היומיומיים הבוקעים מגרונות ראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית; אלה שמעולם לא שמעו את הקריאות מן המוקטעה לנהל "התנגדות עממית" מול "הכובש הציוני" - הם הם הראשונים שפוסקים מה כשר ומה פסול, מי מסית בזוי ומי בסך-הכל "הביע את דעתו במסגרת חופש הדיבור"; אבירי הדמוקרטיה כל עוד היא פועלת אך ורק לפי התכתיבים שלהם, אחרת היא הופכת אוטומטית ל"עריצות הרוב הדורסני".
שוטרי המחשבות שלנו אינם סובלים אפילו מצל צילה של הדרה תקשורתית. לא די בכך שהם מציעים את מרכולתם כמעט בכל אמצעי התקשורת, בנוסף, יש להם גם במה קבועה, שם יכולים סותמי הפיות לסתום את פיות כל הכופרים החורגים בדעתם או במעשיהם משורת המקהלה הפלורליסטית, המשתרע ממרחבי מרצ עד ערבות חד"ש.
קוראים לו
הארץ. הבטאון הפלשתיני בשפה העברית. הוא הזדרז להגיב בכמה מאמרים (ואפילו בשיר תגובה מקורי!) על פרסום התועבה של בניון. כתב התרבות של ה
עיתון, בן שלו, פירסם מאמר שהסביר בלוליינות מופלאה את כותרת המשנה שלו, שנוסחה כך: "אחמד אוהב ישראל" של עמיר בניון הוא שיר מסית כך שאי-אפשר להגן עליו עם מטריית
חופש הביטוי האמנותי שלו"...
להארץ יש מצפון שגמישותו האולימפית מעוררת התפעלות. כאשר הפרובוקטור הראשי שלו
גדעון לוי, כינה במהלך "צוק איתן" את טייסי חיל-האוויר "רוצחים" - זו הייתה כמובן הבעת דעה במסגרת חופש הביטוי (האמנותי?). מן הסתם הייתה לו גם מטריה מתאימה.
אבל כאשר עמיר בניון שר על "אחמד" הזומם לתקוע גרזן בשכנו היהודי, זו כבר הסתה מארץ ההסתות הראויה לכל גינוי. ואכן, באולפנה של
יעל דן בגלי-צה"ל, המתין הקרמניצר התורן, כדי להסביר לנו שמדובר ב"הסתה לגזענות".
מה לעשות, יש הסתה פסולה ויש הסתה כשרה, הכל תלוי מי מסית ובעיקר נגד מי?! בפראפרזה על קביעתו הקלאסית של ג'ורג אורוול ב"חוות החיות": "כל ההסתות שוות, אבל יש הסתות פחות מסיתות".
כאשר יצחק לאור, משתתף קבוע בעמוד הפובליציסטיקה של הארץ, פירסם באפריל 1983 בכתב העת "סימן קריאה" את השיר "המנון לגוש", בו כלל המשורר (שהגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלשתיני") את השורות הבאות: "...ואת חג חרותנו יום המצות הזה בקדשה ובנענוע גוף מתמכרים נחג בהתכוונות ובמצותינו דם נערים פלשתינים כי בלאו הכי הכל עלילות עכו"ם".
הסתה? אנטישמיות? השתגעתם? פאר היצירה הלירית של שמאלן פרו-פלשתיני (הגדרה המקנה לו מייד חסינות). בוודאי כאשר מדובר בחבורת ערפדים מוצצי דם נקיים בשטחים הכבושים.
מעניין כמה קרמרניצים נזעקו ב-1983 למחות על ההסתה הגובלת בעלילת דם כנגד ציבור שלם של
מתנחלים? כמה קרמרניצים נזעקו למחות נגד השלטים שנשאו מפגיני "
שלום עכשיו" ב-1982- "בגין רוצח"? אני מנחש שאף אחד. אני גם בטוח שפרובוקטור נוסף של הארץ, אורי משגב - שאתמול טרח וחיבר שיר תגובה לבניון המסית "עמיר מלך ישראל" - לא היה נוקף אצבע כדי לחבר שיר תגובה ללאור. אפילו לא חמשיר.
כפי שכבר הדגשנו: יש הסתה בזויה ויש הבעת דעה לגיטימית. הכל תלוי מי אמר מה ונגד מי.
לפני כמה ימים, עצרה המשטרה צעירה שנחשדה כי עשתה את צרכיה על דגל הלאום. ה"אמנית" המפרישה, שבתקשורת תוארה כ"שמאלנית", זכתה מיד למאמר תמיכה פבלובי בהארץ, בו ביקשה הכותבת המתפתלת להסביר לנו לא רק שאין לראות במעשה החירבון משום פגיעה בדגל הלאום, אלא מדובר בחופש אמנותי בוטה ככל שיהיה, בלה-בלה-בלה עם הניחוח השמאלני המוכר.
עכשיו נסו לתאר לעצמכם בעזרת הדמיון הפרוע ביותר, כמה זעם קדוש, כולל שירי מחאה, היה הארץ מנפק לנו, אילו ה"אמנית" הזו הייתה מחרבנת (חו"ח) על דגל פלשתין!
לכך שהארץ בצוותא עם אבירי המוסר הצבוע של מרצ ייצאו מגידרם להגן על חופש הביטוי של כל מי שמחרף ומגדף את מדינת ישראל, אבל יגנו בחירוף נפש על מי שלדעתם יהין לתקוף את מחרפיה - לזה כבר התרגלנו, ואין צורך להיות מופתעים.
ההיבט המפתיע היחיד בפרשה הוא התנהגותו של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. אתמול הודיע מנכ"ל בית הנשיא כי בוטלה הופעה של עמיר בניון במסגרת טקס לציון יום יציאת וגירוש היהודים מארצות ערב ואירן, שנועד להתקיים ביום ראשון הקרוב.
ריבלין הוא פוליטיקאי ותיק, מנוסה ומשופשף. לכן מוזר בעיני שדווקא הוא ימשיך בקו של התחנפות לשמאל, ויאמץ את טקטיקת החרם שכה אהובה על השמאל, בתקוות (שווא) למצוא חן בעיני משגיחי הכשרות מטעם עצמם.
ריבלין לא נולד אתמול בפוליטיקה הישראלית. הוא חייב לדעת כי בעיני השמאל הוא עדיין בחזקת "החשוד המיידי", וכזה יישאר עד שיתכחש בפומבי לתמיכתו הנלהבת במפעל ההתנחלות. הוא יכול היה להסתפק בגינוי תקיף לשירו של בניון אבל משום מה העדיף להחרימו.
זה מביש ויותר ממוזר, שדווקא אדם כראובן ריבלין, מי שצמח וגדל בבית רביזיוניסטי, ולכן זוכר בוודאי כיצד יריביה של התנועה הרביזיוניסטית ובראשם מפא"י, הקפידו במשך עשרות שנים עוד לפני קום המדינה, להחרימה, להוציאה מחוץ למחנה ("מחוץ לחרות ומק"י" - סיסמת ההדרה הפוליטית הידועה של בן-גוריון) וגם למנוע עבודה מחבריה.
אז דווקא הוא נוקט בשיטת החרם?! כל כך מהר שכחת רובי?
כבוד הנשיא כבר צריך לדעת שהטלת חרם ואפילו זמני על בניון היא צעד מיותר. מובטחות לו ב
ידיעות אחרונות ובהארץ כותרות הרבה יותר מחמיאות, כל אימת שיחלוק על ביבי.
