אהוד ברק. יליד 12.2.1942, קיבוץ משמר השרון.
בכור מבין ארבעה בנים שנולדו לאסתר (לבית גודין) וישראל ברוג. הוריו עלו לישראל כחלוצים בתחילת שנות ה-30, ונמנו עם מייסדי הקיבוץ.
אב לשלוש בנות. היה נשוי לנאוה עד אוגוסט 2003. בעל תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1968). בעל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה (1978). בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.
ב-1959 התגייס לצה"ל. במהלך שירותו עברת את שם משפחתו לברק (קודם לכן: ברוג). ביצע שורה של תפקידי פיקוד במהלך 36 שנותיו בצה"ל: מפקד צוות סיור במלחמת ששת הימים, סגן מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד סיירת מטכ"ל, מפקד פלוגת טנקים במלחמת ההתשה, מפקד גדוד טנקים בחזית הדרומית בסיני במלחמת יום הכיפורים (1973), מפקד חטיבת טנקים (1975-1974), אלוף משנה באגפי המבצעים והמודיעין של המטה הכללי, תת-אלוף (1979), מפקד אוגדת מילואים (1978) ואוגדת סדיר (1980).
ביום 1.1.82 מונה לראש אגף התכנון במטה הכללי, בדרגת אלוף. במהלך מלחמת שלום הגליל שימש סגן מפקד הכוח העל-אוגדתי שפעל בבקעת הלבנון במבצע שלום הגליל. ביום 15.4.83 מונה לראש אגף המודיעין. ביום 19.1.86 מונה לאלוף פיקוד מרכז. ביום 7.5.87 מונה לסגן הרמטכ"ל, וביום 1.4.91 מונה לתפקיד הרמטכ"ל, אותו מילא עד 1.1.95. במהלך תפקידו נטל חלק, לבקשת ראש הממשלה
יצחק רבין, בגיבוש הסכם השלום עם ירדן שנחתם ב-1994. כמו כן היה אחראי על ישום הסדרי הביטחון ופריסתם של כוחות צה"ל בעזה וביריחו - במסגרת מימוש הסכם הצהרת העקרונות שנחתם ב-1993 (אוסלו א') בין ישראל לרשות הפלסטינית. במקביל מילא תפקיד מפתח וכשליחו של רבין בשיחות בין ישראל לסוריה, תפקיד שהצריך פגישות מספר עם עמיתו הסורי.
ברק נמנה עם המתכננים הראשיים של מבצע אנטבה (יוני 1976). במבצע זה חולצו נוסעי מטוס אייר-פראנס, שנחטף על-ידי מחבלים ואולץ לנחות בנמל התעופה באנטבה שבאוגנדה.
ברק נושא את עיטור המופת, ובעל ארבעה צל"שים (מזה: צל"ש על חלקו במבצע אביב נעורים, וצל"ש על חלקו במבצע חטיפת טנק סורי).
ביום 1.1.1995 פרש ברק מצה"ל, ויצא לעסקים פרטיים. ביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלתו של יצחק רבין. בנובמבר 1995, לאחר הרצחו של רבין, מונה לשר החוץ בממשלה שהקים
שמעון פרס. ב-1996 נבחר לכנסת ה-14 ברשימת מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.
ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות ליו"ר מפלגת העבודה.
בתפקידיו הפוליטיים, נקט ברק עמדות עצמאיות: בהיותו שר הפנים (בממשלת יצחק רבין), הוא נמנע בהצבעה על הצעת רבין - לקבל את
הסכם אוסלו ב'. נימק זאת בטעמים ביטחוניים; ברק התבטא בעד נסיגה מהגולן ובעד הקמת מדינה פלסטינית; בבחירות 1996, שימש ראש המטה האישי של שמעון פרס; ב-1997, לאחר שנבחר ליו"ר מפלגת העבודה, הוא התנגד להצעות שהועלו במפלגה - להעניק לשמעון פרס מעמד נשיא המפלגה; בספטמבר 1997 התנצל בשם מפלגת העבודה לדורותיה בפני עדות המזרח.
במאי 1999 התמודד בבחירות לראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת (העבודה, גשר, מימד). ערב הבחירות הצליח ללכד את מרכיבי האופיזיציה כנגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו. זכה בבחירות לראשות הממשלה בקולות %56 מהמצביעים. נתניהו זכה ביתר הקולות. ישראל אחת בראשותו של ברק זכתה ל-26 מושבים כמפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15.
ביום 6.7.1999 הושבעה הממשלה שהציג אהוד ברק בכנסת. מרכיביה העיקריים: ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל וישראל בעלייה.
במהלך הבחירות הבטיח ברק להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. בקיץ 2000 הוציא את צה"ל מלבנון, בהחלטה חד-צדדית ובלי הסכם עם הסורים ו/או עם לבנון ופלגיה. בכך עמד בהבטחתו ערב הבחירות.
מיד עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הוביל ברק מהלך מדיני-פוליטי להסכם עם הסורים (בגולן) ועם הפלסטינים (בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה). מאידך, זנח ברק את עניינים בוערים בחברה, במשק ובמערכת הפוליטית. וכך, לאחר חילוקי דעות ממושכים ואי-הסכמת מרצ להזרמת כספים לש"ס, פרשה מרצ מהממשלה.
ברק עמד על דעתו להוביל מהלך מדיני גם ללא רוב קואליציוני בטוח. מו"מ מרתוני שניהל עם יושב ראש הרשות הפלסטינית
יאסר ערפאת - במהלכו הציע ברק לערפאת אפילו שטחים בבקעת הירדן ומעמד מיוחד בירושלים - הוביל למבוי סתום. הצעותיו של ברק לערפאת, הובילו לקריסת הקואליציה: ש"ס, המפד"ל וישראל בעלייה, פרשו מהקואליציה. ברק נותר ללא תמיכת בית המחוקקים, ועם תיקים נוספים בהם נדרש לטפל: שר החקלאות ופיתוח הכפר, שר החינוך, שר התעשיה והמסחר ושר הבריאות.
משבר נוסף פרץ באוקטובר 2000:
ערפאת הורה על חידוש האש, והחל במה שהוא מכנה: אינתיפאדת אל-אקצה. תוך חודשיים נהרגו כ-320 פלשתינים ונפצעו כ-12,000 איש; אותה תקופה נהרגו 35 ישראלים (כולל חיילים ואזרחים) ונפצעו יותר מ-150.
בעקבות האירועים ובעקבות לחץ כבד מצד מפלגות הימין, נאלץ ברק להכריז על הפסקת המו"מ המדיני עם הפלסטינים. במקביל קיים מו"מ להקמת ממשלת חירום לאומית בשותפות עם הליכוד והעומד בראשו, ח"כ
אריאל שרון. לאחר שהמו"מ נכשל, ובעקבות הצבעות אי-אמון שעמדו על סדר היום של הכנסת, נאלץ ברק להודיע על התפטרותו מראשות הממשלה ולהכריז על בחירות חדשות לראשות הממשלה.
בדצמבר 2000 נבחר על-ידי מפלגת העבודה כמועמדה בבחירות לראשות הממשלה, שנקבעו ליום 6.2.2001.
בבחירות לראשות הממשלה קיבל ברק רק %37.4 מהקולות ובכך הפסיד ברוב מוחץ לאריאל שרון. לאחר סידרה של הודעות הפכפכות והתחבטויות, ולאחר שהותקף במפלגתו ונדרש להתפטר - הודיע ברק ביום 20.2.01 את החלטתו, לפיה לא יצטרף לממשלת אחדות בראשות שרון ולא לקבל על עצמו את תיק הביטחון. במקביל הודיע על פרישתו לאלתר מתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.
במרס 2001 התפטר מחברותו בכנסת ופנה לעסקים פרטיים.
ביום 28 למאי 2007 התמודד וזכה בראשות מפלגת העבודה, במקום
עמיר פרץ. ימים ספורים לאחר מכן מונה לכהונת שר הביטחון, במקום עמיר פרץ.
נבחר לכנסת ה-18 ביום 24.2.2009. מכהן בתפקידים: סגן ראש הממשלה ושר הביטחון.
