האם העובדה שאנחנו מדברים בעברית, שפת התנ"ך והתלמוד, שפת התפילות והיצירה היהודית לאורך אלפי שנים, עושה אותנו במובן כלשהו יותר "יהודים"? והרי ניתן לטעון שהשפה אינה אלא כלי, וכי יהדותנו היא עניין של אמונה, ידע, פעולה וזהות. מי שאינו מאמין, או אינו יודע, או אינו פועל כיהודי, או אינו חש יהודי אף כי הוא מדבר עברית, השפה לא תגדיר אותו כיהודי או תקשור אותו ליהדות, ולהפך. על השאלה, ועל הטענה שכנגד, אנסה להשיב כאן.
מ"יהודית", דרך יידיש ולדינו, ועד "ישראלית"
שער לדיון הוא שמה של השפה שבה אנו מדברים. מדוע אין היא נקראת "יהודית" אלא "עברית"? האמת ההיסטורית מורכבת יותר. השם "עברית" הוענק לשפה רק בימי הביניים. רש"י כותב: "לשון עברית לשון ענקים היא", וגם כאן "עברית" היא שם תואר של "לשון". הצירוף המוקדם יותר הוא "לשון עברי", המופיע במדרשים. בתלמוד ובמדרשים "עברית" לעצמה היא שפה שבה מותר לכתוב גט, והכוונה לארמית.
איך אם כן נקראה השפה העברית קודם לכן? היא אכן נקראה "יהודית". יהודית היא השפה של בני ממלכת יהודה, השפה שבה נכתב התנ"ך ובה דיברו בימי התנ"ך, וזאת על-פי שש הופעות במקרא. "וַֽיַּעֲמֹד רַבשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּֽׁוּר", כך במלכים ב', בישעיהו ובדברי הימים. רבשקה עושה מעשה דובר צה"ל במבצע "צוק איתן", ומדבר אל האויב, היהודי במקרה זה, בשפתו. ספר נחמיה עוסק בנישואי תערובת בזו הלשון: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּֽוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָֽם", והרי לכם קשר קדום בין שפה וזהות.
לצד היהודית צמח בארץ ישראל דיאלקט נוסף, שונה באוצר המילים שלו, בתחביר ובדקדוק ומושפע מן הארמית, שלא זכה להיכנס כמעט לתנ"ך, והוא הדיאלקט הגלילי. לאחר שגלתה יהודה והיהודית חדלה לחיות, הפך הדיאלקט הזה לשפת תושבי הארץ. בו נכתבה המשנה, ובהמשך, בצוותא עם הארמית, נכתבו התלמוד והמדרשים. רובד לשון זה קרוי לשון חכמים.
מצעד השמות לא תם. לסופרי ההשכלה ולציונים הנלהבים, מחדשי השפה, "עברית" הייתה השם המובן מאליו, שהרי "עברי" היה שם התואר המחבר בין היהודי לארצו, בין העם והטריטוריה הקדומה: עבודה עברית, מדינה עברית ושפה עברית. בשנות ה-60 של המאה הקודמת טבע הבלשן
חיים רוזן את הצירוף "עברית ישראלית". בישראל, אמר, זוכה העברית הקדומה למגוון רחב של שינויים, תוספות ומאפיינים, והיא ראויה בתיאור מחודש. בשנים האחרונות השליך גלעד צוקרמן לזירת הדיון שם חדש לשפה: "ישראלית". צוקרמן הציע את תיאוריית הנתק: השפה שבה אנו מדברים אינה "עברית" המשתנה השתנות טבעית, אלא שפה חדשה, על בסיס שפות אירופה, ובעיקר יידיש.
מה קרה אם כן לשפה הקדומה, "יהודית"? היא נותרה ספונה בדפי המקרא, אבל השם החליף בעלים. בהיפרבולה היסטורית זכינו לעשרות שפות יהודיות: "יידיש", מילולית: יהודית; "ג'ודזמו", היא לדינו, מילולית: יהודית; וכן יהודית מרוקאית, יהודית בגדדית ורבות אחרות. השפות היהודיות כולן אינן עברית, אלא הן גרסאות של שפות שבתוכן חיו היהודים: גרמנית, פולנית, ספרדית, ערבית ועוד. בכל השפות האלה נמצאו שקיעי עברית, אבל אפילו ביידיש, העברית היא מרכיב שאינו עולה על עשרה אחוזים מאוצר המילים, והוא נהגה בדרך הסלבית-אשכנזית.
גישת הנתק של אדם ברוך ושל החרדים
שמה של השפה אינו פותר את השאלה. מי יהודי יותר? דובר השפה היהודית באחת התפוצות, שבה העברית בטלה בשישים? דובר השפה הישראלית, אם לקבל את טענתו של צוקרמן, שניתקה ממורשת העברית? דובר השפה התלמודית המעורבת, שהארמית הולכת ומשתלטת עליה, אבל היא שפת ההלכה היהודית? והאם אכן אנחנו מדברים היום בשפה היהודית הקדומה, שפת התנ"ך, שהיא שפה גבוהה, בנויה בתחביר קדום וזקוקה לפרשנים ומדריכים?
העמדה שאני רוצה להציג לדיון היא שהשפה היום היא היסוד הממשי של הזהות שלנו כיהודים ישראלים. היא אינה סותרת זהויות אחרות במרחב הלשוני הארץ-ישראלי, כגון הזהות הערבית-ישראלית, או הזהות היהודית-לא ישראלית. השפה שאנו מדברים מנהיגה את התפקיד שמילאה ההלכה עד העידן המודרני, שבמסגרתו נוצרה היהדות המודרנית והתגבשה התנועה הציונית כתנועה לאומית יהודית. השפה לא מילאה את התפקיד הזה לאורך שנות הגלות. היהודים היו עם רב-לשוני, ולשפת היהודים, שאינה עברית, היה תפקיד משמר ומייצר זהות לא פחות מזה של שפת הטקסטים הדתיים. שפת הטקסטים עצמה הייתה בעיקרה ארמית, שפת הגמרא. החומות המדומיינות ששמרו על היהדות היו חומות ההלכה, ובעקבותיה העולם המעשי של קיום המצוות, לא חומות השפה.
את עולם ההלכה שנדחק בפני המודרנה היהודית היה צריך למלא בתוכן ממשי: היסטוריה משותפת, טריטוריה משותפת ושפה משותפת. עם ההיסטוריה המשותפת יש לציונות וליהודי ארץ ישראל יחסים מורכבים של געגועים ודחייה. את הטריטוריה המשותפת אנחנו חולקים עִם עם אחר. השפה המשותפת היא מרכיב הזהות השלם, האופף-כל, וגם אם היא כרוכה היום באי-נחת ובחרדה, היא הזירה שבה מתרחשת הזהות היהודית של הישראלים. השאלה הפתוחה עדיין היא האם זוהי זהות של חיבור בין הישראלי ליהודי, או שפת הזהות של הישראלים במנותק מהיותם יהודים. במשפט אחד: האם העברית המודרנית היא שפת חיבור או שפת נתק?
לטענה כי מדובר בשפת נתק חברה קואליציה מוזרה. החרדים של היישוב הישן נאבקו מאבק מר במחדשי העברית, כי ראו בחידוש מעשה תועבה של חילול הקודש. לטענתם, בכל מילה בעברית טמון מטען הקדושה והיראה. "משפט" הוא משפט האל, "ביטחון" הוא אמונה, "שר" הוא גדול בתורה, "משכן" הוא היכל הקודש. את תפיסתם ביטאו בפשקווילים, בדרשות ובקינות, ובחילול מצבתו של אליעזר בן יהודה, עד היום הזה. את העברית החדשה הם מכנים בזלזול "עבריס", במלעיל, להבחינה מלשון הקודש.
עמדת ניתוק מתונה יותר, אך לא שונה במהותה, הציב אדם ברוך בכתביו ובספרו "
בתום לב". ברוך טען שהעברית של הישראלים משבשת ואף מבטלת את ההוראה המשוקעת בטקסט הדתי, ומחילה על אוצר המילים והביטויים של העברית ההיסטורית הוראה חדשה, הניתנת להבנה רק במרחב המודרני-חילוני. הוא קרא לכך "שפה ישראלית" מול "שפה יהודית", וטען שאלו שפות נפרדות.
על-פי אדם ברוך, הניתוק בין היהודית והישראלית מייצג את המרחק הבלתי ניתן לגישור בין התקופה התלמודית לתקופה המודרנית. "נימוס" פירושו בשפת התלמוד נוהג, ובשפה המודרנית, גינונים.
"נמושה" של התלמוד היא זקן, ושל ימינו חדל אישים. "רבנות" בלשון המשנאית היא שררה, נוסח "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". "רבנות" בעברית הישראלית היא מוסד המסדיר מטעם המדינה את ענייני הדת. ברוך טוען אם כך שהשימוש המודרני בלשון חכמים אינו אלא שימוש שרירותי במילים ובביטויים, לכל היותר בדרך אסוציאטיבית, וכי אין כאן צמיחה אלא שירוש העולם הלשוני של העבר והצמחת עולם לשוני חדש יש מאין.
תפיסת הנתק הגיחה ממקום צפוי פחות, והיא הטענה הבלשנית שהעברית צברה מאפיינים לשוניים המנתקים אותה מהעברית הקלאסית. את הטענה הזו הציג בעבר הבלשן פול וקסלר, שקשר את העברית החדשה בעיקר ליידיש, וממשיך אותה בעוז גלעד צוקרמן. בעוד הטענה של החרדים היא תיאולוגית, והטענה של ברוך היא פרשנית-תרבותית, הטענה של וקסלר וצוקרמן היא בלשנית, והיא מתייחסת בעיקר לתחביר העברית החדשה ולפונולוגיה שלה. לטענתם, אנחנו בונים משפטים על דרך היידיש, והוגים עיצורים בדרך היידיש ושפות אירופיות נוספות.
יצוין שהעמדה של צוקרמן - ואף זו של וקסלר לפניו - לא זכתה לתמיכה ולו מבלשן ישראלי אחד, שכן היא אינה עומדת במבחן העובדות הלשוניות. אוצר המילים העברי נשען על העברית הקלאסית באופן ישיר או בדרך הגזירה. המורפולוגיה של העברית החדשה היא שמית, כמו העברית הקלאסית ועל בסיסה. התחביר והפונולוגיה עברו שינויים לאורך הדורות הרבה לפני העברית החדשה. לעברית אין ולא היו פונולוגיה אחת ותחביר אחד. אנשי הצפון של ימי התלמוד לא הגו ע' וח' גרוניות, כדרך הספרדים והתימנים עד היום. הצירוף "מה נשמע" בנוי אולי בתחביר סלבי, אבל אנחנו אומרים "ילד יפה" כדרך העברית לדורותיה, ולא "יפה ילד" כדרך היידיש, ו"פרת משה רבנו" ולא "משה רבנו פרה" (משה רבנוס קיעלע) כדרך היידיש, ואלו טעימות בלבד.
