טבעם של אירועים היסטוריים שהם תוצר של התהליכים. גם הדרמטיים והמכריעים שבהם אינם מנותקים ממה שהתרחש לפניהם. רק במקרים נדירים ביותר ניתן להצביע על אירוע, על יום, על איש - ולומר: זה לבדו שינה את ההיסטוריה. מה שעשה וינסטון צ'רצ'יל ב-28 במאי 1940 נכלל בקבוצה הקטנטנה של אירועים כאלו.

קצת רקע. צ'רצ'יל מונה לראש ממשלת בריטניה רק 18 יום לפני כן, שעות אחדות לאחר שגרמניה הנאצית פלשה להולנד, בלגיה וצרפת. הוא לא היה הבחירה הראשונה של המפלגה השמרנית השלטת וגם לא של המלך ג'ורג' השישי. אדריכל הפייסנות, נוויל צ'מברליין, נאלץ להתפטר; שר החוץ ועמיתו לדרך, לורד אדוארד הליפקס, היה המועמד המוביל להחליפו. אבל מפלגת הלייבור, שהיה ברור שחובה לצרף אותה לממשלת אחדות, הבהירה שלא תשרת תחת הליפקס. כמעט בלית ברירה, נפלה הבחירה על צ'רצ'יל - מי שהיה שנים ארוכות הקול הבודד שהזהיר מפני אדולף היטלר, ואשר מאז פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 שימש בתפקיד הלורד הראשון של האדמירלות.

צ'רצ'יל לא נהנה מאהדה ותמיכה נרחבות במפלגתו, צ'מברליין והליפקס נותרו חברים בכירים בממשלתו, ומה שחשוב יותר - הם היו שניים מחמשת חברי קבינט המלחמה. לכך יש להוסיף את הקושי של השניים לשנות תפישות ישנות (מוטעות וטרגיות ככל שהיו) ולהודות בטעויות (ודאי כאשר הן היו כה עצומות), וגם את התבוסה ההולכת ומסתמנת של הצבא הצרפתי. במצב זה, החל הליפקס לחשוב על ניהול מו"מ עם גרמניה.


הליפקס מגשש מול איטליה


ב-25 במאי נפגש הליפקס עם שגריר איטליה בלונדון, ג'וזפה בסטיאניני; שתי המדינות עדיין לא היו במצב מלחמה. כאחד מאדריכלי הסכם מינכן בספטמבר 1938 - ההסכם שהפקיר את צ'כוסלובקיה והבהיר להיטלר שהוא יכול לקבל כמעט הכל ללא אף ירייה - חשב הליפקס על חזרה לאותו מסלול. מאחר שאת אותה ועידה יזם שליט איטליה, בניטו מוסולוני, שאל הליפקס את בסטיאניני האם הדוצ'ה יואיל להציג כעת את תנאיו ליוזמת שלום מחודשת. לשניהם היה ברור, שהכוונה היא לתנאיו של היטלר.

בשלושת הימים הבאים קיים קבינט המלחמה שורה של ישיבות מתוחות וגורליות. הליפקס אמר בגלוי, שעם קריסתו הצפויה של הצבא הצרפתי, יש לשקול לאלו תנאים תוכל בריטניה להסכים כדי לשמר את האימפריה שלה. הוא לחץ על צ'רצ'יל להסכים ליוזמת תיווך איטלקית, ואף שקל להתפטר אם עמדתו לא תתקבל.

צ'רצ'יל היה בבעיה. כאמור, מעמדו הפוליטי היה רחוק מלהיות יציב, צ'מברליין עשוי היה לתמוך בהליפקס, וגם אם שני חברי הלייבור (קלמנט אטלי וארתור גרינווד) יצטרפו לצ'רצ'יל ויפילו את ההצעה - מדובר במשבר פוליטי קשה בעיצומו של רגע צבאי קשה עוד יותר. לכן, הלך צ'רצ'יל בין הטיפות. הוא אמר שאולי ניתן יהיה לדבר על "מחיר שטחים מסוימים"; הוא דרש להמתין עד שבריטניה תדע איזה חלק מצבאה הלכוד בדנקירק ניתן יהיה להציל; הוא צפה שהתנאים של היטלר יהיו בלתי קבילים; הוא ראה את תמיכתה של ארה"ב כחיונית להמשך המלחמה.


ישיבה בת חצי שעה


ב-28 במאי התכנס קבינט המלחמה בבניין הפרלמנט. על סדר היום עמדה שוב דרישתו של הליפקס לחפש נתיבים למו"מ עם גרמניה. הישיבה החלה בארבע אחרי הצהריים, נפסקה בשש והייתה אמורה להתחדש בשבע. וכאן ביצע צ'רצ'יל את המהלך ששינה את ההיסטוריה. לאחר שחבריו לקבינט המלחמה יצאו מהחדר, הוא הזמין אליו את יתר 25 השרים ואמר להם שגרמניה ואיטליה עשויות להציע לבריטניה תנאי שלום - אך לדעתו יש לדחות אותם:

"שקלתי בדעתי היטב בימים האחרונים אם חובתי אינה מטילה עלי לשקול כניסה למו"מ עם האיש ההוא [היטלר]. אבל מחשבה בטלה היא שאם ננסה לכרות שלום עכשיו, נוכל לקבל תנאים טובים יותר מאשר אם נמשיך להילחם. הגרמנים יתבעו את הצי שלנו - הם יכנו זאת 'פירוק החימוש' - את בסיסי הים שלנו, ועוד הרבה. אנו נהפוך למדינה משועבדת, אם כי תוקם בה ממשלה בריטית שתהיה בובה בידי היטלר, תחת [הפשיסט אוסוולד] מוזלי או מישהו מסוגו. ואנה אנו באים בסוף כל הדברים האלה?".

אחר כך אמר - וצ'רצ'יל עצמו הודה שהיה זה כמעט בדרך אגב: "כמובן, יקרה מה שיקרה בדנקירק [פינוי הכוחות הבריטיים מצרפת], אנחנו נמשיך להילחם". ההיסטוריון ג'ון לוקץ' מתאר מה אירע: "המילים האלה חוללו פרץ פתאומי של רגשות. השרים הריעו בקול לְאוֹת הסכמה, הקיפו את ראש הממשלה, אחדים מהם טפחו על גבו. בוודאי ידעו משהו על המחלוקות בקבינט המלחמה; יותר מזה ידעו על העיון באפשרות המו"מ בדרג הבכיר ביותר. עכשיו ניתן פורקן לחרדותיהם הכבושות".

הישיבה הזו נמשכה רק חצי שעה. כאשר התכנס שוב קבינט המלחמה, ידע צ'רצ'יל שיש לו רוב מוחץ בממשלה להמשך המלחמה. גם צ'מברליין התייצב לימינו. הליפקס הכיר בכשלונו, נותר בתפקידו ומאוחר יותר שירת את בריטניה כשגריר בוושינגטון לאורך יתר שנות המלחמה.

צ'רצ'יל כמובן לא ידע זאת בזמן אמת, אך התנאים עליהם חשב היטלר אכן היו מרחיקי לכת. כבר ב-20 במאי רשם ביומנו גנרל אלפרד יודל, מבכירי המטכ"ל הגרמני: "הפירר שוקד על עיבוד חוזה השלום... בריטניה תוכל לקבל שלום נפרד בכל רגע אחרי החזרת המושבות". ב-24 בחודש אמר היטלר עצמו לרמטכ"ל שלו, גרד פון-רונדשטט, כי יש צורך בקיומה של הקיסרות הבריטית, וכי כל מה שהוא מבקש מהבריטים הוא יד חופשית באירופה.

המשמעות ברורה: היטלר ביקש שלטון ללא מיצרים ביבשת, שמשמעותו כמובן חיסול הדמוקרטיות שנותרו ורצח כל יהודי אירופה, ובמבט מרחיק לכת יותר - חיסול התרבות המערבית. לולא אותו מהלך פוליטי מבריק של צ'רצ'יל ב-28 במאי 1940, ייתכן - ואולי ייתכן מאוד - שבריטניה הייתה נכנסת למו"מ על בסיס תנאים אלו. לכן ניתן לומר בפה מלא, שבתוך חצי שעה הציל וינסטון צ'רצ'יל את האנושות.