צר לי לקבוע את הדברים, אך זה היה משחק מכור, כרוניקה של אימוץ ידוע מראש. לא היה להם שום סיכוי, להורים הביולוגיים, לזכות בבנם בחזרה, למרות שמבחינה חוקית ומבחינה משפטית בנם היה צריך לחזור אליהם בהיותו בן חודשיים.
אל מול המערכת כולה, הרווחה ובית המשפט גם יחד... איזה סיכוי היה לה לאימא הביולוגית... מי היא בסך הכול?! סתם אחת, שויתרה על בנה... ואחר כך התחרטה...
הורים ביולוגיים יקרים: המאבק שלכם לא תם, יש עוד סיכוי ואני תקווה כי לא תוותרו ותמשיכו להיאבק כמו שעשיתם עד היום. עזבו את בית המשפט הישראלי ואל תבנו על דמויות מתוכו... פנו לוותיקן!
קצת רקע היסטורי להבהרה:
האפיפיור האחרון (כן, זה שהלך לעולמו ואשר נחשב ידיד לישראל, זה אשר חזה במר גורלם של יהודים חפים מפשע שנידונו לטבח תחת שלטונו המפלצתי של היטלר), פעל למען ילדים יהודים יתומים והחזיר אותם לחיק "הוריהם הביולוגיים": ארץ ישראל והיהדות...
כן, אז מדינת ישראל ידעה לדרוש את "טובת הילד" - מושג הפכפך המשמש את בית המשפט כמטה קסמים שבאמצעותו ניתן לקבוע כל דין, לכאן ולכאן, ואולי אף לעבור על חוקים קיימים...
מדוע אז ידעה מדינת ישראל לטעון כי אותם ילדים יתומים שניצלו על-ידי אנשים טובים, חסידי אומות העולם, אשר חרפו את נפשם למען הצלת ילדים יהודים אלה... צריכים לחזור אל צור מחצבתם ואילו עתה לא?! האם הם, חסידי אומות העולם, לא היו הורים מספיק טובים? האם הם לא היו הורים "פסיכולוגיים"? תיאורית ההתקשרות לא הייתה קיימת אז? למה, מה קרה?! מה נשתנה הלילה הזה...?!
וכי אותם ילדים יהודים שהוצאו מידיהם של "הוריהם המאמצים" - האם הם חזרו לחיק הוריהם הביולוגיים? הרי הוריהם הביולוגיים היו אבק שרפה... למי בדיוק חזרו אותם ילדים בשם "טובת הילד"?
הם חזרו למדינה ולמוסדותיה, לקיבוצים, ללינה משותפת, למוסדות המדינה... הם נלקחו לארץ לא נודעת, לארץ שמלחמות מתרחשות בה השכם והערב מאז הקמתה וחוסר וודאות קיומי מלווה אותה מאז ומתמיד... למדינה שנלחמת על קיומה!
אכן, זו אחת הפרשיות ה"דגיות" ביותר שידעה המדינה, תקדים חסר תקנה שעוד ימשיך לשמש את מוסדותיה ואת פרנסי מוסדותיה.
מדוע אותה תינוקת מריבה שהוחזרה להוריה הביולוגיים בברזיל, התינוקת ברונה קרולין המפורסמת שביקרה בארץ לפני מספר חודשים וכך נודע לנו על מר גורלה... מדוע היא חזרה לחיק ההורים הביולוגיים ואילו תינוק המריבה הנוכחי לא זכה לכך?
האם העובדה שמדינה זרה הייתה מעורבת בפרשה תרמה לכך?
האם מדינת ישראל רצתה למנוע מעצמה תקרית דיפלומטית ולכן הסכימה להחזיר את הילדה לאימא הביולוגית למרות שהיה ידוע מראש כי היא חסרת אמצעים ומסוגלת לתת הרבה פחות לבת הקטנה מאשר ההורים המאמצים בישראל?
על מה קפצה פנינה רוזנבלום מרוב אושר?
על שום מה היא הסירה את כובעה בפני בית המשפט?
על כי נעשה צדק?!
על כי משכו את הפרשה שנתיים תמימות כדי שיוכלו לדון אחר כך ב"טובת הילד"?
על כי בית המשפט הראה לאזרחי מדינת ישראל כי אין כל תוקף לראיות וכי אין כל תוקף לחוק?
להזכיר את העובדות:
1. האם הביולוגית התחרטה על מסירת הילד לאימוץ חודשיים בלבד לאחר המסירה ועל-פי החוק זכותה לקבל את הילד לאחר חרטה עד שישה חודשים. בו במקום היו צריכים להחזיר לה את הילד ולתמוך בה כדי ש"טובת הילד" תתקיים. בשביל מה בכלל קיים בחוק זמן החרטה אם אין לו שיניים?
2. האם הביולוגית אינה יהודיה והתינוק היה צריך להימסר להורים בני אותה הדת - על-פי החוק.
3. האב המאמץ חולה מאוד ואינו כשיר מבחינת חוק האימוץ - עובדה שבאופן תמוה ביותר "נעלמה" מעיני הרווחה והרשות למען הילד כמו גם מעיני בית המשפט.
אבל החוק במקרה הזה... שולי ביותר, כי "טובת הילד", אותה "טובה" שנוצרה רק בזכות סחבת של שנתיים בתיק הזה, סחבת שהייתה מחויבת המציאות מצד הגורמים בעלי האינטרס שהילד לא יוחזר להוריו הביולוגיים - היא שהכריעה.
כן, במצב דברים זה ניתן לטעון שהם אלה שזכאים לתואר "הורים" כי הם אלה שקמים אליו בלילה, הם אלה שמנגבים לו את הדמעות כשהוא בוכה, הם אלה שמלמדים אותו לומר: "אימא"...
אז תגידו לי, מי באמת רוצה כאן בטובת הילד?
האם ההורים המאמצים שמונעים מהילד להיות עם הוריו הביולוגיים אשר רוצים אותו בחזרה ונלחמים כאריות - האם הם חשבו על טובתו נוכח ההתפתחויות?
מה הם יספרו לו כשיהיה בן 18... שהם מנעו ממנו מאז שהיה בן חודשיים לגדול עם הוריו האמיתיים?
האמת היא, כאמור, שלא היה להם סיכוי מלכתחילה.
זו הייתה כרוניקה ידועה מראש.
אבל כל הכבוד על המאבק, כל הכבוד להורים הביולוגיים שלפחות נתנו לבנם את הידיעה שהם נלחמו לקבלו בחזרה, שהם רצו אותו, שהם עדיין רוצים אותו ושרק בגלל החוק הישראלי שלא מאפשר "אימוץ פתוח", הם לא יוכלו להיות איתו בקשר. אגב, במדינות אחרות, מתקיים "אימוץ פתוח" ועל-פיו ההורים הביולוגיים המעוניינים בכך מקיימים קשר עם ילדיהם ועם ההורים המאמצים - לטובת הילד.
נקודות נוספות למחשבה:
א. בעיתון "ידיעות אחרונות" (20.04.05) התפרסמה כתבה על פרשה טרגית זו ושם פורסם כי משרד הרווחה שכר את שירותיו של חוקר פרטי על-מנת שילך ויעקב אחר ההורים הביולוגיים כדי להגיש את מסקנותיו בנוגע לכשרותם ולמסוגלותם ההורית. רבותיי! עד אנה אנו מגיעים?! האם כאשר יוקרתו של משרד הרווחה עומדת בספק, אנחנו, משלמי המיסים, צריכים לממן מעקב ובילוש אחר ההורים הביולוגיים? האמנם חוקר פרטי הוא זה שמוסמך להגיש את מסקנותיו שמתבססות... על מה בדיוק?! על ההבנה שלו בזוגיות? בהורות? בפסיכולוגיה? "המסקנות שלו נמסרו לרווחה", כך נאמר ואני שואלת: מה מעמדו המקצועי שיגיש מסקנותיו? ובעצם, למה שלא ישכרו חוקרים פרטיים לעקוב אחר כל ההורים במדינת ישראל? במיוחד אחרי אלה שרבים על משמורת הילדים במסגרת גירושיהם?
ב. בשם "טובת הילד" ולמען מאומצי העתיד: מדוע לא ייעשה מחקר שיבדוק לעומק מה עלה בגורל אותם אלפי ילדים שנשלחו לאימוץ במדינת ישראל, אלפי ילדים שפוזרו במוסדות המדינה ובבתים שונים, ילדים שנלקחו מאימהות חסרות ביטחון וקשות יום, ילדים שנותקו לא רק מהוריהם אלא גם מאחיהם... היכן הם היום? האם "טובתם" הושגה?
אני לא יודעת מהי טובת הילד ואני גם לא מתיימרת לדעת אותה, כי אני לא סבורה שבמקרה הזה ניתן לדעת אותה...
האפשר לנבא את העתיד... ?
בוודאי שלא. המאמר אינו עוסק בזה.
אלא כל שאני רוצה לומר הוא, שגם בית המשפט אינו יודע מה היא טובת הילד, גם הוא אינו יכול לנבא, ובנסיבות אלה הייתי מצפה שיפסוק צמוד יותר לדין.
ובאשר להורים הביולוגיים שעל-פי פסיקת בית המשפט העליון לא יזכו יותר לראות את בנם - אציע להם כי יפנו לאפיפיור שבוותיקן בבקשה שיתערב ויפעל למענם, או ליתר דיוק למען אמו של הילד בהיותה נוצרייה... שכן נכון לעכשיו, כפי הנראה, "אין לה דרך אחרת".
_________________
טל רבינוביץ' כתבה את הרומן האוטוביוגרפי "כלה ונחרצה", בהוצאת ספרית הפועלים, וכן כתבה ספרי ילדים נוספים.
לכותבת אתר אישי:
[קישור]
