בצהריים חורפיים וגשומים למדי, מצאתי את עצמי בשיאו של הסמסטר, על אוטובוס מלא בסטודנטים נלהבים, בדרך לשבירת שגרה מבורכת בדמות הצגה בתיאטרון הלאומי 'הבימה'.
ההצגה שראינו, "אלוהים מחכה בתחנה", היא חלק מפרויקט של מספר תיאטראות ברחבי העולם, במסגרתו כל תיאטרון הפיק הצגה בנושא טרור. התיאטרון הלאומי, 'הבימה', בחר במאיה ארד לכתוב ולביים את ההצגה, שמציגה את סיפורה של עמאל חאוויש, המחבלת המתאבדת מהפיגוע במסעדת 'מקסים' בחיפה, תוך הצגת נקודות המבט של כל הצדדים המעורבים בסיפור, לרבות תחושת הפחד ששררה בקרב הציבור הישראלי בתקופת האינתיפאדה השנייה.
ההצגה הציגה, בעוצמתיות ובכנות רבה, סיטואציות מחיי היומיום, הן של ישראלים והן של פלשתינים; נסיעות באוטובוס, כניסה לקניונים, מעבר במחסומים וחתונות תחת אבטחה צה"לית. היה קשה שלא לחזור אחורה אל הדילמות והתחושות הקשות שאפיינו את חיי הישראלים בתקופה הזו, אך עם זאת היה גם מעניין מאוד לצפות בהצגה שמציגה את נקודת המבט הפלשתינית.
מכלול הקונפליקטים - בריאליסטיות ובכנות בדיון שנערך לאחר ההצגה, שהונחה על-ידי פרופ'
בועז גנור, דקאן בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ומנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה, ציין פרופ' גנור כי התרגש עד מאוד לראות הצגה שמציגה את מכלול הקונפליקטים של שני הצדדים בצורה כה ריאליסטית וכנה.
מאיה ארד, מחזאית ההצגה, ניסתה לחפש צמתים בחיים והחלטות שנויות במחלוקת של שני הצדדים ולהביא אותם לידי ביטוי בהצגה ולמעשה לפעול ככימאית כדי לבנות את הפורמולה המורכבת של ההצגה הזו, שמסתבר שהצליחה עד מאוד. "שמחתי לשמוע שזו הייתה הצגה אוביקטיבית כל כך", אמרה ארד והודתה לשחקני ההצגה שהסבו את תשומת לבה לחלקים בהצגה שעדיין היו סטריאוטיפיים.
"לא קל לשחק הצגה שכאילו לקוחה מהחדשות" האם גם השחקנים הרגישו חשש בעודם משחקים בהצגה שכזאת? "אז כמובן, גם לשחקנים היו חששות בזמן החזרות ובזמן ההצגה עצמה. 'למה שישראלים, עם כל הצלקות והמטענים שלהם, ירצו לבוא לראות הצגה על מחבלת?', הם תהו. לכן, היה להם חשוב להציג את הצד הישראלי. אחד מהשחקנים, חייל קרבי בעברו, סיפר שכחייל נתקל בסיטואציות מורכבות ובהחלטות הרות הגורל שמוצגות בהצגה, וכמה קשה היה לו, בתור חייל צעיר, להבין את החשיבות של ההחלטות שקיבל".
לחלקם היה קשה במיוחד להתחבר לזווית הפלשתינית. העובדה שהחזרות נערכו בזמן מבצע "צוק איתן" לא תרמה לעניין, וזה אף פעם לא קל לשחק הצגה כה ריאליסטית שכאילו לקוחה מהחדשות, אך השחקנים הדגישו ש"כשחקנים אנחנו חייבים למצוא מקום להזדהות עם הדמויות שלנו, להתחבר לרצונות שלהם ולהילחם כדי לשכנע את הקהל להסכים עם העמדה שאנחנו מציגים".
האם יש להסתיר את החששות או דווקא להשתמש בהם על הבמה? אחד השחקנים סיפר במהלך הדיון שהתרחש בתום ההצגה שכדי להתחבר לדמויות ששיחק הוא צפה בהרבה סרטים דוקומנטריים ואף השתמש בפצעים האישיים שלו כדור שלישי לשואה ובסיפורי הפליטות והבריחה של סבא וסבתא שלו, והכל כדי להעביר את הכאב ולהצליח לגעת בקהל.
שחקנית אחרת סיפרה שהיא ממש שמחה כשקראה את התסריט ונחשפה לדינמיקה המסובכת והמעניינת שלו. אבל אז היא החלה לעכל את המורכבות של התסריט: "ההצגה היא לא על נכון או לא נכון, אלא על אנשים והמצבים שהם צריכים להתמודד איתם, מצבים קשים לכאורה, אך פשוטים כל עוד יבצעו שיחות עמוקות בנושא".
המורכבות של הנושא בהחלט היוותה חלק משמעותי עבור כל שחקן ושחקנית בהצגה וכל אחד לקח את אותה מורכבות והכניס אותה לתוך הדמות אותה הוא משחק. אחת השחקניות סיכמה את תחושותיה במשפט: "אם הצלחתי לשנות משהו קטן בתפיסה של הקהל שצופה בהצגה, בעיניי זו הצלחה".
"לאייש את המעברים באנשים יותר מבוגרים" בדיון השתתף גם תא"ל (במיל') ניצן נוריאל, חוקר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה ולשעבר ראש המטה ללוחמה בטרור, אשר הסביר לקהל ולשחקנים שעם כל כמה שההצגה משקפת באופן אמין את המאורעות, המציאות והדילמות בשטח עדיין הרבה יותר קשות להתמודדות. "נדרשת אחריות ומנהיגות בכדי להתמודד עם השאלות הנוקבות. הסיטואציות במעברים קשות מאוד לחיילים, ולכן בעיניי יש לאייש אותם באנשים יותר מבוגרים עם יותר ניסיון חיים", ציין נוריאל.
פרופ' גנור, שחלק במהלך הדיון את הידע הרב שיש לו בנושא המחבלים המתאבדים והמניעים שלהם בפרט, סיכם את הדיון בציטוט מההצגה: "הטרוריסטים מנצלים כאב בשם אללה. אדם לא נולד טרוריסט, תמיד יהיו אנשים שינצלו את הקשיים שלו".
