סיפור אמיתי (פרק 74)

ירוחם רבינוביץ, בנם של ניצולי שואה, סבל מהרבה תסמינים שמהם סבלו בני-הדור השני של אלה ששרדו את התופת הנאצית.

הוריו כבר לא היו בין החיים אבל הוא לעולם לא ישכח את ההתלחשויות הליליות שלהם. מקטעי הדברים שהוא שמע הוא הבין שהם מעלים זיכרונות מימי ילדותם; מן הימים שקדמו למוראות הפלישה של הצבא הגרמני לעיר הולדתם בפולין. לעתים, הוא היה מתיישב ליד דלת-חדרם כדי לשמוע טוב יותר את הדברים.

כשבנם היחיד החל ללמוד משפטים, הוריו של ירוחם רבינוביץ, שנקרא על-שם סבו שלא שרד את השואה, היו מאוד גאים. הם כבר לא היו אז צעירים. לידת-בנם באה לאחר כמה שנים של עקרות שאותה הם ייחסו למצוקות הגופניות שעברו עליהם בילדותם.

לא היה מאושר מהם באותה העת. אולם לראות את בנם צועד בסך עטוי-גלימה שחורה לעבר הבימה שעליה ישבו נשיא בית המשפט העליון, ראש לשכת עורכי-הדין ומכובדים אחרים, כדי לקבל את תעודת-ההסמכה שלו מטעם לשכת עורכי-הדין, לכך הם כבר לא זכו. בזה אחר זה הם מתו ממחלת-הסרטן תוך פרק זמן קצר ביותר.

רותי, נכדתם, לא הכירה אותם בכלל - אולם היא שמעה הרבה סיפורים, בילדותה, מפי אחות של סבתא שלה, על מה שעבר עליהם בארץ שבה הם נולדו כמה שנים לפני תחילת מלחמת-העולם השנייה.

היא שמעה על גורלם של ילדים קטנים שזוחלים דרך תעלות-הביוב אל מחוץ לחומות הגטו כדי לחזור עם פרוסת-לחם ועל הנסיעה האין-סופית ברכבת הדחוסה לעבר מחנה-הריכוז. בתחילה היא אהבה את הסיפורים הנוגים האלה - אבל משהתבגרה, גם הם היו לחלק מכל מה שהיא רצתה לברוח ממנו.

המהוגנות 'הפולנית' עצבנה אותה.

היא לא הבינה למה היהודים בגולה לא התנגדו למה שעשו להם הנאצים. רותי, כמו רבים מבני-דורה, לא התעמקה יותר מדי בנושא - ואמירותיה בעניין זה היו אמירות של מי שלא ממש היה בקיא במה שאירע ליהודים בתקופת-השואה.

כשהיא כעסה על אביה, והחליטה למרוד בו, ובכל מה שהוא ייצג בעיניה, היא כעסה גם על הוריו, שאותם לא הכירה.

היא לא יכולה הייתה להסביר לעצמה למה היא כעסה גם עליהם. הם לא עשו לה דבר רע. היא הרי מעולם לא פגשה אותם. הם בוודאי שלא היו יכולים להתייצב מול הנאצים.

הם היו ילדים קטנים בעת שפרצה המלחמה.

הסבא והסבתא שלה, הוריו של אביה, בוודאי לא ביקשו לעצמם את הסיטואציה שאליה הם נקלעו בילדותם. הם,ללא ספק, היו רוצים לגדול אחרת. בארצם-שלהם, מחובקים בידי הוריהם, מתרוצצים יחפים, כמו שרותי עשתה בגילם, על חולות-הזהב של תל אביב.

בועטים בגלים. בונים ארמונות של חול. מלקקים גלידה שנוזלת על סנטרם.