בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה השתתפתי בדיון על חקר מלחמת העצמאות בכנס של ארגון עובדי ארכיון מקצועיים בחיפה. בדיון השתתפו היסטוריונים מכובדים מאוד ובעלי מוניטין שפרסומיהם הם פסק הלכה בעיני רבים עד היום. בכנס טענתי שבספרים ובמחקרים על מלחמת העצמאות לא נכתבה כל האמת וחצי אמת גרועה משקר, שכן בדרך כלל מי מסתיר את הלקויים שחשיפתם חשובה מאין כמותה להפקת לקחים ולשיפור תפקודה של המערכת? – ד"ר סא"ל אלחנן אורן, שהיה בכיר החוקרים במחלקת היסטוריה של צה"ל, שאת מחקר הדוקטורט שלו עשה על מלחמת העצמאות, ועמד בראש הצוות של מחלקת היסטוריה לחקר מלחמת יום הכיפורים שהתפרסם ב-1992. החוקר הבכיר הזה שאל אותי למה אני מתכוון. השבתי: לטבח בעין-זיתון לדוגמא. אורן ומשתתפים אחרים בדיון שאמורים היו להכיר את מבצע יפתח ואת פרשת הטבח בעין-זיתון טענו שלא היה טבח כזה. מכיוָון שהיו לי הוכחות מבוססות שבעין-זיתון התרחש טבח, קיבלתי הוכחה חד-משמעית שההיסטוריונים המכובדים והמתוגמלים של מלחמת העצמאות, ושל מלחמות אחרות, המעצבים את תרבות הביטחון של ישראל, אינם דוברי אמת אלא משרתים את התעמולה הישראלית שכמו כל תעמולה מבוססת על חצאי אמיתות ושקרים. אפילו בעלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא, התעלמה מן הטבח בביוגרפיה "אביב חלדו", שפרסמה על יגאל אלון שפיקד על המבצע שבו התחולל הטבח. הספר התפרסם לאחר שאני פרסמתי לראשונה את פרשת הטבח. בעלת פרס ישראל בחרה להתעלם ממנה וזכתה לתהילת עולם ב"מערה של אפלטון". התעלמות זאת מלמדת מי הם מורי הדור ומעצבי תפיסותיו.

הדיון הוקלט ושודר אחרי ימים אחדים בגלי צה"ל. הוא לא עורר שום סערה, כפי שאולי ניתן היה לצַפות אם ישראל הייתה חברת איכות כפי שהיא מתימרת להיות. שהרי לא אנשי האצ"ל ולח"י טבחו בעין-זיתון אלא חברי הכשרות פלמ"ח להקמת קיבוצים שבית גידולם היו "תנועות הנוער החלוציות" שגם אני התחנכתי בהן במשך שמונה שנים, מגיל עשר ועד גיוסי לצה"ל, בגיל שמונה-עשרה, ומכיר אותן ִפנַי ולִפְנים.

באותם ימים הרצאתי באופן קבוע מספר שנים בקורס הדו-שנתי, בקורס החצי שנתי ובקורס השליחים של התנועה הקיבוצית ב"סמינר אפעל" ביד טבנקין שברמת אפעל והייתי בקשר הדוק וידידותי מאוד עם ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה" בזמן שהתחולל הטבח, ישראל גלילי. האחרון זימן אותי לשיחה, אמר לי שראשי הפלמ"ח רותחים מזעם על דברַי, דורשים לסלק אותי מעבודתי בקורס הדו-שנתי ולנתק כל קשר איתי. הוא טען שלא היה טבח בעין-זיתון ויעץ לי להכחיש את דברַי בפומבי, ולא, אסולק מיד טבנקין והתנועה הקיבוצית תנתק ממני מגע. דחיתי את הצעתו על הסף ואמרתי: "תרבות השקר של הפלמ"ח שאותה אימצה התנועה הקיבוצית, תביא לקריסתה. על כך אינני מֵצֵר. לבי נחמץ על כך שצה"ל אימץ תרבות זאת ועל כך נשלם כולנו מחיר כבד מאוד". גלילי, שהיה שר בממשלת אסון יום הכיפורים של גולדה מאיר וממילא אחד האחראים לאותו אסון, התבונן בי בעצב ואמר: "זה לא תלוי בי, זה לא תלוי בי".

באותם ימים נהגתי לפרסם תחקירי עומק ככתבות שער ב"דבר השבוע", המוסף השבוע של עיתון "דבר" שהיה בבעלות ההסתדרות הכללית וביטא עמדות של מפא"י, המערך והשמאל. עורכת העיתון, חנה זמר, סיפרה לי שמפקדים בכירים לשעבר בפלמ"ח שתפסו עמדות מרכזיות במדינה, לרבות שר הביטחון דאז יצחק רבין, לוחצים עליה לא לפרסם תחקירים שלי בעיתון.

אחרי זמן לא רב, ואחרי שפרסמתי את פרטי תִּפקודו הלקוי של יוסף טבנקין והגדוד הרביעי של הפלמ"ח בקרַב שיירת חולדה, סולקתי מהיום להיום מעבודתי בקורס הדו-שנתי, ויד טבנקין חדלה לשתף איתי פעולה בחקר מלחמת העצמאות. הקיבוצים חדלו להזמין אותי להרצאות. התחיל תהליך מאורגן של החרמתי באליטה הישראלית של אותם ימים, שעד אז הייתי אחד מיקירי בניה.

נפגשתי עם חבר קיבוץ חצרים, שר החינוך לשעבר ומזכיר התק"ם דאז, אהרון ידלין, שנחשב לאדם ישר והתלוננתי באזניו על החרמתי ועל פעולות שונות שנעשו נגדי. ידלין סיפר לי שאיש קיבוץ בית-השיטה, נחום שריג, שפיקד במלחמת העצמאות על חטיבת "הנגב", דרש לפעול נגדי. "אני התנגדתי למהלך הזה אך אצלנו לא ניתן לסרב לנחום שריג", אמר ידלין. הבנתי שלתנועה הקיבוצית שנחשבה לפאר היצירה של הסוציאליזם הציוני והישראלי אין תקומה אם אלה מנהיגיו ודרכי פעולתו.

כששמעון פרס נבחר ליו"ר מפלגת העבודה פניתי אליו, ביקשתי שיחקור את הנושא ויבטל את החרמתי שכן הקיבוצים היו אגף במפלגת-העבודה. אחרי זמן מה הודיע לי פרס בכתב שבירר את הפרשה עם אהרון ידלין והלה אמר לו שסולקתי מסמינר אפעל בגלל רמה ירודה של הוראה ודרישת משתתפי הקורסים לסלקני. תהיתי מדוע הם גילו את "כישורַי הירודים" כמרצה אחרי שבע שנים של הרצאות שם. התנהגותם של ידלין ופרס שכנעה אותי שהם מתאמצים להסתיר את תִפקוד מפלגתם ומנהיגיהם במלחמת העצמאות, וחיזקה את רצוני לחקור את אירועי אותה מלחמה ואת היסודות הרעועים של מערכת הביטחון של ישראל שהם בין האחראים להם.

שקרנותם של ד"ר אלחנן אורן, גלילי, נחום שריג, אהרון ידלין ושמעון פרס הבהירה לי כי "משהו רקוב בממלכת דנמרק" והניעה אותי לחקור את אבני היסוד של התנהגות האדם. במחקרים אלה פיתחתי פילוסופיה קיומית-ביטחונית המבוססת על עקרון השרידות המניע כל מה שנמצא – דומם, צומח, חי ובני אדם – לפעול לניטרול איומים שאותם ניסח אייזק ניוטון בחוק התנועה הראשון שלו: "כל גוף ממשיך במצב מנוחתו או בתנועה קצובה בקו ישר, אלא אם כן ייאלץ לשנות מצב זה על-ידי כוחות הכפויים עליו", אבל מכיוָן שתמיד קיימים כוחות על גופים, קבע ניוטון בחוק התנועה השלישי שלו, כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד על הגוף הראשון. מכאן שאמירת אמת וחשיפת ליקויים מאיימת על מצבם/שרידותם והם מתאמצים להסתירם ומשַקרים. והם מפעילים כוח, הורגים במדינות טוטליטריות, משמיצים, מחרימים ועושים "שיימינג" למי שחושף את ליקויָם ודובר אמת. את הפילוסופיה הזאת על כל פיתוחיה והשלכותיה על בני האדם ועל החברה האנושית פרסמתי בעברית ובאנגלית אחרי כשש שנים מהדיון על הטבח בדיר יאסין בחיפה בספרי "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות", ואחרי עוד שנים במסה "הפילוסופיה של הביטחון".

שני פרסומים אלה שלא זכו להכרה אקדמית, היו ספרוּת מחתרת בחברה המכנה את עצמה דמוקרטית, ליברלית ופתוחה, ושינוי לחלוטין את יחסם של ישראלים ולא ישראלים רבים לראשי המדינות ולמפקדי הצבאות; הבהירו מדוע ההיסטוריה האנושית היא "מצעד איוולת" כפי שכתבה ההיסטוריונית האמריקנית-יהודייה ברברה טוכמן, מדוע ראשי הצבאות מנהלים את המלחמות באופן שלומיאלי, כפי שכתב הפסיכולוג הצבאי הבריטי נורמן דיקסון בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא", ומדוע צה"ל לא הפיק לקחים משום מלחמה כפי שניתן להיווכח מכך שאותם לקחים חוזרים על עצמם שוב ושוב. הסתרת הלקויים מאפשרת לראשי המדינות והצבאות להתחמק מאחריות ומפגיעה בשׂרידותם הנוחה והמתוגמלת. כל חברות האדם שילמו ומשלמות על כך מחיר כבד מאוד.
_________________

בשבוע הבא: המושב המבודד רמות נפתלי; סכסוכים שהחלישו את המושב ופגעו בהכנות למלחמה; מפקדי האזור הזניחו את המושב; פיגועים בתחילת המלחמה; הערבים מכינים התקפה ויגאל אלון לא מתגבר את המושב