סוד יצירת מדינות

הרצל טעה כשדחה את טיעוניו של נביא הצבאיוּת הציונית, מרקו ברוך, ועִמו רוב עסקני ההסתדרות הציונית. הם לא הבינו את משמעותה הצבאית של המהפכה העברית. הרצל לא רק דחה את הרעיון של הקמת צבא עברי בטרם ריבונות, אלא גם לאחר העצמאות. "מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב ניטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ".¹ בספרו האחרון "אלטנוילנד", בנה הרצל בחזונו את "היכל השלום" המפואר בלב ירושלים – עיר הבירה של הקהילה שאין בה צבא. הוא האמין כי פיתוח המדע והטכנולוגיה ימנעו סכנת מלחמה כלשהי. הצבא ייהפך לארגון שהתיישן.² המדע והטכנולוגיה אכן התפתחו מאוד במאה עשרים השנים מאז הוא כונן את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל וקצב התפתחותם הולך ומתגבר, אך לפי שעה לפחות המלחמות נעשות יותר אכזריות ומסוכנות כפי שהכל רואים במלחמה, עכשיו, באוקראינה.

היחיד שהבין אז את מרקו ברוך היה, כנראה, זאב ז'בוטינסקי. זמן קצר לפני כן העביר, כאמור, ברוך לז'בוטינסקי הצעיר, בשיחות רחוב בברן וברומא, את "הסוד", שאותו התאמץ ז'בוטינסקי ליישם כל חייו. את הקשר הגורדי בין מהפכה לצבא הוא ניסח ברומן "שמשון": "היררכיה מדויקת, מסועפת מאוד ומפותחת לפרטי פרטים; תיחום סמכויות ותפקידים, כללים נוקשים לכל דרג מדרג ההנהגה... תיאום גדול וחובק כול... כוח רצון אחד ויחיד המניע בתואם את איבריהם של אלפים". זה, לפי ז'בוטינסקי ב"שמשון", "סודם העיקרי של העמים אשר יוצרים מדינות".³

לשניהם לא עמד הכוח להסיר את הגֶן הגלותי שהטביע יוחנן בן זכאי בעם ישראל: אנטי-צבאיוּת, שגם בזמן כתיבת שורות אלה, 75 שנים לאחר השגת הריבונות וניהול מלחמות סדירות וזעירות באופן רצוף, לא השכלנו להסירו. אפילו האלוף בדימוס יצחק בריק, יליד קיבוץ של "השומר הצעיר", גלאון, שבשש השנים האחרונות מבקר קשה את צה"ל ברוחם של מרקו ברוך וזאב ז'בוטינסקי, הוא קול קורא במדבר, עד כה.

באודסה שררו הבנה ופעילות משותפת בין הפלגים הסוציאליסטיים, הציונים והלא-ציונים, בימי הפוגרומים, הבנה שחסרה במקומות אחרים. בעירו למד ז'בוטינסקי עד כמה חשובה אחדות לאומית לנִטרול אִיומים על האומה. לֶקח זה נמצא במרכז הגותו, ואותו הוא נשא עמו כל חייו. הוא הבין שכדי ליישׂם את הלקח הזה עליו לשקוע בפעילות פוליטית, להתפשר, ולוותר במקצת על עצמאותו, מה שמרקו ברוך לא היה מסוגל לעשות, וז'בוטינסקי היה מסוגל, אך במקצת, וכמסתבר – לא די.

על-פי תפיסת הביטחון שלו, הבין ז'בוטינסקי את חשיבות השילוב בין אינדיבידואליזם לאחדות: האדם העצמאי, הבלתי תלוי, מסוגל להתנתק מאופנות החשיבה ולהבין את אבני היסוד המשתנים של המציאות הדינאמית, וליצור טקטיקות ואסטרטגיות לנטרול איומים. אבל רק הקולקטיב הממוגנט לווקטור משותף יכול לנתב את תפיסות הביטחון לפעילות ביטחונית יעילה ומצליחה. את הקולקטיב יכולה למגנט רק אישיות פוליטית, כי הפוליטיקה היא ה"לוויתן" של תומס הובס,⁴ הבולע את המדינה על כל ארגוניה, ומשפיע על כל המערכת. תפיסה זאת הייתה מקור עוצמתו וחולשתו כאחד. בגלל עצמאותו המחשבתית, ראו בו מנהיגי מפלגות וראשי ארגונים אדם בלתי צפוי, שלא ניתן לסמוך על נאמנותו הארגונית. אך הציבור הרחב העריץ אותו, כי בכתיבתו ובהרצאותיו הוא הבהיר להם את המציאות טוב יותר מכל בני דורו הציונים הממוסדים.

_______________

בשבוע הבא: מלחמת רוסיה-יפן; מכתבו של ז'בוטינסקי לאחד העם; הדוּמה היהודית; המאמר, " רִקְעוּ את הברזל"; יסוד הארגון, "האגודה להשגת מלוא הזכויות לעם היהודי ברוסיה"; ודרישה להענקת אוטונומיה לקהילה היהודית; האוניה "פוטיומקין"; איומים וניטרולם; "המאות השחורות"; הפוגרום באודסה; התשתית התרבותית של מדינת ישראל; השפעת היהודים על ההתפתחויות בעולם.

1. בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים", פרויקט בן יהודה.
2. בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים, אלטנוילנד", ידיעות ספרים, 2008; ל. קלצ'בסקי, הגיגי הצבא של תיאודור הרצל, מערכות 178-179, 1966.
3. זאב ז'בוטינסקי, "שמשון", כתר, 2007, עמ' 189-188.
4. פילוסוף אנגלי שנולד בסוף המאה ה-16 ופעל במאה ה-17. הוא עסק בשלטון ובסמכות, והציג את ההיסטוריה האנושית כסדרה של מאבקים לשרוד ולצבור כוח.