המדיניות היא המשך המלחמה

על המפגש עם פנחס רוטנברג בברינדיזי שבאיטליה כתב ז'בוטינסקי: "עשרה רגעים הספיקו להראותנו כי למרות שאף פעם לא ראינו איש את אחיו וגם לא כתבנו זה לזה, אותו הרהור הרהרנו כל הימים. יתר על כן: אף-על-פי שבדפוס עדיין לא הופיעה אף מלה אחת לא על הגדוד בכלל ולא על המתנדבים מאלכסנדריה, הרי ידע רוטנברג משום מה בוודאות שאני עובד לשם מטרה זו. וגם אני... הבינותי... לשם מה יש לו צורך להתראות עמי. מוזר הדבר מניין טלגרף-אלחוטי זה בין בני אדם, שבהיפגשם ברחוב לא היו מכירים זה את זה".

הדיאלוג "אני-אתה" שניסח הפילוסוף מרטין בובר, בין ז'בוטינסקי לרוטנברג, למרות שז'בוטינסקי היה לאומי (ימני) ורוטנברג היה סוציאליסט (שמאלני), התאפשר משום ששניהם התעמקו בהוויית הצבא והמלחמה ¹ בדומה לטרומפלדור הפציפיסט.

כאמור, לפי הביוגרף שלו, אלי שאלתיאל, שכנע רוטנברג את ז'בוטינסקי "כי טעה בביקורתו על נכונותו של יוסף טרומפלדור לגייס יהודים לגדודי נהגי הפרדות. 'אל ליהודים', טען, 'להציב תנאים, היכן יילחמו הגדודים העבריים ובאילו יחידות. יש לחתור לגיבושה של הסכמה יהודית מקיפה ורחבה לשרת בצבאות בעלות הברית בלא הצבת תנאים מגבילים לנכונות זו'".²

ז'בוטינסקי ורוטנברג נפגשו ברומא עם מדינאים ואנשי ממשל בעניין תוכניתם להקים גדוד עברי בצבא האיטלקי. בדרך כלל קיבלו תשובות מתחמקות. רק סגן שר המושבות גאיטאנו מוסקה והמנהיג הסוציאליסטי ליאונידה ביסולאטי גילו אהדה לתוכניתם אבל טענו שרק אם תצטרף איטליה למלחמה אפשר יהיה לדון בתוכנית באופן מעשי.³ תשובה דומה הם קיבלו מן הדיפלומט הבולגרי דימיטרי ריזוב שייצג את ארצו בגרמניה איטליה ונורבגיה ועסק בשליחויות דיפלומטיות סודיות.⁴

אחרי שקיים דיאלוגים ביטחוניים עם טרומפלדור ועם רוטנברג, סיכם ז'בוטינסקי ב-25 במאי 1915 את תובנותיו מתשעת חודשי המלחמה הראשונים, במכתב לויקטור יעקובסון⁵ שניהל את משרד ההסתדרות הציונית בקופנהגן:

"הייתי רוצה שתבין היטב את משמעותה של תוכניתי. נראה לי שעתה, לאחר הצטרפותה של איטליה למלחמה, גם הגרמנים לא יטילו ספק בחלוקתה הצפויה של טורקיה. אם גם עמי בלקן ישתתפו במלחמה, תהיה חלוקתה של טורקיה ודאית מבחינה הגיונית. על כן סבורני, שגם בעיני המתנגדים לא תיראה הצעתי כה פראית כפי שנראתה בעיניהם ממבט ראשון. ואם אכן הבלקן יצטרף סבורני שרבים מן המתנגדים יתרככו. העיקר שכוונותיי יובנו כראוי.

"בעיתונים שונים ועל-פי שמועות שנפוצו פירשו את הצעתי בצורה מוטעית: צבא יהודי לשם כיבוש עצמאי של ארץ ישראל וכו'. אלה דברי הבל. זו כוונתי: כאשר ביום מן הימים תתכנס ועידת שלום, תעלה בין השאר על סדר יומה שאלת חלוקתה של טורקיה (על כך אני מבסס כל הזמן את תוכניתי). באותה שעה יהיו חבליה של טורקיה שיועדו לחלוקה, לרבות ארץ-ישראל, כבושים. יש להניח שבשביל ארץ ישראל יספיק כוח של עשרים אלף חיילים. (אינני מתכוון לכוח כיבוש, אלא לחיל מצב שיחנה בארץ בשעת המשא-ומתן לשלום). מטרתי היא כי באותה שעה תימצא בארץ יחידה צבאית יהודית בעלת ממדים סבירים שתמנה שליש או מחצית מכל חיל המצב.

"איזה ערך יוכל להיות לכך בעת המשא-ומתן לשלום? זה יהיה נימוק שיפעל לטובתנו. כוחו של 'נימוק' זה הוא פסיכולוגי, ועל כן לא ניתן להוכיח או לצפות מראש את מידת השפעתו. את חשיבותם של העניינים הללו אפשר להעריך על-פי הרגש בלבד, ואם שני בני אדם כה שונים ברגשותיהם עד שבעיני האחד העניין חשוב ובעיני השני הוא חסר כל ערך, אזי אין כל טעם שהם יתווכחו ביניהם, ויש רק מוצא אחד – להיפרד. אני משוכנע לגמרי שמכל הנימוקים בעד מדינת היהודים נימוק זה – בהתאם לנסיבות שישררו באותה שעה – יהיה המשכנע ביותר. אם יתבססו על נימוק זה, יעלה גם משקלם של הנימוקים האחרים: התיישבותנו, 'צרת היהודים', האידיאליזם בן האלפיים וכו'. בלי שמנת זו לא יתנו את הדעת לכל הנימוקים הללו בשל ההמולה שתיווצר באותה שעה. דעה זו נתגבשה אצלי בשעת המסע שערכתי...".⁶

ממכתב זה ניכר כי ז'בוטינסקי הבין היטב את העיקרון היסודי שניסח פילוסוף המלחמה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ,⁷ שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. וז'בוטינסקי הוסיף שהמדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים ולכן צריך לנהל כך את המלחמה שאחריה המדיניות תשיג את מטרותיה.

אחרי המלחמה התברר שז'בוטינסקי ניבא בדיוק מה יקרה: בין ה-19 באפריל 1920 עד ה-26 בו נערכה בסן רמו באיטליה ועידה של מנצחי מלחמת העולם הראשונה, "מדינות ההסכמה", שדנה בחלוקת האימפריה העות'מנית לשעבר בין המעצמות האירופיות. השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון ונציגי יפן ובלגיה. הוועידה החליטה למסור לבריטניה את ארץ ישראל במנדט, לכלול את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה כמעצמה מנדטורית את האחריות למימוש הצהרת בלפור. זה היה נוסח ההחלטה: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917 ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת 'הקמה מחדש' של בית לאומי... על בסיס הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל". חבר הלאומים העניק לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל ב-12 באוגוסט 1922 תוך הדגשת המטרה של הקמת בית לאומי לעם היהודי כנזכר בהצהרת בלפור.⁸ בן-גוריון ועושי דברו דאגו להשכיח את חזונו ואת חלקו של ז'בוטינסקי בשיח הישראלי על הקמתה של מדינת ישראל. במלוא התהילה זכו חיים ויצמן ומקימי הקיבוצים והמושבים מהעלייה השנייה.

________________________
בשבוע הבא: ז'בוטינסקי מתקשה להקים גדוד יהודי בצבא אירופי; המצב הגרוע של היהודים בארץ ישראל; האנגלים נוטים חסד לציונות בגלל מרכזיות התנ"ך בתרבותם; ראשי התנועה הציונית מנותקים מן המציאות ומתאמצים להכשיל את ז'בוטינסקי להקים גדוד יהודי

1. רוטנברג היה מהפכן פעיל וחבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית שחבריה ביצעו פעולות טרור נגד המשטר. הוא השתתף באופן פעיל באירוע המכונן של מהפכת 1905, ב"יום ראשון העקוב מדם" שיזם האב גפון, וגם הציל אותו ממוות כששוטרים ירו במפגינים. הוא התנצר. מאוחר יותר גפון הואשם על-ידי המפלגה כסוכן משטרתי ורוטנברג הוציא אותו להורג בתלייה. לאחר כשלון המהפכה הוא נמלט לאיטליה שם עבד כמהנדס ובבניית סכרים. באיטליה הוא חזר ליהדות והיה פעיל בתנועה הציונית במקביל לפעילותו במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית הרוסית.
2. אלי שאלתיאל, "פנחס רוטנברג", עם עובד, 1990, עמ' 33.
3. סיפור ימי.
4. ארכיון ז'בוטינסקי, איגרת 2820, מז'בוטינסקי אל אלכסנדר אמפיתיאטוב (עיתונאי רוסי ברומא), 1 באפריל 1915.
5. היה מנהיג ודיפלומט ציוני ובנקאי. מראשי ציונות רוסיה. תמך בתנועה הלאומית הערבית מתוך רצון לראות את הציונות משתלבת באמנציפציה הערבית ובתחיית הלבנט. התנגד בחריפות למאמציו של ז'בוטינסקי והטיף לנקוט ניטרליות.
6. איגרות, כרך ראשון, שם, עמ' 40-37.
7. היה איש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר התייחס לראשונה להיבטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה.
8. ויקיפדיה.