תורת הרתעה שלא הרתיעה איש

עד 7 באוקטובר 2023, תורת הביטחון של ישראל התבססה על ההנחה שצה״ל יביס את תוקפיו בכל מצב, לרבות בהתקפה משולבת של כל מדינות ערב, כפי שהתרחש במלחמת העצמאות שלא נחקרה, ליקוייה לא נחשפו ולקחיה לא הופקו. בשנות החמישים כינו את ההתפתחות האסטרטגית האפשרית הזאת: ״מקרה הכול״. תורה זו קרסה במלחמת יום הכיפורים, ומפתחיה נתגלו כמי שקודם העמידו פני מומחים ועתה הם פועלים להסתרת האמת. תורה זו הולידה את "הקונצפציה" שלפני מלחמת יום הכיפורים ומכיוָן שלא הופקו לקחיה היא שלטה בכיפה עד היום כשצה"ל מתקשה להביס את החמאס ברצועת עזה וחושש להיכנס לעימות מול החיזבאללה, שלא לדבר על עימות רב-חזיתי. תורה זאת הולידה את המחדל המודיעיני והמחדל המבצעי בשבת שמיני עצרת בעוטף עזה. היא גם אחראית למחדלים ולכישלונות המבצעיים במלחמת יום הכיפורים ¹ באוקטובר 1973, בשתי מלחמות לבנון ובשתי האינתיפאדות ובאסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023. ועדת אגרנט שחקרה את המחדלים לקראת מלחמת יום הכיפורים, בתחילתה לא הטילה ספק בתורה זו, כי לא הצליחה להתנתק מהממסד הביטחוני שפיתח אותה ולא העזה להודות שמאז 1947 עומדת התורה על כרעי תרנגולת וכי כל ראשי מערכת הביטחון, חברי המטכ"ל ובכירי צה"ל, היו שרלטנים ונוכלים² שלא הבינו את הוויית הצבא והמלחמה והעמידו פני מקצוענים כדי לקבל טובות הנאה.

במלחמת יום הכיפורים קרסה תרבותו הביטחונית (ולא רק היא) של דור תש״ח. תרבות זו היא שעיצבה את האסטרטגיה של היישוב והמדינה במשך 25 השנה שקדמו למלחמה, ולמרות שקרסה המשיכה לעצבה גם במשך 21 השנים שבאו אחריה - עד הסכם אוסלו, וחמישים שנה אחריה עד הטבח בעוטף עזה. די בכך כדי לראות במערכת הביטחון של ישראל ובעומדים בראשה, לרבות כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ״לים בחמישים שנים אלה, אנשים שסיכנו את קיומה של מדינת ישראל. מאז הסכם אוסלו ועד כתיבת שורות אלה, בעשור השלישי של האלף השלישי, לוחמת תרבות זאת מלחמת מאסף באמצעות יורשים שעוצבו על-ידיה, כפי שהצהיר ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק: "אני מתחייב להמשיך את דרכו של יצחק רבין". מכיוָן שדרכו הביטחונית של רבין כשלה גם באינתיפאדה וגם במלחמת דרום לבנון, ניתן היה לצפות גם לכישלונו של ברק, והוא אכן נכשל באופן שבו גרם לבריחת צה"ל מלבנון, מהלך שהפך את החיזבאללה לאיום העיקרי על ישראל היום.

לא רק יצורים חיים מבקשים לשרוד, גם תרבויות ואסטרטגיות. מנגנון שרידותי מובנֶה זה של תרבויות ואסטרטגיות, שקרסו והסתאבו, דואג להסתיר את המציאות ומאיים בכך על שרידותם של אנשים ומדינות. זה אחד האִיומים החמוּרים על קיומה של מדינת ישראל היום – ועל חיי תושביה.³

מדובר בתרבות שהתבססה על הטלת מורא והרתעה באמצעות ביצוע פעולות טרור נגד ערבים, ולא על היכולת להפעיל צבא סדיר ומקצועי במלחמה. זאת הייתה תרבות כוחנית עם גיבוי אידיאולוגי, אנטי-כוחני, אך ללא עומק אינטלקטואלי. הֶעדר עומק זה אִפשר לקיים דיסוננס קוגניטיבי לאומי במשך שנים רבות. מן הדיסוננס הזה נהנו האליטות וסָבַל הציבור.

לצבא נועדו בתרבות זאת בעיקר משימות פוליטיות, אידיאולוגיות וחינוכיות. הרטוריקה הציונית כינתה את התפיסה הזאת: "אסטרטגיה של הרתעה", כי על-פי הקודים של השמאל הציוני, המצוי בדיסוננס קוגניטיבי כרוני, הישראלי הלגיטימי איננו טרוריסט. אבל קבוצות טרור ללא עומק של צבא יעיל אינן אלא מיליציה אידיאולוגית שלא הרתיעה איש ולא מנעה שום מלחמה. הסתמכות על הרתעה וירטואלית הייתה הפגם האינטלקטואלי החמור ביותר של מנהיגי ישראל וראשי מערכת הביטחון שלה, בין מלחמת "ששת הימים" למלחמת "חרבות ברזל". את הפגם הזה לא היו חברי ועדת אגרנט מסוגלים לאתר, כי הם היו חלק מן התרבות שקרסה.

תפיסת הטרור הביטחוני והשלכותיה על בניית הכוח וארגונו התחילו במבצעי טרור נגדי של הפו״ש והאצ״ל, במחצית השנייה של שנות השלושים, כאשר הוברר שמיליציית ה״הגנה״ אינה מגינה על הרכוש ועל הנפש כפי שהתיימרה לעשות. הדמות המובילה בהתפתחות זאת היה יצחק שדה, רטוריקן ביטחוני ושמאלן קיצוני, שטוהר הנשק באידיאולוגיה שלו, וחיסול חפים מפשע, לשם הרתעה, בפקודותיו ובמעשיו. הוא התחיל את עידן הסכיזופרניה הביטחונית בציונות, שקיבע דיסוננס קוגניטיבי כתרבות חיים של האליטות החברתיות. תרבות זאת התגבשה בפעולות הטרור של הפלמ״ח, האצ״ל ולח״י נגד שלטונות המנדט הבריטי, אחרי מלחמת העולם השנייה, שפירושם המוטעה מנע מבן-גוריון וחבריו להקים צבא של ממש לקראת מלחמת העצמאות,⁴ והגיעה לשיאה בפעולות טרור נגדי של יחידה 101 וגדוד הצנחנים 890, בפיקודו של אריאל שרון, בשנים 1953–1956, ובהשתתפות אחד המפקדים הבולטים – ולימים רמטכ״ל מלחמת לבנון – רפאל איתן. בשלושה שלבים אלה התגבשה דמותו של המאצ׳ו העברי והישראלי, שבזכות שִׂכלוֹ הישר, ניסיונו הקרבי, תושייתו, מעשיותו האנטי-אינטלקטואלית, ואי-התעסקותו ב״בּוּלשיט״ של צבאות אחרים, היה צה״ל אמור לנצח בדרך מקורית משלו את הצבאות הערביים בכל מלחמה בעתיד. ואכן הוא ״ניצח״ בעזרת קידוד כישלונות תפקודו הלקוי להצלחות מיתולוגיות אדירות. ״ניצחונות״ אלה הביאו ברכה רבה לאליטות בזמן הבחירות הכלליות, בעת קביעת סדר העדיפות הלאומי, וכאשר חילקו מִשׂרות והעניקו תפקידים. אלא שהמסרים האלה פוענחו באמצעות אותם קודים רק על-ידי הישראלים. הערבים לא אימצו את הקודים המניפולטיביים האלה ופיענחו את ההתרחשויות הביטחוניות באופן ריאלי הרבה יותר. עליונות השיח הערבי על השיח היהודי עתידה הייתה לתת תוצאות גם בשדה הקרב.

תפיסת הטרור הביטחוני גרסה שישראל תנצח את הערבים, ותכפה עליהם את רצונה, באמצעות מכות מפתיעות, מאולתרות, מהירות ומוחצות; מכות אלה ישברו את רוח הערבים, הם לא יעזו עוד לצאת למלחמה נגד היהודים וישלימו עם מטרות הציונות. זה הפיענוח שלהם לאסטרטגיה העקיפה של לידל הארט שכשלה בהרתעת גרמניה גם לפני מלחמת-העולם הראשונה וגם לפני מלחמת-העולם השנייה ורק הרתיעה את בריטניה מלבוא לעזרת פולין ולבלום את היטלר ב-1939. זה היה הבסיס לתפיסת ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל, שהרתיעה רק את ישראל מלנקוט צעדים חיוניים לביצור ביטחונה ולכן היא הופתעה מיוזמתם הצבאית של אויביה, גם ב-1947, גם ב-1967, גם ב-1973, גם ב-1987 (פרוץ האינתיפאדה) וגם מן המלחמה של החיזבאללה נגדה, וגם ב-2023. השקפה ביטחונית זו זכתה לכינוי ״שיטת הזבנג וגמרנו״ והיא התגלתה כזבנג עצמי שמשיקולים שׂרידותיים יש להתעלם ממנו. את בית הספר הטרוריסטי הזה סיימו בהצלחה משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור, וחבריהם עוד לפני הקמת המדינה, על פיו הם בנו את מערכת הביטחון הישראלית ועל פיו הם חינכו את דור המפקדים הבא. הם לא נטשו את תלמודם זה עד יומם האחרון, למרות שהעמידו פנים כי עשו כן.

מלחמת ששת הימים, שתוצאותיה הצבאיות היו מדהימות למרות שביצועיה הצבאיים היו עלובים,⁵ קיבעה במוחות הישראלים את תרבות הטרור ואת תפיסת הטרור כאסטרטגיה ביטחונית למשך חמישים ושש שנים שבהן הם האמינו שבכל עתיד נראה לעין יכריע צה״ל בשדה הקרב, בקלות ובמחיר נמוך מכל הבחינות, כל קואליציה ערבית או התקוממות (אינתיפאדה) פלשתינית. העתיד הנראה לעין הזה נמשך שש שנים בלבד, אשר במהלכן התחוללה "מלחמת ההתשה" שהתישה את ישראל – אפקט שישראל הדחיקה בעזרת פשיטות אחדות שהעיתונות הישראלית המגויסת סייעה להאדיר, ללא כל בסיס במציאות.⁶ מלחמת יום הכיפורים, על אלפיים מאתיים עשרים ושניים הרוגיה הישראלים, על ששה-עשר נעדריה, על שבעת אלפים מאתיים חמישים ואחד פצועיה ועל שלוש מאות ואחד שבוייה,⁷ חשפה את איוולתה של תפיסה זו ואת חובבנותם של מצדדיה. אך האיוולת, שהייתה אמורה להיות גלויה לעין, בתרבות מערבית המבוססת על חשיפת ליקויים, ביקורת והפקת לקחים, נעלמה מעיני רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל – נאמני ארץ-ישראל ואנשי שלום עכשיו כאחד – שאולף להעריץ את צה״ל. הצנעת איוולת היא סימן לתרבות לאומית פרימיטיבית, שבה המציאות מקודדת באמצעות השכל הישר בלבד ואינטרס השרידות של האליטות השלטוניות. האליטות התרבותיות, התקשורתיות, והאקדמיות מתקרנפות ומשרתות את האינטרס הזה. כשהקרנפים מגיעים לצמרת – אין הם מסוגלים להודות שהתקרנפו והם משמרים ביתר מרץ, משיקולי שרידות אישית, את התרבות הפרימיטיבית.
___________________

מעבר ממטרת הכרעה למטרת הפסקת אש במלחמת יום הכיפורים; מבצע תקשורתי להטמיע מיתוס; ועדת אגרנט נועדה להרגיע את מחאת אנשי המילואים; משימות ועדת אגרנט; איוש ועדת אגרנט היה לקוי; ועדת אגרנט נכשלה מכל בחינה; לחברי ועדת אגרנט לא היו כלים תיאורטיים להבין מה אירע במלחמת יום הכיפורים; תרבות דורית מנעה מחברי הוועדה להגיע לחקר האמת; טיעונו של האלוף ישראל טל.

1. את מחקרי על קריסת מערכת הביטחון של ישראל במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 פרסמתי ב-1993 לאורך מחקר שארך עשרים שנה. מאז התפרסם המחקר בעוד שלוש מהדורות, וזאת המהדורה החמישית והמעודכנת.
2. הגרסה הראשונה של המאמר על כשלון ועדת אגרנט התפרסמה בגיליון המיוחד של כתב העת ״תיאוריה וביקורת״: ״50ל48״, שערך עדי אופיר, בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999. שם נקרא המאמר ״ועדת אגרנט״. גרסה שניה התפרסמה במהדורה השלישית של ספרי "קריסה ולקחהּ". בגרסה הנוכחית, השלישית, הכנסתי שינויים ותוספות רבים.
3. בספרו ״עסקים במהירות המחשבה״ כתב מייסד "מיקרוסופט", המולטי-מיליארדר ביל גייטס: ״התעלמות מחדשות רעות היא המתכון הבטוח לדעיכה״.
4 . ראה כרך ראשון של סדרת ספָרַי על מלחמת העצמאות, ״המאבק על המטרה״.
5. ראה למשל ניתוח של קרב גבעת התחמושת בספרי ״איחוד ירושלים״.
6. ראה בספרי ״אביב נעורים״.
7 . ארכיון צה״ל (להלן א״צ), מיכאל צור, סגן מנהל ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון וראש תחום תיעוד וקטלוג, בהקדמה לגרסת דו״ח ועדה אגרנט שנחשפה לעיון הציבור ב-1994, עמ׳ 11.