יש לי יום יום האג

משפטנים ינתחו את פסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג בעיניים מקצועיות וידגישו סעיף זה או אחר שעליו התבססה הפסיקה ביום שישי (26 ינואר). אך השורה התחתונה היא שבית הדין לא הוציא צו המחייב את ישראל להפסיק את הלחימה בעזה. זו בשורה טובה מאוד לישראל, לא רק משום שהדרישה של דרום אפריקה, כמייצגת הפלשתינים, לא התקבלה, אלא משום שהיא משמרת בידי ישראל את היכולת להחליט על המהלכים הצבאיים (והמדיניים) באופן עצמאי. טוב, לא ממש, באילוצים שוושינגטון מטילה על ירושלים. אמנם, בית הדין פרסם שורת צווי אזהרה לישראל, אך אין באלו להגשים את מה שהפלשתינים קיוו לו - הפסקת הלחימה. במבחן המשפטי-מדיני ישראל צלחה משוכה לא פשוטה והפלשתינים יהיו מאוכזבים, שוב. הם ידגישו, שוב, את היותם קורבן של הסכסוך, שהפעם, גם סעד משפטי בינלאומי לא ניתן לו. את זה רצה יחיא סנואר (וכנראה גם אבו מאזן), אבל זה לא קרה.

אפשר רק לנסות ולדמיין מה חלף במוחם של השופטים שכתבו את ההכרעה: מחד-גיסא, הם צריכים להכריע בשאלה האם ישראל מבצעת רצח עם בעזה, כפי שדרום אפריקה ביקשה. מאידך-גיסא, הם מבינים היטב שמתקפת חמאס בשבעה באוקטובר היא התגלמות הרוע הצרוף. דילמה מוסרית לא פשוטה, בעיקר כאשר לא מעט מהשופטים האירופיים חיים בקהילות ובמדינות שחוו על בשרן את נחת זרועו האיומה של הטרור האיסלאמי בעשור האחרון. אפשר להעריך שההחלטה שהתקבלה היא תוצר של הבנה שהמלחמה בעזה היא שדה הקרב שבו נערכת התנגשות בין האיסלאם לבין הערכים של המערב ושלא מדובר רק במאבק בין שתי קבוצות אתנו-לאומיות (ישראל והפלשתינים) על פיסת אדמה. בית הדין מצא את נוסחת האמצע שמאפשרת לישראל לנשום לרווחה ולהדהד ניצחון ובה בעת נתן לדרום אפריקה להציג את ההכרעה כניצחון שלה. כמו תמיד, הכל בעיני המתבונן.

הבשורה הרעה מבחינת ישראל נחלקת לשתיים: הקלה שבהן היא הפגיעה התדמיתית. מי שלא אהב את ישראל לפני ההכרעה, לא יהפוך אוהד שלה אחריה. התמונות של ההרס הנרחב ברצועת עזה, המספר הגבוה של ההרוגים, הנפגעים והפליטים הם בבחינת דלק להמשיך במופעי דה-לגיטימציה ואנטישמיות נגד ישראל. ברוב המקרים זה נעשה תוך חוסר ידיעה והכרה עד כדי בורות ביחס למהות הסכסוך והאינטרסים של הצדדים הנלחמים. המשמעות היא שישראל תצטרך להמשיך במערכת הסברה אינטנסיבית, תוך שימוש בכל התחמושת העומדת לרשותה על-מנת להוכיח שהיא לא רק צודקת, אלא שהיא פועלת כחוק והיא הקורבן, לפחות בשבעה הבאוקטובר.

הבשורה הרעה יותר מבחינת ישראל היא שהמשך הלחימה יגבה לא רק חיים של חיילים, אלא שהוא מחייב את ההנהגה הישראלית לייצר אופק מדיני ומציאות חדשה בגבול הדרומי. "היום שאחרי" הוא סיסמה חלולה ומעורפלת משום שאין תאריך תפוגה רשמי למלחמה שמלכתחילה ביקשה להשיג מטרות מבצעיות לא ריאליות. הצעה ישראלית רצינית לסדר יום חדש בעזה לאחר הקרבות לא רק תצדיק את המשך הלחימה, אלא גם תאפשר לקנות לגיטימציה בינלאומית נוספת, שהולכת ואוזלת. חשוב לזכור כי הגיבוי של ממשל ביידן אינו אוטומטי וניצחי, ושעון החול האמריקני לקראת בחירות 2024 מתקתק. הסקרים לא לטובת ביידן לא רק בגלל מדיניות פנים, אלא גם כתוצאה של מדיניות החוץ של הממשל.

ולבסוף, אי-אפשר מבלי התייחסות לחד-צדדיות של בית המשפט בהאג. ההכרעה לא הזכירה כלל את החטופים הישראלים המוחזקים כבני ערובה ברצועת עזה. משפטינים יטענו, אולי, כי אין לכך מקום כיוון שהעתירה של דרום אפריקה לא עסקה בכך. ובכל זאת, במציאות המורכבת, המדממת והאפלה של המצב בעזה, ראוי היה שבית הדין בהאג לא יהיה רק טריבונל משפטי, אלא גם מצפן מוסרי שיבחין בין מותר ואסור ובין טוב ורע.