התביעה שהגישה התובעת הכללית של ניו-יורק, לטישה ג'יימס, נגד
דונלד טראמפ בטענה להונאה בניהול עסקיו, תלויה בשאלה גדולה אחת: היכן עובר הגבול בין הניפוח לפלילי? או במילים אחרות: עד כמה יכול היה טראמפ להגזים בשווי נכסיו בטרם יעבור את הגבול של חוסר החוקיות.
אין ספק שטראמפ הגזים ובגדול בהיקף הונו; הוא עצמו אמר מספר פעמים שלא צריך לקחת ברצינות את המספרים שהפריח לחלל האוויר. אבל כמה פעמים נתקלתם ביזם נדל"ן כלשהו המוסר את השווי האמיתי של הנכס? – תוהה ניו-יורק טיימס. זהו האתגר שבפני ג'יימס: כיצד אפשר להטיל על טראמפ אחריות כאשר כל הענף נוהג באותה צורה?
מרתק לקרוא את הדוחות הכספיים של קבוצת טראמפ ואחר כך לשמוע אותו מדבר עליהם. בדוחות המגזימים נאמר, שהנכסים וההתחייבויות הוערכו "תוך שימוש בשיטות הערכות שונות" וכי "יש צורך בשיקול דעת משמעותי כדי לפרש את נתוני השוק" ולהגיע למספרים. ביטוי המפתח – עליו מסתמך טראמפ – מגיע במשפט הבא: "ההערכות המוצגות להלן
אינן מלמדות בהכרח על הסכום שניתן להשיג בעת מימוש הנכסים או פרעון ההתחייבויות" (ההדגשה נוספה).
מבחינת טראמפ, ההבהרה הזאת הופכת את הדוחות לחסרי ערך מבחינת מי שמבקש להסתמך עליהם לעשיית עסקים. בענף זה מכונה "סעיף חוסר החשיבות", אמר בעדות בשבועה. "כאשר 'סעיף חוסר החשיבות' מופיע בכתב, ממש בעמוד הראשון שאתה קורא, שזה חסר ערך מבחינת השימוש בזה [בדוחת] אם אתה בנק או משהו כזה – מי שמשתמש בזה לא מתרגש יותר מדי. לדעתי יש לזה השלכה קטנה מאוד, אם בכלל, על הבנקים".
התובע שאל: "אז אני מבין שבפועל לא היה אכפת לך מה נכתב בדוח על המצב הכספי?" טראמפ השיב: "לא הייתי מאוד מעורב בזה. הרגשתי שזה מסמך חסר משמעות, פרט לכך שזו רשימה של הנכסים שלי, עם מאמץ
בתום לב של אנשים שניסו לשים עליהם איזשהו ערך. זה היה מאמץ בתום לב". נראה שטראמפ סותר את עצמו, מעיר הטיימס. תחילה הוא אומר שמדובר ברשימת נכסים חסרת ערך, ואז הוא אומר שמדובר במאמץ בתום לב.
אפילו אם המסמכים הללו מעורפלים, האם זה משנה? יש הטוענים שממילא איש אינו מאמין לאיש בענף הנדל"ן. "יצחקו ממך בפומבי אם תודה שאתה משתמש בהערכות של המוכר וסומך עליהן", אומר האנליסט אלכסנדר גולדפרב. "כולם עושים שיעורי בית בעצמם. אני לא אומר שכולם מבלפים, אבל זה כמו בגולף: כולם אומרים שהם טובים מכפי שהם באמת".
טענת הנגד היא, שטראמפ פרסם הצהרות כוזבות בעליל. הבולטת בהן, לפי התביעה, הייתה כאשר טען ששטח דירתו בטראמפ טאואר הוא 3,200 מ"ר – פי שלושה מהשטח האמיתי. בקובעו שטראמפ אכן רימה בצורה שיטתית, כתב בשבוע שעבר השופט ארתור איינהורן: "פער בממדים כאלה, מצידו של יזם נדל"ן לגבי הדירה בה הוא מתגורר מזה עשרות שנים, אינו יכול להיות אלא הונאה".
נקודת תורפה נוספת מבחינת טראמפ היא, שהוא ניפח שווי נכסים לצורך הלוואות והוריד את השווי לצורכי מס. אתה יכול להיות לטעון שהיית אופטימי מדי או פסימי מדי, אבל לא את שניהם בעת ובעונה אחת. הבעיה שלו היא, ממשיך הטיימס, שהוא בילף לא רק את מי שרגילים שעובדים עליהם, אלא גם את מי שלוקחים זאת ברצינות רבה, כמו רשות המיסים. כך גם איינהורן: "הסתמכות הנתבעים על גילוי 'חוסר חשיבות' הוא חסר חשיבות. הסעיף אינו משתמש במילים 'חסר חשיבות' או 'חסר ערך' או 'תתעלם' או 'אל תתייחס' או כל מילה דומה".
שאלה נפרדת היא האם מישהו נפגע בפועל מהצהרותיו הכוזבות של טראמפ. ג'יימס טרם ניסתה אפילו לטעון שהמלווים או הרוכשים ניזוקו בשל הניפוח, אבל יש מחלוקת בשאלה האם עליה להוכיח זאת. לדעת איינהורן, נזק שכזה הוא "לחלוטין בלתי רלוונטי". הוא ציטט פסק דין מ-2014, ולפיו אין צורך להוכיח נזק בפועל כדי לקבוע שבוצעה הונאה. עם זאת, נראה מוזר-משהו שסוגיית הנזק לא תובא בחשבון. אולי איינהורן צודק משפטית, אך ישנו גם הכלל של "אין נזק – אין אשמה".
