שליטי מדינות ערב ביד קשה נגד מפגינים פרו-פלשתינים

עמדתה של מצרים בנוגע למלחמת חרבות ברזל ידועה היטב, אך בחודש שעבר עצרה המשטרה 14 מבין מאות מפגינים פרו-פלשתינים במרכז קהיר; 50 מפגינים שצעקו ססמאות אנטי-ממשלתיות בהפגנות מיד לאחר פרוץ המלחמה עדיין במעצר. זהו קו מאפיין במדינות ערב, מציין ניו-יורק טיימס: כאשר ההפגנות נגד ישראל הופכות להפגנות נגד המשטר – השלטונות מגיבים ביד קשה. יש מדינות בהן די בהבעת הזדהות פומבית עם הפלשתינים כדי להסתכן במעצר.

כמה מן הממשלות הערביות מרגיזות את אזרחיהן בנושאי כלכלה וחופש פוליטי, והמשך הקשרים שלהן עם ישראל וארה"ב למרות המלחמה מתדלק את הכעס. במרוקו הועמדו לדין עשרות מפגינים נגד הקשר עם ישראל. הצעדים נגד האופוזיציה בסעודיה ובאיחוד האמירויות גורמים לרבים להימנע מלהתבטא בנושא. ארגון אמנסטי טוען שירדן – בעלת הרוב הפלשתיני והקשרים הקרובים עם ישראל וארה"ב – עצרה 1,500 איש מאז אוקטובר, כולל 500 בהפגנות ענק מחוץ לשגרירות ישראל בחודש מארס.

השליטים הערבים הסמכותנים אינם מקדמים בברכה ביקורת, אך הנושא הפלשתיני סבוך במיוחד. במשך עשרות שנים, פעילים ערבים יצרו זיקה בין הדרישה לצדק לפלשתינים – שלפחות רשמית כל הממשלות הערביות שותפות לה – לבין יותר זכויות וחופש מבית. מבחינתם, ישראל היא תוצר של כוחות סמכותניים וקולוניליסטיים הפוגע בצמיחת מדינותיהם.

כתבי הטיימס שוחחו עם תושבים במצרים, מרוקו, סעודיה, האמירויות, בחריין, עומאן וכוויית. לדבריהם, בני שיחם תיארו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני במונחים חד-חד-ערכיים, תוך שהם מתארים את הפלשתינים כנאבקים לצדק, את ישראל כסמל לדיכוי ובמה מקרים – את הקשרים בין שליטיהם לבין ישראל כפשיטת רגל מוסרית. לאחר הסכמי אברהם, הנורמליזציה עם האמירויות והצעדים לקראתה מול סעודיה – המלחמה הציתה זעם לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי השליטים המוכנים לעבוד איתה.

ממשלות שחתמו על הסכמים עם ישראל, הסבירו אותם כצעד לקראת דו-שיח איזורי נרחב יותר וסובלנות בין-דתית. אבל בשל העוינות – ובמקרה הטוב ביותר האדישות – כלפי ישראל בציבור הערבי, התפיסה היא שיש קשר ישיר בין סמכותנות השליטים לבין נכונותם לחתום על הסכמים אלו. העובדה שכמה ממדינות ערב משתמשות בכלי מעקב ישראלים כדי לפקח על תושביהן, רק העמיקה את הרושם הזה.

ממשלות ערביות רבות ניסו לרסן את הכעס העממי באמצעות רטוריקה חריפה יותר נגד ישראל, אבל אינן פוגעות בקשרים המעשיים משום שיש בהם תועלת רבה מבחינתן. כך למשל, מצרים מקיימת מזה שנים שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל, כולל מול חמאס – ענף של האחים המוסלמים המסכנים את המשטר.

המונרכיות במפרץ הפרסי, כולל סעודיה והאמירויות, מקיימות מזה שנים קשרים ביטחוניים חשאיים עם ישראל – בעיקר מול אירן, האיום המשותף. שת"פ זה סלל את הדרך לנורמליזציה עם מקצתן, וכמעט ולא נשמעת ביקורת משום שמדינות אלו מדכאות ביעילות רבה כל סוג של מחאה.

בעבר אפשרו חלק משליטי ערב לאזרחיהם "להוציא קיטור" באמצעות פעילות פרו-פלשתינית ואנטי-ישראלית, אך המצב הנוכחי בעזה גורם לחלק מהם לראות אותן כשותפות ליצירתו – מה שמוביל את המחאות לטריטוריה רגישה מבחינתן, מסביר הטיימס. כך למשל, במצרים נמתחת ביקורת על כך שהממשלה מאפשרת לישראל להתערב בהעברת הסיוע דרך גבול מצרים. ואילו במרוקו מתקיימות מזה חודשים הפגנות יומיות ב-40 ערים, עם משתתפים מכל קצוות האוכלוסייה.